דוד בן-גוריון על ספר יונה / מתיה קם

ספר יונה הוא ההפטרה שנוהגים לקרוא בבית הכנסת בעיצומו של יום הכיפורים, לפני תפילת מנחה.[1]
ספר יונה מציג את רחמי ה' על כל נברא – אדם ובהמה כאחד – ולפיכך משמש ביטוי נאמן לאופיים המיוחד של הימים הנוראים: שלא כמו החגים האחרים, אין הימים הנוראים מוֹעֲדִים לאומיים אלא ימי דין קבועים לאדם ולעולם – לכל בָּאֵי עולם וגם למדינות.[2] יש בהם היבט כלל-אנושי ואוניברסלי לצד היבט פַּרְטִיקוּלָרִי ובין-אישי. ויש בהם התייצבות של הפרט ושל הציבור – כמעשה אנשי נִינְוֵה ויונה במעי הדג – בתפילה ובתשובה, בציפייה לחסד ולרחמים ולמחילה.

וכך כתב דוד בן-גוריון על ספר יונה ועל צלם אלוהים שבאדם, בכל אדם:
ספר שלם בתנ"ך, יונה, מוקדש לרעיון, שרחמי ה' נתונים במידה שווה לכל העמים, לעמים האליליים כמו לעם ישראל. כאשר הנביא מתרעם על אלוהיו, למה חנן [את] [3] העיר נִינְוֵה, אמר לו אלוהים:
"אַתָּה חַסְתָּ עַל הַקִּיקָיוֹן אֲשֶׁר לֹא עָמַלְתָּ בּוֹ וְלֹא גִדַּלְתּוֹ, שֶׁבִּן לַיְלָה הָיָה וּבִן לַיְלָה אָבָד.וַאֲנִי לֹא אָחוּס עַל נִינְוֵה הָעִיר הַגְּדוֹלָה, אֲשֶׁר יֶשׁ בָּהּ הַרְבֵּה מִשְׁתֵּים עֶשְׂרֵה רִבּוֹ אָדָם,אֲשֶׁר לֹא יָדַע בֵּין יְמִינוֹ לִשְׂמֹאלוֹ וּבְהֵמָה רַבָּה?!" (יונה ד 10 – 11)
[…]
אדיקות העם היהודי בעליונות הרוח הייתה קשורה באמונתו ביקר האדם. האדם […] נברא בצלם אלוהים. לא ייתכן ביטוי יותר עמוק, נעלה ונוקב לגדלותו, לערכו וליקרו של האדם מביטוי זה. מושג האלוהים ביהדות מסמל תכלית הטוב, היופי, הצדק והאמת. וחיי אדם בעיני העם היהודי היו יקרים וקדושים. בני אדם שנבראו בצלם אלוהים הם שווי-זכויות […] הצֶלֶם מחייב. ואין פלא שחכמי עם זה העמידו [את] התורה על כלל אחד גדול: "וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ". אהבה לָרֵעַ אינה חלה על האזרח היהודי בלבד: "כְּאֶזְרָח מִכֶּם יִהְיֶה לָכֶם הַגֵּר הַגָּר אִתְּכֶם וְאָהַבְתָּ לוֹ כָּמוֹךָ כִּי גֵרִים הֱיִיתֶם בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם" (ויקרא יט 34). כבר בתקופה קדומה שלטה ביהדות תפיסה אוניברסלית, כל-אנושית, והדי תפיסה זו מגיעים אלינו מתפילת שלמה המלך בחנוכת בית המקדש. לאחר שהמלך התפלל על עמו, הוסיף תפילה כל-אנושית: "וְגַם אֶל הַנָּכְרִי אֲשֶׁר לֹא מֵעַמְּךָ יִשְׂרָאֵל הוּא וּבָא מֵאֶרֶץ רְחוֹקָה לְמַעַן שְׁמֶךָ… וּבָא וְהִתְפַּלֵּל אֶל הַבַּיִת הַזֶּה. אַתָּה תִּשְׁמַע הַשָּׁמַיִם מְכוֹן שִׁבְתֶּךָ וְעָשִׂיתָ כְּכֹל אֲשֶׁר יִקְרָא אֵלֶיךָ הַנָּכְרִי" (מלכים א, ח 41 – 43)".

(התמונה: באדיבות ויקיפדיה, עיצב: עיצב ז'אן דוד)

הערות שוליים:

* דוד בן-גוריון, ייחוד וייעוד, בתוך: נצח ישראל, הוצאת עיינות, תשכ"ד – 1964, עמ' 27 – 28. "מתוך הרצאה על חינוך הצבא והעם לפני הפיקוד הגבוה של צבא-הגנה-לישראל", שנות ה-50 של המאה העשרים (כנראה).

1. מִנְחָה = שי, מתנה – וכן: קרבן מן הצומח שנהגו להקריב בבית המקדש. תפילת מִנְחָה נקראת על שם מנחת התמיד, שנהגו להקריב בבית המקדש כל יום בין הערביים. תפילת מנחה נקבעה לאמצע היום, לפרק הזמן הנקרא "בין הערביים", שבו השמש מתחילה לנטות כלפי מערב.
2. וכך נאמר בתפילת "וּנְתַנֶה תוֹקֶף" שנוהגים לומר בבית הכנסת בימים הנוראים: "וְתִזְכֹּר כָּל הַנִּשְׁכָּחוֹת. וְתִפְתַּח אֶת סֵפֶר הַזִּכְרוֹנוֹת. וּמֵאֵלָיו יִקָּרֵא. וְחוֹתַם יַד כָּל אָדָם בּוֹ […] וְכָל בָּאֵי עוֹלָם יַעַבְרוּן לְפָנֶיךָ […] בְּראשׁ הַשָּׁנָה יִכָּתֵבוּן. וּבְיוֹם צוֹם כִּפּוּר יֵחָתֵמוּן. כַּמָּה יַעַבְרוּן. וְכַמָּה יִבָּרֵאוּן. מִי יִחְיֶה. וּמִי יָמוּת. מִי בְקִצּוֹ. וּמִי לֹא בְקִצּוֹ. מִי בַמַּיִם. וּמִי בָאֵשׁ. מִי בַחֶרֶב. וּמִי בַחַיָּה. מִי בָרָעָב. וּמִי בַצָּמָא. מִי בָרַעַשׁ. וּמִי בַמַּגֵּפָה […]". ובתפילת מוסף של ראש השנה נאמר: "וְעַל הַמְּדִינוֹת בּוֹ יֵאָמֵר אֵיזוֹ לַחֶרֶב, וְאֵיזוֹ לַשָּׁלוֹם, אֵיזוֹ לָרָעָב, וְאֵיזוֹ לַשּׂבַע, וּבְרִיּוֹת בּוֹ יִפָּקֵדוּ לְהַזְכִּירָם לַחַיִּים וְלַמָּוֶת […]".
3. דוד בן-גוריון המעיט מאוד להשתמש במילית "את", מכיוון שלדעתו "היא לפעמים הכרחית, ולרוב – מיותרת" (מכתב תשובה לעמוס פריש, תלמיד בן 14, בתוך: זהבה אוסטפלד, עריכה, הזקן והעם – מבחר אגרות אישיות של דוד בן-גוריון, ההוצאה לאור של משרד הביטחון, תשמ"ח – 1988, עמ' 231).

(C) כל הזכויות שמורות למתיה קם