∞

דוד בן-גוריון על ספר יונה / מתיה קם

Posted by admin on 27/09/2019 in כללי, מאמרי דיעה, מאמרי מתיה קם | ∞

ספר יונה הוא ההפטרה שנוהגים לקרוא בבית הכנסת בעיצומו של יום הכיפורים, לפני תפילת מנחה.[1]
ספר יונה מציג את רחמי ה' על כל נברא – אדם ובהמה כאחד – ולפיכך משמש ביטוי נאמן לאופיים המיוחד של הימים הנוראים: שלא כמו החגים האחרים, אין הימים הנוראים מוֹעֲדִים לאומיים אלא ימי דין קבועים לאדם ולעולם – לכל בָּאֵי עולם וגם למדינות.[2] יש בהם היבט כלל-אנושי ואוניברסלי לצד היבט פַּרְטִיקוּלָרִי ובין-אישי. ויש בהם התייצבות של הפרט ושל הציבור – כמעשה אנשי נִינְוֵה ויונה במעי הדג – בתפילה ובתשובה, בציפייה לחסד ולרחמים ולמחילה.

וכך כתב דוד בן-גוריון על ספר יונה ועל צלם אלוהים שבאדם, בכל אדם:
ספר שלם בתנ"ך, יונה, מוקדש לרעיון, שרחמי ה' נתונים במידה שווה לכל העמים, לעמים האליליים כמו לעם ישראל. כאשר הנביא מתרעם על אלוהיו, למה חנן [את] [3] העיר נִינְוֵה, אמר לו אלוהים:
"אַתָּה חַסְתָּ עַל הַקִּיקָיוֹן אֲשֶׁר לֹא עָמַלְתָּ בּוֹ וְלֹא גִדַּלְתּוֹ, שֶׁבִּן לַיְלָה הָיָה וּבִן לַיְלָה אָבָד.וַאֲנִי לֹא אָחוּס עַל נִינְוֵה הָעִיר הַגְּדוֹלָה, אֲשֶׁר יֶשׁ בָּהּ הַרְבֵּה מִשְׁתֵּים עֶשְׂרֵה רִבּוֹ אָדָם,אֲשֶׁר לֹא יָדַע בֵּין יְמִינוֹ לִשְׂמֹאלוֹ וּבְהֵמָה רַבָּה?!" (יונה ד 10 – 11)
[…]
אדיקות העם היהודי בעליונות הרוח הייתה קשורה באמונתו ביקר האדם. האדם […] נברא בצלם אלוהים. לא ייתכן ביטוי יותר עמוק, נעלה ונוקב לגדלותו, לערכו וליקרו של האדם מביטוי זה. מושג האלוהים ביהדות מסמל תכלית הטוב, היופי, הצדק והאמת. וחיי אדם בעיני העם היהודי היו יקרים וקדושים. בני אדם שנבראו בצלם אלוהים הם שווי-זכויות […] הצֶלֶם מחייב. ואין פלא שחכמי עם זה העמידו [את] התורה על כלל אחד גדול: "וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ". אהבה לָרֵעַ אינה חלה על האזרח היהודי בלבד: "כְּאֶזְרָח מִכֶּם יִהְיֶה לָכֶם הַגֵּר הַגָּר אִתְּכֶם וְאָהַבְתָּ לוֹ כָּמוֹךָ כִּי גֵרִים הֱיִיתֶם בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם" (ויקרא יט 34). כבר בתקופה קדומה שלטה ביהדות תפיסה אוניברסלית, כל-אנושית, והדי תפיסה זו מגיעים אלינו מתפילת שלמה המלך בחנוכת בית המקדש. לאחר שהמלך התפלל על עמו, הוסיף תפילה כל-אנושית: "וְגַם אֶל הַנָּכְרִי אֲשֶׁר לֹא מֵעַמְּךָ יִשְׂרָאֵל הוּא וּבָא מֵאֶרֶץ רְחוֹקָה לְמַעַן שְׁמֶךָ… וּבָא וְהִתְפַּלֵּל אֶל הַבַּיִת הַזֶּה. אַתָּה תִּשְׁמַע הַשָּׁמַיִם מְכוֹן שִׁבְתֶּךָ וְעָשִׂיתָ כְּכֹל אֲשֶׁר יִקְרָא אֵלֶיךָ הַנָּכְרִי" (מלכים א, ח 41 – 43)".

(התמונה: באדיבות ויקיפדיה, עיצב: עיצב ז'אן דוד)

הערות שוליים:

* דוד בן-גוריון, ייחוד וייעוד, בתוך: נצח ישראל, הוצאת עיינות, תשכ"ד – 1964, עמ' 27 – 28. "מתוך הרצאה על חינוך הצבא והעם לפני הפיקוד הגבוה של צבא-הגנה-לישראל", שנות ה-50 של המאה העשרים (כנראה).

מִנְחָה = שי, מתנה – וכן: קרבן מן הצומח שנהגו להקריב בבית המקדש. תפילת מִנְחָה נקראת על שם מנחת התמיד, שנהגו להקריב בבית המקדש כל יום בין הערביים. תפילת מנחה נקבעה לאמצע היום, לפרק הזמן הנקרא "בין הערביים", שבו השמש מתחילה לנטות כלפי מערב.
וכך נאמר בתפילת "וּנְתַנֶה תוֹקֶף" שנוהגים לומר בבית הכנסת בימים הנוראים: "וְתִזְכֹּר כָּל הַנִּשְׁכָּחוֹת. וְתִפְתַּח אֶת סֵפֶר הַזִּכְרוֹנוֹת. וּמֵאֵלָיו יִקָּרֵא. וְחוֹתַם יַד כָּל אָדָם בּוֹ […] וְכָל בָּאֵי עוֹלָם יַעַבְרוּן לְפָנֶיךָ […] בְּראשׁ הַשָּׁנָה יִכָּתֵבוּן. וּבְיוֹם צוֹם כִּפּוּר יֵחָתֵמוּן. כַּמָּה יַעַבְרוּן. וְכַמָּה יִבָּרֵאוּן. מִי יִחְיֶה. וּמִי יָמוּת. מִי בְקִצּוֹ. וּמִי לֹא בְקִצּוֹ. מִי בַמַּיִם. וּמִי בָאֵשׁ. מִי בַחֶרֶב. וּמִי בַחַיָּה. מִי בָרָעָב. וּמִי בַצָּמָא. מִי בָרַעַשׁ. וּמִי בַמַּגֵּפָה […]". ובתפילת מוסף של ראש השנה נאמר: "וְעַל הַמְּדִינוֹת בּוֹ יֵאָמֵר אֵיזוֹ לַחֶרֶב, וְאֵיזוֹ לַשָּׁלוֹם, אֵיזוֹ לָרָעָב, וְאֵיזוֹ לַשּׂבַע, וּבְרִיּוֹת בּוֹ יִפָּקֵדוּ לְהַזְכִּירָם לַחַיִּים וְלַמָּוֶת […]".
דוד בן-גוריון המעיט מאוד להשתמש במילית "את", מכיוון שלדעתו "היא לפעמים הכרחית, ולרוב – מיותרת" (מכתב תשובה לעמוס פריש, תלמיד בן 14, בתוך: זהבה אוסטפלד, עריכה, הזקן והעם – מבחר אגרות אישיות של דוד בן-גוריון, ההוצאה לאור של משרד הביטחון, תשמ"ח – 1988, עמ' 231).

דוד בן-גוריון: עם סגולה ייעוד וגאולה / מתיה קם

Posted by admin on 26/09/2019 in כללי, מאמרי דיעה, מאמרי מתיה קם | ∞

"שני מוטיבים מרכזיים שהם אחד עוברים כחוט השני בכל ההיסטוריה ובכל הספרות שלנו: מוטיב הגאולה ומוטיב עם־סגולה, תקוות עתיד לאומית וייעוד אנושי אוניברסאלי", קבע דוד בן־גוריון. לחזון הגאולה היה תמיד "תוכן־מִשְנֶה" וייעוד כפול: "להיות שוב עם חורין במולדת היעודה ולהיות באותו זמן עם סגולה, המייסד עיר הצדק ובונה ציון במשפט". שני מוטיבים אלו "כשהם צמודים זה לזה, חוזרים ונשנים כמעט בכל ספרי התנ"ך ובספרות החיצונית, במשנה ובמדרש, בתפילה ובשירה העברית", ולפיכך על שניהם "הושתת הרעיון הציוני המודרני, שאינו אלא גלגול חדש של רעיון הגאולה העתיק"[1]. לחזון זה "יש תכלית, אבל אין לו תכלה [=סוף]. זהו 'סולם מוצב ארצה וראשו מגיע השמימה'. כל מה שמתקרבים אליו, הוא מתרחק; כי נפתחים אופקים מורחבים […] מתגלים שיאים חדשים […] וכל עלייה אינה אלא שלב לעלייה נוספת. והחתירה לקראת החזון לא תיפסק לעולם"[2].

ייחוד לאומי וייעוד אוניברסלי

"העם היהודי הוא היחיד בעולם המתהלך על הבמה ההיסטורית – בבדידות מוחלטת", ציין בן־גוריון. תו היכר זה היה לדידו עובדת יסוד הממלאת "תפקיד מכריע בחיינו ובגורלנו". במקפצת הזמן דילג בן־גוריון שלושת אלפים שנה לאחור, אל קריאתו של דויד המלך – "וּמִי כְּעַמְּךָ יִשְׂרָאֵל גּוֹי אֶחָד בָּאָרֶץ" (דברי הימים א יז, כא), והעריך כי "מאז ועד היום הזה" תוקפה של קביעה זו רק "נתחזק ונתרבה"[3]. "אין כישראל גוי אחד בארץ" – ועם זאת "אין עם יותר אוניברסלי מעם ישראל", האמין בן־גוריון. שהרי לצד הערכים הלאומיים הייחודיים ש"אולי אינם מייחדים שום עם אחר" – היה עם ישראל משחר קיומו מעורה "באנושות כולה", בשורשיו "הנפשיים והמוסריים", והנבואה בישראל "הייתה לאומית, כלל־אנושית וקוסמית" בעת ובעונה אחת. זאת ועוד: "נביא הכתב הראשון, עמוס מתקוע, נשא דברו על כל העמים אשר סביבו – ארם, פלשת, צור, אדום, עמון, מואב, יהודה וישראל, וזעמו נשפך גם על מואסי ה' וגם על המוכרים בכסף צדיק ואביון בעבור נעליים. ומהנביאים למדנו שלא תיתכן גאולה לאומית בלי צדק חברתי"[4]. בן־גוריון חזר והדגיש כי הקביעה שלא ככל הגויים בית ישראל "איננה דוֹגמה דתית או מוסרית, אלא הכרח היסטורי או גזירת הגורל"[5] יש בה, כאמור, הרבה בדידות קשה, אך אין בה זכויות־יתר על עמים אחרים. הגדרתו של עם ישראל כעם סגולה נגזרת מייחודו הרוחני והמוסרי, והיא מחייבת ומאתגרת, אך אין לה כל קשר לעליונות שלטונית: "נביאי ישראל לא בישרו מעולם שלטון ישראל על העולם, אם כי האמינו בייעודו, בייחודו ובעליונות הרוחנית של ישראל ותבעו ממנו להיות עם סגולה, והתנבאו שכל שאר העמים ילמדו מדרכיו וילכו באורחותיו" – בבחינת דגם רוחני, ערכי ומוסרי לאנושות כולה[6]. גם הביטוי "עֶלְיוֹן עַל כָּל הַגּוֹיִם" מתייחס לייחודו של עם ישראל כ"עַם קָדֹשׁ" שתפקידו לשמור על מצוות ה' (דברים כו, יז–יט). זה ביטוי "לעליונות דתית ומוסרית" – ולא "לעליונות מדינית או צבאית"[7]. ישעיהו הנביא האמין אף הוא "בייעוד הגדול של עמו ואמר בשם אלוהיו: "אֲנִי ה' קְרָאתִיךָ בְצֶדֶק וְאַחְזֵק בְּיָדֶךָ וְאֶצָּרְךָ וְאֶתֶּנְךָ לִבְרִית עָם לְאוֹר גּוֹיִם" (ישעיהו מב, ו)[8].

העם שבחר – והעם הנבחר

לתפיסתו של בן־גוריון, המסד של רעיון הבחירה היה דווקא בחירת עם ישראל באלוהיו ולא בחירת האל בעם ישראל: "העם היהודי היה זה שבחר באלוהים כי היה הראשון בכל עמי עולם שהכיר אך ורק באל אחד ויחיד". עדות לכך מצא בהכרזתו של משה רבנו, "שְׁמַע יִשְׂרָאֵל ה' אֱלֹהֵינוּ ה' אֶחָד" (דברים ו, ד), שעליה חוזר כל יהודי "בתפילתו יום יום"[9]. במכתב לנשיא צרפת שארל דה־גול התייחס בן־גוריון למושג "עם בחירה" וציטט את דברי משה רבנו לעם ישראל: ""אֶת ה' הֶאֱמַרְתָּ [=בחרת] הַיּוֹם לִהְיוֹת לְךָ לֵאלֹהִים… וַה' הֶאֱמִירְךָ [=בחר בך] הַיּוֹם לִהְיוֹת לוֹ לְעַם סְגֻלָּה" (דברים כו, יז–יח). ובן־גוריון המשיך וביאר לנשיא הצרפתי: "העם היהודי היה העם הראשון בעולם […] שהכיר באל אחד, יחיד ומיוחד, ועל־ידי כך נעשה עם־סגולה, עם נבחר". להוכחת טיעונו נסמך על דברי יהושע לעם: "עֵדִים אַתֶּם בָּכֶם כִּי אַתֶּם בְּחַרְתֶּם לָכֶם אֶת ה' לַעֲבֹד אוֹתוֹ. וַיֹּאמְרוּ: עֵדִים" (יהושע כד, כב). וליתר תוקף הוסיף בן־גוריון גם את מדרש חז"ל והסביר:[10] "אלוהים חיזר אחרי כל העמים שיקבלו תורתו, וכשאלה לא רצו, פנה לישראל, והם אמרו 'נַעֲשֶׂה וְנִשְׁמָע'. מכאן ברור שלא אלוהים, לפי אמונתנו, בחר בישראל, אלא ישראל בחר באלוהים". ובחירה זו של עם ישראל באלוהיו היא "עובדה היסטורית הידועה לכל נוצרי ולכל מוסלמי בעולם. יווני אינו צריך להתבייש שעמו לפני 24–26 מאות שנה הקדים את כל שאר העמים בגילוי אמיתות מדעיות ופילוסופיות. גם אנו – לא". ובתגובה להאשמותיו של נשיא צרפת כתב בן־גוריון: "אין אנו עם 'שתלטן'". אמנם במשך כל הדורות האמין עם ישראל "בחזון נביאינו", אבל הייתה זו "אמונה לוהטת" בחזון הגאולה והשלום "של נביאינו" – ולא "אמביציה לוהטת וכובשנית". בן־גוריון פסק בנחרצות, כי "מגיע לעם היהודי – מה שמגיע לכל עם קטן או גדול. אנו רואים עצמנו שווי־זכויות בַּכּוֹל וגם שווי־חובות בַּכּוֹל. לא פחות ולא יותר"[11].

עם סגולה?

למרות אמונתו העמוקה בייחודו הסגולי של עם ישראל הודה בן־גוריון כי "העם בישראל ודאי שאינו יכול להתברך בלבו כי הנהו עם־סגולה". הוא אף צלף במדינה וביושביה כשקבע, כי "אנו רחוקים מרחק רב" מדמות המדינה "שהתווינו כמחוז־חפצנו ההיסטורי", וכמוכיח בשער העלה ספק, "אם היינו אי־פעם עם־סגולה"[12]. מתוך הבנה שהרעיון של עם־סגולה הוא ייעוד וקריאת כיוון ולא השתקפות של מציאות היסטורית, דבק בן־גוריון בחזון הנביאים על עם־סגולה, שהרי "לא הקיים בשעה זו אלא חזון העתיד" הוא שידריך ויהיה מקור ההשראה "בימים יבואו". בן־גוריון האמין בכל לבו כי "יש לאֵל ידינו לעצב במולדת אומה עברית שתהא דוגמה ומופת לעמים חדשים ועתיקים", שיתבססו "על תורת הנביאים, תורת הצדק והחסד והשלום". "הייעוד ההיסטורי של ישראל" מחייב את מדינת ישראל ל"דבקות מִשְנֶה בחזון הנביאים, להיות לעם סגולה ולאור גויים". לשם כך על המדינה לצקת "דפוסי חברה חדשים מושתתים על אחווה, שותפות ועזרה הדדית", ולעשות זאת "מתוך עירוי כל הכוחות הגנוזים בעם". שהרי "החזון הוא סוד קיומנו, סוד תקומתנו", כי "'בְּאֵין חָזוֹן יִפָּרַע עָם'" (משלי כט, כח). ועוד העיר בן־גוריון כי הנביאים הכירו שגם האנושות "לא תתקיים – אלא בשלוט השלום בין העמים והארץ תמלא דעה את ה'"[13].

חדר השינה של דוד בן-גוריון בצריף, בקיבוץ שדה בוקר (התמונה באדיבות: חנן אפשטיין, ויקיפדיה)

הערות שוליים

[1] דוד בן־גוריון, ״מדינה למופת – מטרה ואמצעי [תשי"ד]״, בתוך: חזון ודרך, ה, עם עובד, תל אביב תשי"ח, עמ' 78.

[2] דוד בן־גוריון, ״נצח ישראל [תשי"ז]״, בתוך: נצח ישראל, עיינות, תל אביב תשכ"ד, עמ' 176.

[3] דוד בן־גוריון, "בעיות חוץ וביטחון – הרצאה בסגל הפיקוד הגבוה [תשי"ג]", בתוך: חזון ודרך, ד, עם עובד, תל אביב תשי"ז, עמ' 198–199.

[4] דוד בן־גוריון, ״חינוך ממלכתי ודגל [תשי"ג]״, בתוך: חזון ודרך, ד, עמ' 228–229 .

[5] דוד בן־גוריון, ״ישראל והתפוצה [תשי"ז]״, בתוך: נצח ישראל, עמ' 223.

[6] על־פי ישעיהו ב, ג: "וְיֹרֵנוּ מִדְּרָכָיו וְנֵלְכָה בְּאֹרְחֹתָיו". דוד בן־גוריון, שם, עמ' 210.

[7] דוד בן־גוריון, ״עם סגולה״, בתוך: חזון ודרך, ה, עמ' 94.

[8] דוד בן־גוריון, ״ישראל והתפוצה [תשי"ז]״, בתוך: נצח ישראל, עמ' 211.

[9] דוד בן־גוריון, במכתב לד"ר שמעון שרשבסקי, תשכ"ט, בתוך: הזקן והעם – מבחר אגרות אישיות של דוד בן־גוריון, כינסה וערכה: ד"ר זהבה אוסטפלד, ההוצאה לאור של משרד הביטחון תשמ"ח, עמ' 82.

[10] מכילתא דרבי ישמעאל, יתרו, פרשה ה; ספרי דברים, וזאת הברכה, פסקה שמג.

[11] דוד בן־גוריון, "בעקבות ששת הימים – מכתב אל דה־גול", בתוך: מדינת ישראל המחודשת, ב, עם עובד, תל אביב תשכ"ט, עמ' 847–850.

[12] דוד בן־גוריון, "עם סגולה [תשט"ו]", בתוך: חזון ודרך, ה, עמ' 92–93.

[13] על-פי ישעיהו יא, ט: "כִּֽי מָלְאָ֣ה הָאָ֗רֶץ דֵּעָה֙ אֶת ה'". דוד בן־גוריון, ״מבצע דורנו ומשימתו״, בתוך: נצח ישראל, עמ' 448, 454.

מצרים לא סלחה, הטייס שערק, הוצא להורג בקהיר

Posted by admin on 27/06/2017 in כללי | ∞

מחמוד עבאס חילמי, היה טייס בחיל האוויר המצרי שערק לישראל ב- 19 בינואר 1964. סיפורו של חילמי הופיע בידיעות בעיתוני התקופה השונים, והתפרס על פני השנים 1966-1964. את חלקן אנו מביאים להלן.

באתר חיל האוויר, מסופר על עריקתו של חילמי, אך בטעות מסופר שם כי הוא נרצח בארגנטינה.

מחמוד עבאס חילמי בוויקיפדיה העברית.

פיחות מטבע, מול אבטחת יכולת פירעון האשראי הממשלתי.

Posted by admin on 11/06/2017 in כללי | ∞

בשנות החמישים המוקדמות לקיומה של המדינה, התעוררו בעיות כלכליות רציניות. במצב של "שמיכה קצרה מידי", בוודאי שהיה צורך לקבל החלטה, את מה להפקיר לקור, את הרגליים או את הראש.

ביצוע פיחות מטבע, בקנה מידה גדול, היה עלול להעמיד בסכנה את יכולת ההתמודדות של משרד האוצר עם האשראי הממשלתי.

והנה, בשנת 1954 בוצע פיחות בשיעור של 500%. משמעות הדבר כי על כל לירה שניטלה כהלוואה, על בעל החוב להחזיר 5 לירות. ללא צעדים נילווים, יכולת פירעון האשראי הייתה כמעט בלתי אפשרית.

להלן: כתבה ב"הַבֹּקֶר" עיתונם של הציונים הכלליים, הדנה בפיחות, בקשיים שנוצרו בעקבותיו, ובפתרונות.

אשמח אם יימצא מי שיוכל לפענח את שם כותב הכתבה. האופציות שאני חשבתי עליהן הן "ברוך קרוא", או "ברוך ויינשטיין".

"לבלות עם יעלים", מאלבומיו של שמואל אבנרי

Posted by admin on 01/06/2017 in חוויות, מאלבומיו של שמוליק אבנרי | ∞

עם אהוביי היעלים יש לי קשר חם של עשרות שנים, ובתוך כך למדתי היכן ומתי ניתן לבלות אִתם בנעימים. כאן ריכזתי תמונות אחדות שצילמתי כמה מהם במורד ההר הפונה מבית ספר שדה מצוקי דרגות אל שפת ים המלח.

"הָרִים הַגְּבֹהִים לַיְּעֵלִים", אומר משורר תהילים, וכאן נראים שניים מנכבדי העדה שהימני שבהם שְבוּר קרן בעקבות קְרָב שניהל עם חברו על ליבה של יעלת חן

יעלת חן על קצה צוק, כשמולהּ ים המלח ומעֵבר לו הרי מואב

נציגים מעדר היעלים מקדמים את פניי בברכת שלום, ותוהים מה הבאתי להם הפעם לנשנש

יעלה חברותית שהתירה לי ללטף את אפהּ בתמורה לקרֶקרים פיקנטיים שליחכה מכף ידי

עם אדמו"ר היעלים הזה שליט"א ניסיתי לנהל שיג ושיח בפרשת השבוע, והוא השיב לי בנענוע זקן, בהִמהום ובהִנהון ראש

לחיזוריי אחר יעלים היה עֵד ידידי חומי פורת, אשר הנציח אותי מפַתֶה יעל כשמצלמה בידי

"מבועי מים במדבר", מאלבומיו של שמואל אבנרי

Posted by admin on 01/06/2017 in חוויות, מאלבומיו של שמוליק אבנרי | ∞

עינות המים שבמדבר יהודה והנחלים החותרים בין צוקיו הם מהנופים משובבי הנפש שאליהם אני חוזר שוב ושוב, כדי למצוא נחמה ולהתמלא באנרגיה מחודשת. כאן מוצגים מבחר מראות שלכדתי במצלמתי מנחל בוקק שבדרום ועד נחל קלט שבצפון, וביניהם נחל ערוגות, מעיין עין גדי ועינות צוקים.

אחת משרשרת הברֵכות החבויות המזומנות למשוטטים בנחל בוקק

זרימה שוצפת המתפתלת בין סלעי נחל בוקק

ברֵכה במעיין עין גדי חוֹסה תחת עץ בתנומת צהריים

מדרגת סלע וברֵכה בקניון נחל ערוגות, בין המפל הנסתר למפל העליון. הדמות הזעירה – ידידי פרופ' עזר גת.

גן עדן ושלוות עולם בברכֵה המכושפת של עינות צוקים (עין פשחא)

אני כסֶגֶן צעיר (משמאל) עם ידידי אורי הורביץ (מימין) חוצים עד צוואר את מימיו העמוקים של נחל קלט בקטע שממזרח לעין פואר

"מראות מארץ הבולענים", מאלבומיו של שמואל אבנרי

Posted by admin on 30/05/2017 in חוויות, מאלבומיו של שמוליק אבנרי | ∞

התפתלות בין שרשרת הבולענים שלחוף ים המלח (בלי לשקוע בהם ולהיעלם לנצח) דומה להליכה על גלידי קרח כשמתחת רובצת תהום. אך הפיצוי רב על הסיכון: נוף מהפנט אפוף סוד, רב צבעים וגוונים, הלובש צורה ופושט צורה ולכן נראה תמיד כחדש – כפי שמעידות התמונות המוצגות כאן, אשר אותן צילמתי בקטע החוף שבין נחל דוד לנחל דרגות.

פלג מים ירקרק בשולי גבעות מסתוריות

גווני גוונים ותצורות מלח שרק הטבע יודע לצייר

הלבן, הצהוב והשחור. אֵימָה מדורגת של תהום

מרמלדה וחטיפי מלח לקינוח

שפיעה מבעבעת של מים חיים לשפת ים המוות

אני בתחתיתו של בולען רחמן, שבטוּבוֹ הניח לי לצאת מלוֹעוֹ בשלום. צולם בידי ידידי בני ציפר בסיור שלנו ממנזר דיר־חג'לה ועד הר סדום, שבעקבותיו הוא כתב שלושה פוסטים תחת הכותרת "להיות נזיר במדבר יהודה" (2006).

אביבה גלעדי – מדענית גרעין

Posted by admin on 17/03/2017 in כללי | ∞

בשנות ה- 60 של המאה שעברה, חייתה בתוכנו מדענית הגרעין אביבה גלעדי. על פי פרסומים בעיתון, היא הייתה האישה היחידה באותם ימים שהחזיקה ברישיון להפעיל כור גרעיני. גלעדי לימדה בטכניון והכשירה מהנדסי גרעין שפעלו בארץ, ובארצות הברית.

להלן:

קטעי עיתונות שפורסמו אודות אביבה גלעדי.

מעריב 22 בנובמבר 1963

מעריב, 26 בינואר 1965

הצופה, 16 בספטמבר 1959

גלגולו של ספר תורה… מאת: מתיה קם (לנגרמן)

Posted by admin on 07/02/2017 in כללי | ∞

לאחר פטירתו הפתאומית של אבינו, משולם לנגרמן (תשל"ג – 1973) – החליטה אמנו, חנה, לתרום ספר תורה לזכרו לסניף בני עקיבא ברעננה, שאותו הקים (תש"ה – 1945) וטיפח ואהב. זה היה ככל הנראה זמן קצר לאחר מותו, והיא לא שיתפה אף אחד מאתנו – לא בהחלטה ולא בביצוע. להשערתנו, היא נעזרה במכר שעבד עם אבי במעון "שקמה", וסייע בידה בתהליך המורכב של איתור ספר תורה, בדיקתו ורכישתו. מאחר שבמהלך שנות אלמנותהּ הארוכות נעזרה אמנו בארבעת ילדיה בכל דבר, גדול כקטן – הופתענו בדיעבד מן היוזמה והביצוע הבלעדיים בעניין זה. שיערנו שהיה חשוב לה לעשות זאת על דעת עצמה ובעצמה, כמחווה אישית לבעל נעוריה. היא גם הזמינה מעיל קטיפה מהודר רקום בחוטי זהב, ועליו הקדשה: "תרומת גב' חנה לנגרמן לזכר בעלה, ר' משולם זישא ז"ל, שהיה ממקימי סניף בנ"ע ברעננה". (רק לשם הדיוק ההיסטורי – לסניף היה מקים ומייסד אחד, אבא שלנו…). הקדשה זו היא שגאלה בסופו של דבר את ספר התורה מן הנשייה וממקום גלותו, וסייעה להשיבו למשכנו ברעננה.

המעיל המקורי שנתפר לספר התורה ע"י אמנו

לפני שנים רבות ולאחר מעשה, אמרה לי אמנו כבדרך אגב שהיא קנתה ותרמה ספר תורה לסניף בני עקיבא, מבלי להרחיב בפרטים או להסביר. בני דודנו, אחייניו של משולם, המתגוררים ברעננה, לא ידעו על כך, ואף לא ראו את ספר התורה בתקופת חניכותם בסניף בני עקיבא. השנים נקפו, וגם ממני נשתכח הדבר – עד לחודש אייר תשע"ו (מאי 2016), שבו הודיעו לי בני דודי מרעננה, כי באחד הסניפים ברמת-גן אותר ספר התורה:

אלימלך לוין, האחראי על הנכסים בהנהלה הארצית של בני עקיבא, עסק בהכנת רשימת מצאי של כל ספרי התורה בסניפי בני עקיבא, וכך הגיע לסניף רמת עמידר שברמת גן – ונדהם: בארון הקודש שפתח התגלה ספר התורה עם המעיל וההקדשה לאבינו. ולמרבה המזל – הוא ידע בדיוק במה ובמי מדובר: בהיותו קרוב משפחה של בני דודנו שברעננה, השם לנגרמן לא היה זר לו, בלשון המעטה. לוין לקח אפוא את הספר לביתו והודיע לבני המשפחה ברעננה. והם – שלא ידעו כלל על קיומו של הספר – פנו אלי לברר ולעדכן.

"כַּאֲשֶׁ֨ר אֵֽינְךָ֤ יוֹדֵ֙עַ֙ מַה דֶּ֣רֶךְ הָר֔וּחַ … כָּ֗כָה לֹ֤א תֵדַע֙ אֶת מַעֲשֵׂ֣ה הָֽאֱלֹהִ֔ים אֲשֶׁ֥ר יַעֲשֶׂ֖ה אֶת הַכֹּֽל", כתב קהלת בן דוד, החכם מכל אדם. מתי ובאיזו דרך התגלגל ספר התורה לסניף ברמת עמידר – אין לדעת. זה קרה ללא ידיעת המשפחה וללא רשותה, מן הסתם לפני שנים רבות. במשך כל אותן שנים – ולמרות כתובת ההקדשה – לא הוחזר הספר לבעליו, אך משהתגלה – הוחלט להשיבו לאלתר. הספר עבר הגהה ותיקון בידי סופר סת"ם, והותקן לו מעיל חדש. רקמתו החדשה והמוזהבת כוללת את ההקדשה המקורית – לצד שמותיהם של בני משפחת לנגרמן שנפטרו מאז מותו של משולם, שלזכרו ולכבודו רכשה אלמנתו את ספר התורה אי אז בשנות ה- 70 של המאה הקודמת.

שמחת הכנסת ספר תורה