מטען סולארי לאייפון
לפני כחודש התקינו על הגג של הסככה של משפחת סודרי, קולטי שמש. אצלנו במושב יש סככות גדולות, ועכשיו אנשים רבים מתקינים על הגגות קולטי שמש פוטו-וולטאיים, כדי לייצר חשמל. האמת אני קצת מקנא באנשים הללו שמקבלים פעם בחודשיים חשבון מחברת החשמל, רק שחשבון זה הוא לא לתשלום, והסכום המופיע בו, הוא הסכום המזוכה בחשבונם בגין החשמל שיוצר על הגג שלהם, וזרם היישר לתוך המערכת הארצית.
עד לפני חודש לא ידעתי שקיימת טכנולוגיה להפיכת קרני השמש לחשמל. משפחת סודרי הם השכנים שלי, וכאשר הגיעו הפועלים להתקין את המערכת, ניצלתי את ההזדמנות ללמוד את הנושא. אמיר, היה האחראי בשטח, והוא הסביר לי כיצד הדבר עובד.
התחכמתי, אמרתי לו שאני מבין קצת באנרגיה, ושאלתי היכן תציבו, את דודי המים, ואת הטורבינה שתהפוך את המים הרותחים לחשמל. אך הוא היה סבלני, ובחיוך של טוב לב, הסביר לי שכיום קיימות טכניקות חדשות, ואין צורך לא בדודים, ולא בטורבינות.
על קצה המזלג הבהיר לי אמיר, כי מדובר בתאים פוטו-וולטאיים המיוצרים משתי שכבות של חומרים שונים, מוליכים למחצה, וכאשר פוגע האור בשכבה העליונה, נעים אלקטרונים חופשיים ממנה באמצעות מוליך, אל השכבה התחתונה. בצורה כזאת כל עוד יש אור, זורם חשמל במוליך.
השבוע נתקעתי עם סוללה ריקה, באייפון. הייתי מחוץ לבית, לא הייתה שום דרך להתחבר לרשת החשמל כדי לטעון את הסוללה. אח, חשבתי לעצמי, למה לא המציאו מטעֵן עם תאים פוטו- וולטאיים לאייפון?
אתה לא מעודכן, אמר לי שי, חובב הגאדג'טים המושבע, כשהעליתי בפניו את הרעיון "הגאוני" שלי, כבר מזמן יש גאדג'ט שהוא מטען סולארי לאייפון. מדובר באביזר קטן, קל משקל, וקומפקטי, המופעל בכוח השמש, לטעינת מוצרים דיגיטליים קטנים, כמו נגנים, טלפונים ניידים, דיבוריות, מצלמות, והחשוב מכול הוא מתאים לאייפון.
את המוצר ניתן לרכוש, באינטרנט באתר גאדג'לנד, או בחנות עצמה, הנמצאת ברחוב יצחק שדה 70, בתל-אביב. ביקור בחנות, רצוי לתאם מראש בטלפון 073-7369043.
"היה זה או חלמתי חלום" מאת שמואל (מוליק) יזרעאלי, פרק ה' – רחוקים מן העין
רחוקים מן העין – קרובים אל הלב
משך ארבע שנים ארוכות הפרידו גלי-ים-תיכון בין אבא ואמא. שנים סוערות היו אלה עבור אבא, אירועים מסעירים עברו עליו. על חלקם סופר בפרק הקודם ועל אחרים עוד יסופר. וכל אותן שנים נשמר החוט העדין והאוהב שקשרו אמא ואבא, על הגורן במלחמיה, וגישר על פני-גלי הים. ואת אשר כתב העט – לא מחקה החרב!
אבא היה רוכב מדי שבת לנצרת, כדי להפקיד בדואר, במו ידיו, את מכתביו, תוך צפיה למכתב ממנה. הנה דוגמה מאחת הגלויות ששלח אליה ובה צרף שיר שכתב, בו שילב תיאור מלא הוד של כוחות הטבע, לצד ביטוי עז לסערת רגשותיו וצפיותיו לעתיד משותף ושמח.
וזה השיר שכתב:
תעתיק השיר
באחת הגלויות היותר חשובות ששלח אבא לאמא הוא מבשר לה על כך שנבחר להיות "קַנְדִידָט" (מועמד) להתישב במושבה כנרת. מאז ימי עבודתו במלחמיה חלם אבא על הקמת בית במקום הזה ועתה הוא מתאר בהתרגשות לפני אמא את שעתיד להיות שם.
סג'רה ו' תמוז תרס"ט.
שלום לך חנה!
כשבוע ימים עבר למיום גמרי את קצירת התבואה, והשבוע הזה הובלתי חטה בעגלה, ועוד שבוע ימים אוביל. ואחרי כן בטח אחרוש. בדישה כמעט שלא אעבוד. תוצאת היבול השנה, היא גבוה מבינוני ועולה על השנה שעברה. אחרי שהצהרתי את ועד בית-גן שבשום אופן לא אלך לבית-גן, כפי ששמעת, באו הם במו'מ [במשא-ומתן] עם בני כנרת ובחרוני לקנדידט לכנרת. לפי ששמעתי ג"כ [גם-כן] תהיה החברה היותר מעניינת במקום הזה, כי כולם צעירים. ולפי טיב האנשים המתישבים שם גם יצטיין המקום בשפה העברית שתשלוט שם. במכתב הבא אכתוב לך את שמות הקנדידטים שהוצגו לשם. כי עוד אינני יודע את כלם, וגם לא ידוע איך תתיחס הפקידות להרשימה. […]
צילום הגלויה
תמונהת בי"ס בצלאל שעיטרה את הגלויה הנ"ל
את הגלויה הבאה כתב אבא לאמא ביום כ"ח בחודש אב תרס"ט. היה זה כחדשיים לפני עזיבתו את סג'רה לשם התישבות בכנרת. באותה עת ריחפה סכנת חיים על ראשו, מפני נוקמי-דם שבן משפחתם נהרג בעת אחת ההתפרעויות שהיו אותה שנה בסג'רה. על-כך כמובן, אין אבא אומר דבר וחצי דבר, לעומת זאת הוא מתאר בהתרגשות נסיעה שעשה לתחנת הרכבת בג'יסר אל-מג'מעה (גשר), לשם נשלח להביא ציוד חקלאי עבור החוה. רגשותיו שהציפו אותו בעת שחזר לעמק הירדן ולמלחמיה, בה לן אותו הלילה, מוצאים ביטוי נאמן במכתב. כמו-כן עולים בו זכרונות אותם ימים בהם ישבו הוא ואמא זה ליד זו ושתיקה ממושכה שררה ביניהם.
(תעתיק הגלויה בעמוד הבא)
תחנת גשר כ"ח מנחם אב תרס"ט (15.8.09)
שלום חנה!
שנית עלה בגורלי לנסע בעגלה לתחנה ולהביא מכונות לסג'רה. נסעתי ביחד עם הא' [אדון] טרבלוס רואה החשבונות אצלנו. הלילה אלון במלחמיה. כתמיד גם היום הנני מרגיש את עצמי היטב בסביבה הזאת, בעמק הזה, ובין ההרים האלה. הכל עליז ושמח. שוחקת לה הטבע, הירדן גם הוא מלא שמחה ושותק. לפני ימים אחדים כתבתי לך מכתב מטבריה. הקבלתיו? הנני מחכה לתשובתך!
שלך דוד. …
מלחמיה בחדרך; על יד שולחנך הנני יושב ומוסיף על הכרטיס. זכרונות העבר עולה עלי. וגם השתיקה הממושכה ששררה בינינו ביושבי על ידך. זה עתה שבנו מטיולי עם הא' והג' [האדון והגברת] שהם בגורן. הג' פרשץ נסעה בשבוע העבר לבירות לשאול בעצת הרופאים אודות מחלתה הפנימית. עוד נשים אחדות נסעו מהמושבה מפני החום ומהחפץ [מפני רצונן] לאכול ענבים בזכרון ובראש פינה.
בעברי את יבנאל אמרה לי הג' לוריה כי נגשה [הגישה] כתב פטורין להפקידות ולא תשוב שנית גלילה. חפצה היא לקבל משרה ביהודה. היא דרשה בשלומך. הא' שהם חושב לסגור את בית ספרו בימים האלה מפני מיעוט התלמידים וביבנאל יסגרו בראש חדש אלול. […]
היי בריאה שמחי וגילי […]
דוד.
תשובתה של אמא הגיעה מספר ימים לאחר מכן. היה זה עת חזרה ממסע של תנועת מכבי בבולגריה. המסע נערך בעריה המרכזיות של טורקיה, בעיקר בסלוניקי (שהיתה אז תחת שלטון טורקי) ובקושטא הבירה. היתה זו מעין הפגנה לאומית-ציונית. המשלחת נתקבלה בחום ואהדה על-ידי היהודים והטורקים כאחד. המסע נערך בתחילת החופש הגדול, ומשחזרה, הצטרפה אמא לבני משפחתה, שבילו בכפר נופש, מרחק עשר שעות נסיעה בכרכרה מהעיר.
להלן תעתיק דבריה של אמא שבגלויה:
פילופופול ד' אלול תרס"ט (21.8.1909)
שלום לך דוד!
זה כשני שבועות ששבתי מטיולי בטורקיה. כבר נשתעממתי לשבת בעיר בטל. כל בני משפחתי יצאו לנאות דשא. זה פעמים אחדות שלחו לקרוא גם לי. בתחילה סרבתי לנסוע אליהם, כי חפצתי יותר לנוח בבית. אך עתה בראותי שנמאס לי לשבת לבדי (כי גם הגב' אבדלה איננה בעיר) החלטתי ללכת גם אני אתם. היום בערב, אני נוסעת בעגלה. המרחק הוא כעשר שעות מהעיר. אם ימצא חן בעיני המקום אבלה שם עד פתיחת בית הספר. ואם לא, אשוב אחרי ימים אחדים. רציתי לכתוב למשפחת שהם. רק שאינני בטוחה אם לא נסעו לאיזה מקום להעביר את ימי החופש. אם נשארו במושבה דרוש בשלומם בעדי. השבה בריאה הגב' פרשץ מבירות? הודיעני אם השנה לא תנוח גם אתה איזה ימים. טוב תעשה אם תקח חפש ותנוח. אצלי אין כל חדש. אני בריאה ומטיילת כל ימי הפגרה.
שלום.
ח. בעלול.
ביום י"ב בכסלו תרס"ט, בסמוך להגיעו של אבא לכנרת, שולחת אמא גלויה ("כרטיס") לאבא ובו היא מתעניינת לדעת על תנאי החיים במקום החדש ועל העבודות המתבצעות שם. עוד היא מתעניינת בענינים הפוליטיים והציוניים המתחדשים בארץ. כן מספרת היא לאבא על תנאי עבודתה שם כמורה ועל מזג האויר החורפי באירופה; וכך כתבה:
פילופופול יב כסלו ת[רס"ט]
שלום דוד!
מה שלומך ושלום חבריך במקום מגוריכם החדש? היצאתם כבר לחרוש את שדותיכם, וכמה דונמים חושבים השנה לזרוע כל אחד מכם? הודיעני היש לכם מטבח משותף לאכילה, או כל אחד אוכל בפני עצמו? […]
ההיו כבר בגליל טבריה הבחירות לקונגרס התשיעי, מי הם הנבחרים? וכמה צירים הולכים מארץ ישראל? אצלנו היו שלשום הבחירות. הוחלט לשלוח מכל בולגריה חמישה צירים. במכתבי הקודמים הודעתיך על מספר שעות עבודת המורים בבית הספר, וכי בקשנו מאת הועד שיתן לנו הסכמתו לעבוד שלושים ושתים שעה כבשנה החולפת. בראשונה התנגד לזאת, אולם לבסוף הוכרח למלא בקשתנו. רק אני וג' עליזה נעבוד 33 שעה מחוסר מורים עברים, ויתר המורים יעבדו 32 שעה. […]
עד כה היו ימי סגריר כהחורף החזק בארצנו. אמנם אין אני אוהבת ביותר את החורף בחוץ לארץ.
היה שלום. חברתך ח. בעלול.
לא רק גלויות כתבו אמא ואבא זו לזה. בארבע שנות הפרידה, נשפכו נהרות של דיו גם באין-סוף מכתבים. להלן דוגמאות של אחדים מהם:
אני מתגוררת בבית דודי חרבי שמואל, הרב הראשי של העיר. מחוץ לשעות הלימודים, אני מתנדבת להוראת עברית לבני המשפחות העשירות והמתבוללות. עכשיו מכירים הצעירים האלה בשגיאות של אבותיהם. בְּבַגְרָם, חפצים הם לתקן את המעוות. מתלהבים הם ללמוד את השפה העברית ובקריאת ספרותנו ודברי ימי עמנו. הערב מצאתי מכתב מועד האגודה, המבקשני גם השנה, לחדש את שעורי העברית.
ומאחר שיש לה גירוי תמידי ודלקות כרוניות בגרונה, היא כותבת:
בקרתי אצל רופא שאמר לי – כל זמן שאעבוד בהוראה, הגרון לא יוכל להתרפא לגמרי.
בגלויה נוספת היא מתייחסת לבקור הרב הראשי של סופיה, שבא לבחון את התלמידים:
אני מחכה בכליון עיניים. בטח הוא ידרוש יותר מהמחלקות [הכיתות] הגבוהות והלא אלה נפלו בְּחֶלְקִי השנה. היום הלכנו שלוש מורות עם חמש מחלקות לקינומוגרף.* התוכנית היתה מעניינת מאד. הוצגה מלחמת דוד בגלית, שם היתה לתלמידים האפשרות לראות את המעשה הזה כמו חי. לא תוכל לתאר לעצמך איזה עונג שבעו התלמידים כשגלית נפל מתבוסס בדמיו. אני יוצאת כל ערב. מדי פעם אני הולכת לשמוע נאומים, או לנשף ספרותי, שלוש פעמים בשבוע לתת שעורי עברית לחברי "אגודת יזרעאל". לעיתים עורכים "בני ברית" נשפים.
גולת הכותרת בתקופת היותה בחוץ-לארץ היתה השתתפותה במסע ההתעוררות הלאומי של תנועת "מכבי" בבולגריה, בקהילות היהודיות בערים הראשיות של הבלקן וטורקיה. מטיול זה היא שלחה מספר גלויות נלהבות:
אני רוצה לכתוב לך על קבלת הפנים הנהדרה שערכו לבואנו באדריאנופול. חיכו לבואנו המון רב מתושבי העיר. הם באו רגלי דרך של שעה וחצי, הרכבת עמדה כחצי שעה כבקשת הקאימקאם [המושל]. רב העדה חיבר שיר בעברית לבואנו. ברך את דרכנו גם את הקאימקאם ואחרי כן ציוה על התזמורת שתנגן לפנינו. בקהילה שמו דגש על החינוך היהודי לאומי הנושא פירות.
ביום כ"ט אדר התר"ע (1910) היא כותבת:
במוצאי שבת זה, היתה לי הזדמנות לבלות בעונג ובנעימות רבה: אגודת הצעירים הציגו את החיזיון "אברבנאל וגירוש יהדות ספרד". הערב היה כולו עברי. אל החיזיון באו כל האריסטוקרטיה ונכבדי העיר. גם התזמורת היא יהודית. הרווח הוקדש להלבשת ילדי בית-הספר העניים.
והיא מוסיפה וכותבת:
במוצאי שבת שעברה הייתי בתיאטרון. שיחקו את המלט של שיקספיר. את מכתבך קיבלתי ושמחתי מאד שהגשמים ירדו ימים אחדים. כאן יורד שלג.
דוד – טוב עשית בלכתך למלחמיה, לבלות שעות אחדות בין מכרינו וידידינו. עוד יותר שמחתי על אוכלך במטבח הפועלים, עתה יודעת אני שבשובך מהעבודה עיף, תמצא ארוחה חמה.
לקראת שובה ארצה, כאשר אבא כבר ישב ועבד בכנרת, היא כותבת בין השאר:
שמחתי מהחשבון אשר נתת לי וההוצאה, מזה נוכחתי עד כמה מצבנו האקונומי טוב, הודות רק לדעתך לנהל את העבודה בישוב דעת ובמחשבה תחילה. אחרי שהוצאת כסף לכל הדברים הנחוצים: לעבודה ולכלי עבודה, עוד נשאר בידך כסף להתפרנס ולא נשארת חייב. יקירי – בנוגע לחדר להשכיר, עשה כטוב בעיניך. אך טוב תעשה להגיד להם מראש, שאותו אתה משכיר עד בואנו בברית הנישואים. טוב עשית בהזמינך מיטה טובה וכסאות, כי די התגלגלת. היש לך מצע, כסת ושׂמיכה חמה?
אני מפסיקה את דברי באמצי אותך, ידידי, עמוק אל לבי המלא געגועים עזים מלאי אהבה. – היה בריא ושמח. דרוש בשלום מכרינו וידידינו.
אכן הוא דרש בשלום המכרים והידידים. בגלויה חוזרת הוא כותב:
ביום השבת הייתי במלחמיה, הרצנשטיין נשארה על מקומה בתור רוקחת וחובשת. אחדים מהפועלים מצאתי חולים וביניהם אביגדור [משנת 1912 הוא שכן של משפחתנו]. הילדים שמחים שבקרוב תשובי. גברת פרשץ, היא כל כך מתגעגעת, רואים בה עד כמה היא קשורה אליך. גברת שוהם שבה מבירות במקום שהתרפאה משך חודש ימים. אחרי מלחמה בין הפקידות והאכרים בחרו בצ'רנחובסקי [אחיו של הסופר] לרופא.
אני מטפל בגן הירק שלי, שם זרעתי בצלים ותפוחי אדמה ואוסיף לזרוע ירקות שונים ופרחים ולשתול משתלה מעצי זית.
חנה – כתבי לי מה את חושבת יקירתי? בקשתיני במכתבך לא לרכב בימי השבתות – הן דעתנו היא כי יום השבת נבראה למנוחה, עונג וטיולים, ומבינים אנו אותו מהצד הסוציאלי ולא מהצד הדתי, אך אין בינינו אנשים כאלה ולטבריה אין אנו מגיעים…
*
אבא נהג לחתום את מכתביו לאמא, בכינוי, "דָּוִידֵךְ", לאמור: "דָּוִד שלך". צרור המכתבים הבא, נכתב על-ידו כשהיה כבר במושבה כנרת. דופק החיים במושבה נשמע בהם היטב:
[קטע ממכתב מתאריך לא ידוע, סמוך מאד להגעתו למושבה]:
בפארמה* עובדים כ-15 פועלים תמידיים [קבועים]. גם אצלנו עובדים פועלים אחדים, כמו אצל ברז'ינסקי, צ'יזיק ושאולוב, עובדים פועלים תמידיים. אצלי עובדים רק ספרדים מטבריה. שמח אני מאד שיהודי טבריה מתרגלים לאט לאט לעבודה.
קבלי נשיקות מדוידך.
*
ט"ו אדר ב תר"ע
ימי הפורים עברו עלינו בחגיגה, בהשתתפותנו ביחד עם הפועלים. חפצנו לסדר טיול נהדר מסביב לכנרת, אך לא יצא אל הפועל מפני הגשמים הרבים שהתחדשו. הגשמים העירו רגשות שמחה בלב אכרי הגליל – כי שנה רבת גשמים שכזאת עוד לא היתה ומקווים לשנה פוריה.
דרישת שלום לך חנה מהכנרת ומהסביבה המכוסה ירק.
היי שלום חנה. שלך – דוידך.
*
י"ז סיון תר"ע
היום גמרתי עד הצהרים את הובלת התבואה, חוץ מאדמת הקרק, ששם זרענו ביחד עם ליבוביטש. התיאשנו מהתבואה הזאת, במקום הזה גנבו הערבים משבט הדלייקים חיטה, מפני שפה קצרנו לבסוף.
ביום א' באתי לטבריה לקנות מורג לדישה. בקרוב אדוש את הגורן. מצב רוחי וגופי טוב.
היי שמחה כחפץ דוידך.
*
בדצמבר 1910 הסתיימה בניית בתי האכרים במושבה. מתחיל אבא לסדר את ביתם המשותף לקראת שובה של אמא. על כך הוא מספר לה במכתביו:
כ"ח כסלו תרע"א
כל השבוע לא כתבתי מסיבת ריצוף הבית. עתה הכל נגמר. החדר קיבל צורה יפה מאד. בעוד ימים אחדים אסדר נשף, הוא ישא את חותמו של נשף חנוכה. אני מקוה שהכל יעלה בטוב. הנשף צריך להצטיין מכל הנשפים שלנו.
*
ז' ניסן תרע"א
הבית נעים מאד נקי ומסודר. חברה רבה באה ומבקרת בביתנו. אחרי שהלכה הקבוצה אל חלקת ההשקאה, במקום מוצא הירדן מהכנרת, באה קבוצה שניה, מהקבוצה שלא נתקבלו בחזרה לחוה* והתישבו באורווה, מקום שהכנתי לפועלים והם סדרו עצמם בטוב ובנקיון, שלא מצוי אצל הפועלים בדרך כלל.
*
בעלת עניין מיוחד היא הגלויה הבאה: משך שנים רבות חשבו אנשי המושבה כי החובש הראשון של המושבה היה יעקב חפץ. והנה, מגלויה זו אנו למדים שלפני חפץ היתה חובשת בשם נעמי שפירא, ששרתה במושבה משך שנה אחת – 1911-1912. לקראת חגיגות שמונים שנה למושבה כנרת, הגיע לידינו צרור ובו עשרות מכתבים שכתבה שפירא לבני משפחתה. באחד מהם היא מזכירה את מקרה נשיכת הסוס עליו מספר אבא בגלויה הבאה:
ז' אייר תרע"א (5.5.1911)
שלום רב לך חנה!
עת הקציר כבר החל בכנרת. באה המכונה שקנינו, אך עוד לא גמרנוה לסדרה. מחר נצא לקציר שעורה. הפול כבר הבאתי אל הגורן. השבוע קרה לי מקרה, סוס אחד נשך לי את היד ועשה לי פצע בזרועי. אך תודה לרוקחת שעשתה לי חבושת וכבר הוטבה היד. בטלתי ימים אחדים, שלא יכולתי לעבד. אך כעת איני חש כאב ועובד כבר.
אין חדש חנה. בריא אני, בגינה הכל צמח בטוב, העצים גדלים והשושנים פורחים.
קבלי ברכתי חנה. מדוידך.
ימי שהותה של אמא בחוץ-לארץ קרבים אל סיומם. היא מתארת לאבא במכתביה את ההכנות שהיא עושה לקראת שובה ארצה. צפייתה לקראת הפגישה והאיחוד המחודש עם אבא, הולכת וגואה:
שבת ט"ו סיון התרע"א (11.6.1911)
דוד שלום רב לך, היום הולכת אני אל הקונסול, להוציא תעודת מסע. קרב יום הנסיעה, רק ימים אחדים נשארו למען התראות. ומה מאושרים נהיה, חשה אני בכך כי לא יכולה לשאת את שמחתי הגדולה מרוב התרגשות. האמן כי גם עתה אינני מאמינה שנוסעת אני אל מולדתי ואתראה עם כל מחמדי-יקירי בהקיץ ולא בחלום. בעוד שבוע ימים עולה אני לרכבת לנסוע לקונסטנטינופול.
גלויה זו שהיא האחרונה מבולגריה, חותמת ארבע שנות שהותה של אמא שם. על כן מובנת ההתרגשות הגולשת משורותיה, כהקדמה למפגש סוער ופורק געגועים שהתקיים בנמל יפו, ביום י"ח תמוז תרע"א – הרביעי ביולי 1911. אז נפגשה אמא עם הוריה, סבתה, אחיה ואחיותיה וכמובן עם אבא. היה זה בעיצומם של ימי הקציר והדיש במושבה.
קול ששון וקול שמחה – קול חתן וקול כלה
ביומיים שאבא התארח בבית המשפחה, סוכם מועד החתונה – לקראת
חג הסוכות, אחרי גמר אסיף התבואה והדיש ולקראת עונה חקלאית חדשה
שמונה שנים עברו מאז נתקה אמא מבית הוריה, שמונה שנים של מאבק קיומי, מחלות ואסונות שעברו על המשפחה. עתה שבה אמא והתאחדה עם בני משפחתה שנשארו כאן בארץ. האיחוד עם אבא ובואם בברית הנישואין, אלה התרחשו מעט מאוחר יותר, מאחר שאבא היה בעיצומה של עונה חקלאית בוערת – עונת הקציר והדיש. אבא התארח בבית משפחתה של אמא וביומיים בהם שהה בביתם, סוכם מועד החתונה – לקראת חג הסוכות, אחרי גמר אסיף התבואה והדיש ולקראת עונה חקלאית חדשה. ארבעת חדשי ההמתנה, עד לנישואין, היו שוב חודשים של "קשר אויר" – קשר של גלויות ומכתבים שחלקם מובאים בזה.
'כנרת' כח תמוז תרע"א (24.7.1911)
שלום לך חנה!
בקרתי את סג'רה ביום השבת. הלכתי ערב שבת עם חברה שנסעה בעגלה. היבול השנה רע מאד בסג'רה. מצב האריסים שם דחוק מאד. אך בכל זאת, למרות המקרים שעברו על המושבה הזאת, אין פוגשים פה רוח נדכה [נכאָה] כפי התנאים, אך תקוה רבה לימים טובים. נכר שהאנשים האלה ממלאים חובתם בתור חלוצים טובים המסתפקים במועט, וכולם שפגשתי פה עפ"י רוב שמחים. כזה גם מצב יוסף שפירה [שפירא] דחוק מאד. והגורן קטן מאד מסיבות שונות. אך חייהם המשפחתיים אידיאליים. והג' שפירה* אמרה לי שהסתגלה לחיים, וידעת לסדר צרכי ביתה בסכום קטן מאד. יודע אני שקשה מצבם. [ויחד ?] עם זה מתפלא על הרוח המצוין שעודנו שורר פה. כלל לא ידעתי שלפני חדשים אחדים חלתה הג' שפירה, שבועות אחדים, והפילה המסכנה. אך מצב בריאותה כעת טוב מאד. בבית ובחצר שורר אצלם סדר ורוח אידיאלי, שבזה לכל הפחות מצאתי ניחומים טובים. הם דרשו בשלומך. שלום לך מדודך.
בכ"ו באב כותב אבא:
מה זה? החלום חלמתי? או באמת פניך חזיתי, דברנו והתענגנו יחד? או רק מקסם שוא חזיתי, חלום חולף, יקירה! – מזה ימים לא קבלתי ממך כלום. יודע מצבך הקשה, ועד כמה הנך טרודה ולפעמים אי אפשר לכתוב. – אך יקירה, בכרטיס, הודיעיני מה נשמע אצלך. לפעמים עוברים עלי רגעים קשים מאד. סבלנותי מתפקעת באותם רגעים ועוד מעט ומחליט לנסע ליפו – המצב לא נותן לי, קשה לעזוב הכל…
במועד המתקרב ליום הנישואין מתלוננת אמא על קשר המכתבים שנותק מצדו. על כך הוא משיב בגלויה מיום כ"ה אלול:
מתפלא אני ומצטער על שאין לך מכתב ממני. שלחתי מכתבים אחדים, מהם מכתב על-ידי נערה מיפו ושמה דרה – אך עדיין לא מסרה לך, תשאלי אודותיה בקלוב [מועדון] הפועלים. כן שלחתי מכתב על-ידי פועל שעבד אצלנו והוא בטח יותר דיקן.
בהמשך הגלויה הוא מתיחס לנסיעתו המתוכננת אליה לקראת החתונה:
חושב אני לעזוב את כנרת ביום השישי ז' תשרי, באוניה ליפו, באם תקשה הנסיעה בעגלה או ברכיבה בגלל ההסגר*.
על גלויה זו משיבה לו אמא בגלוית ברכה לשנה-טובה:
דוד חביבי! מה נעים לי הפעם לברכך מקרוב, מהרי יהודה, בשנה טובה ונעימה. נקוה שהשג נשיג גם יתר משאלות לבנו, כאשר חלק מחלומותינו היפים יתגשמו והשנה הבאה לקראתנו, תאסוף אותנו לפינה הקדושה לה שאפנו משך כמה שנים. נדע לחיות בה, לשמוח ולשפר את חיינו.
חתום: חֲנַתְךָ.
ביום י"ב תשרי תרע"ב – 15.10.1911 – חמש שנים לאחר שחנה ודוד כרתו ברית אמונים, נחוג חגם – "חג חדוה רעננה – חתונה! קול ברכות האושר, בא מזהב פעמונה". היתה זו, כדבר משוררת הכנרת, "ברית ההד" – ברית שהדהדה באתר וחצתה ימים ויבשות.
ברית ההד
חג מקוה, חג נעים, זכרון יפה בדברי ימי אהבתנו
דודה של אמא – רפאל ענווי, ששימש כמורה-אגרונום בבית הספר של מקוה-ישראל. הוא ואשתו פורטינה עמדו על-כך שהחתונה והאירוח יתקיימו במקוה-ישראל. ביומנו של אבא, בא תיאור מסעו לבית משפחתה של אמא ביפו וכן תיאור החתונה עצמה וכך תיאר:
יום השבת ח' תשרי.
יצאתי מכנרת ועזבתי את שניאורסון וגרינפלד* להמשיך העבודה בבנין דגניה** ולהשגיח על הפרות והכל. מובטחני (אחרי שגרינפלד הסכים להשאר) שהכל יסתדר באופן טוב. מכנרת ליווני אברמסון וצ'יז'יק. לחיפה הגעתי עם חשיכת הלילה. זילפוני במי קרבל***. נתתי עשרה פרנק לבעל מלון-ציון, שישתדל בדבר התעודה. השגתי עגלה ובשתים יצאתי מחיפה. געגועי רבו והתגברו מרגע לרגע, לראות את פני משוש לבי.
יום א ט' תשרי.
בבוקר הגענו לזכרון יעקב. הרגשתי עצמי רע. קלקול קיבה – לא אכלתי כתמול שלשום. בקרתי בבית המורה שפירא****, קבלתי אמצעי לקיבה. עברנו מול חדרה, נפשי מלאה שמחה למראה שורות האקליפטוסים, המראה אותך אדמת היהודים. כשעה לפני שקיעת החמה נגשנו לנחל, כשכל האדמה נטועה בפרדסי פתח-תקוה. לפנות ערב, עם חשיכה, הגענו ליפה [יפו]. הגעתי אל הרחוב המזכיר זכרונות נעימים ולא האמנתי לעצמי, שהנה עוד רגע אחד אראה את ידידת נפשי.
י' תשרי – יום הכיפורים.
ביליתי בבית עם חנה – מפתח הבית לא יצאנו. בערב בקרנו בנשף פועלי-ציון.
י"א תשרי
החלט על יום החתונה ליום ד' י"ב תשרי. לחג שלנו הזמנו את כל מכרינו – הדפסנו כרטיסים. הנה קרב יום החתונה במקוה-ישראל. מקום יפה ונעים. ההורים מתנהגים בטוב מאד – כאנשים נימוסיים. פני חנה הוטבו מיום בואי ליפו. ניכר השינוי שחל על פני אהובה.
יום ד' י"ב תשרי (4.10.1911)
עד הצהרים הגיעו האורחים והא' והג' שוהם להשתתף בשמחתנו. ולעת הצהרים התגלגלו ששת המרכבות ברחובות יפו ונכנסו לתוך בית הספר המפואר ברוב עם. לא חתונה ספרדית היתה זאת, אלא רגעים נעימים מאד מאד בלי צרמוניה ומנהגים מוזרים. בבית הכנסת המפואר והיפה, כאן חגגנו בשמחה את חגנו השמח.
ובשעה השמינית כבר טיילנו בין שדרות עצי מקוה ישראל עם הא' והג' שוהם. הם שלקחו חלק הגון מחיינו עוד מראשית הכרותנו במלחמיה. רפאל ופורטינה, מה טובים ונעימים המה, קיבלונו בסבר פנים. צעירים מצויינים מלאי אהדה. חג מקוה, חג נעים, זכרון יפה בדברי ימי אהבתנו.
בזמן שהותנו במקוה נודע לנו מהעתונים על קונפליקט בין תורקיה ואיטליה. פתאום החליטה איטליה לקחת את טרבלוס [לוב]. השמועה הזאת החרידתנו. אם על דעת עצמה עשתה זאת? – הן תוצאות קשות מזה, מלחמה אירופית גדולה שסופה הריסת עותמניה. ובינתיים יש לפחד מאי סדר בארץ. ואם קשר קשרה אירופה לקרוע את עותמניה לגזרים (וזה הרי אפשר), אז מה יהיה גורל ארץ-ישראל? כבוש על-ידי אנגליה? – נחיה ונראה. עד אחרי השבת נבלה הזמן במקוה בנעימים, בין האקליפטוסים הענקיים ושדרות עצי ברושים.
הזוג הצעיר נשאר לבלות במקוה ישראל את סוף השבוע, כולל יום השבת, הוא יום חג הסוכות. לקראת חול-המועד חזרה המשפחה ליפו.
"זכרון יפה בדברי ימי אהבתנו"
חתונתם של דוד וחנה יזרעאלי במקוה ישראל
ביום ד' י"ב תשרי תרע"ב 9.10.1911
לאחר החתונה מתענג הזוג הצעיר בחברת ידידים. מימין: דוד יזרעאלי ואשתו הטריה חנה; בן הדוד רפאל ואשתו פורטינה. (הצעיר משמאל אינו מוכר).
במכתב שכתבה החובשת נעמי שפירא ביום 21.10.1911 היא מציינת בין השאר:
השבוע הזה רבו האורחים בכנרת. ראשית כל האזרחים מר יזרעאלי ורעיתו ומר ברז'ינסקי ורעיתו ששבו אחרי חתונתם. וחנה יזרעאלי מסרה לי דרישת שלום מחנה שלי.
מהתאריך הנקוב במכתבה של שפירא, אנו למדים, שאחרי בילוי סוף השבוע במקוה ישראל, נשאר הזוג הצעיר עוד עשרה ימים ויותר ביפו, כנראה לשם קניות והתארגנות לקראת חייהם המשותפים בכנרת. באותה שנה, נכנסו אכרי המושבה ואבא בתוכם לבתי הקבע שלהם. במקביל התרחש בהדרגה המעבר ממעמד של אריס-מתישב, למעמד הקבע
של האיכר. כל זה הצריך התארגנות והצטיידות ונראה שאבא ואמא נצלו את שהותם ביפו לשם כך.
אבא לא אבד את עשתונותיו, ואמר שהרהיטים מוזמנים על-ידי הקאימקאם הטורקי של טבריה, הידוע ב"ידו הארוכה" והנוקמת. אם לא יתאפשר לשיירה להגיע למחוז חפצה, מסתכן ראש השודדים בעמוד התליה!
במסגרת ההתארגנות לעתיד, הזמין אבא בנגריה ביפו את הריהוט ששימש אותנו משך עשרות שנים, ובחלקו אף עד ימינו אלה. היו בהם שולחן גדל מימדים וכסאות, ארון בגדים ומזנון יפיפה. באותו זמן הזמין אף חיים צימרמן מיבנאל, סט רהיטים לביתו. (חיים ואחיו שמואל היו ממיסדיה של תנועת האיכרים בגליל). כעבור מספר שבועות רכב אבא על סוסו ליפו, שכר שיירת גמלים, עליהם הועמס ונקשר הריהוט שהזמין וכן רהיטיו של צימרמן והשיירה יצאה לדרך. משהגיעו לזכרון יעקב החליט אבא לקחת סיכון, לקצר את הדרך ולחצות מזרחה דרך ואדי מילק שהיה ידוע במעשי שוד שהתרחשו בו. באמצע הדרך מזכרון יעקב לעמק יזרעאל, הוקפה השיירה לפתע על-ידי חבורת רוכבים מזויינים, שהתכוונו לשדוד את הגמלים והכבודה שעליהם. אבא לא אבד את עשתונותיו, ובפנותו אל ראש הכנופיה אמר שהרהיטים מוזמנים על-ידי הקאימקאם הטורקי של טבריה, הידוע ב"ידו הארוכה" והנוקמת; ואם לא יתאפשר לשיירה להגיע למחוז חפצה, מסתכן ראש השודדים בעמוד התליה. דבריו הנמרצים של אבא שכנעו את השודדים ואכן המשיכה השיירה בדרכה והגיעה בשלום לכנרת.
השם יזרעאלי
"דוד, מיום זה, יהיה שמך יזרעאלי – על-שם כיבוש עמק-יזרעאל!"
שנת 1911, היתה עבור אבא שנה של ציוני דרך, שנה של סיומים ישנים והתחלות חדשות; שנה רבת חווית ומעשים גורליים. זו השנה בה "התמלא הגביע מכוס הברכה, ממנו שנינו נשתה, כוס מלא טל וריח ורד" – כאשר באו אמא ואבא בברית הנישואין. זו השנה בה התגייס עם חבריו האכרים והפועלים לכיבוש "אדמת פוּלֶה" – היא עֲפוּלָה. שנה בה התחדשו החיפושים אחריו לשם גיוסו לצבא הרוסי. הוא קיבל ממשפחתו שברוסיה מכתב ובו רמזים על לחצים המופעלים עליה, בקשר להעלמו (במקרים שכאלו נהג שלטון הצאר לגייס אדם אחר מן המשפחה). בד בבד היה דבר חשיפתו המחודשת למבקשי נפשו כאן בארץ, בעקבות חידוש המשפט בעכו. צירופן של נסיבות אלה חייב את שינוי שמו. לפני שעשה זאת, שלח אבא מכתב להוריו ובו צרף "תעודה" המאשרת: ש"היה איכר במושבה מלחמיה, בשם דוד רובין, שנפטר". על המכתב המצורף לתעודה ועל המכתבים ששלח לאחר מכן מתנוסס שמו החדש – דוד יזרעאלי.
זמן רב חלחל בו באבא, הרעיון לעַבְרֵת את שמו. והנה, לבד מן הכורח שחייבו לעשות כן, בא המבצע לכיבוש אדמות עמק-יזרעאל וזימן לו אפשרות להנציח את המבצע הזה בשמו החדש. וכך היה המעשה: בשנת 1910 הזדמנה ליהושע חנקין "גואל אדמות העמק" האפשרות לרכוש חלקה בת עשרת-אלפים דונם במרכז העמק, חלקה שנקראה בשם "אדמת פוּלֶה". מימוש הרכישה חייב הסדר פיצויים וכן את פינויים של הפלאחים של אפנדי סוּרְסוּק, ממנו נרכשה הקרקע. אך אלו הוסתו על-ידי המושל הערבי של נצרת, שהתעלם מבעלי האדמה החדשים. אי-לכך, ומאחר שהוטלה על אירגון "השומר" המשימה לכבוש את האדמה, הזעיק המושל פַזְעָה (התקהלות) של המוני ערבים; ואילו לעזרת "השומר" חשו אכרי הגליל ופועליו. בין הנענים לקריאה מכנרת, היו אבא – בשמו, דוד רובין – ובן-ציון צֶ'רְנָמוֹרסְקִי. מחצר-כנרת הם יצאו מצויידים במחרשות וברובי ה"אבו-חמשׂה", חשו לעזור בכיבוש אדמות עמק-יזרעאל. משנסתיימה משימת הכיבוש, נערכה מסיבה בבית הרווקים של אבא, וכטוב לבם ביין, פנה בן-ציון לאבא ואמר: "דוד, מיום זה, יהיה שמך יזרעאלי – על-שם כיבוש עמק-יזרעאל!" אבא לא נשאר חייב והשיב: "לא יותר צ'רנמורסקי (ברוסית: ים-שחור) אלא ישראלי יקרא שמך – מאחר שעם ישראל חוזר לארצו!" מאותו יום והלאה החלו ה"צרות": דברי הדואר של "יזרעאלי" הגיעו ל"ישראלי" ולהיפך!
* שניאורסון וגרינפלד, היו מבחירי השומרים בארגון "השומר" והתנדבו להחליפו במשק בעת חתונתו.
** אבא הוביל חומרי בנין לקבלן שבנה את קבוצת דגניה.
*** חומר חיטוי כנגד החולירע.
**** הוא אביה של החובשת נעמי שפירא, שחבשה את ידו של אבא, אחרי נשיכת הסוס.
* הסגר שהוטל במקומות שונים בארץ עקב מגיפת החולירע
* מכשיר אופטי שהציג תמונות נעות שצויירו ביד. הקדים את הראי-נוע (הקולנוע).
* כוונתו לחוות-כנרת, להבדיל מ"אצלנו" (ראה בהמשך המכתב), כלומר: במושבה.
* כוונתו של אבא בדברים אלה היא לקבוצת פועלים שהשתתפו בשביתה שפרצה בחות כנרת. חלק מן הפועלים שלא הוחזרו לעבודה בחוה, מצאו מקלט בבתי אכרי המושבה. עוד על השביתה הזו והנסיבות שגרמו לה, בפרק ו, על ראשיתה של כנרת.
"היה זה או חלמתי חלום" מאת שמואל (מוליק) יזרעאלי, פרק ד' – ימי סג'רה
ימי סג'רה
חיי הקולקטיב בסג'רה והקמת אירגון "החורש"
בשנים 1905-1907 בהן עשה אבא כפועל במלחמיה, ובזכות חריצותו בעבודה במשקו של האכר סגל, יצא שִמעוֹ למרחוק כפועל וכחקלאי מצטיין. יום אחד, לאחר כשנתיים מיום בואו למלחמיה, הגיעה אליו מניה שוחט והציעה לו להצטרף לקולקטיב החקלאי שעמדה להקים בסג'רה ולנהל את העבודה בו. כך מתאר אבא את המפגש עם מניה שוחט ביומנו:
את מניה ז"ל הכרתי לראשונה לפנות ערב, באחד מימי חודש נובמבר, שנת 1907, בבואה אלי ברכיבה מסג'רה למלחמיה, בה עבדנו עשרה חברים בחקלאות אצל האכרים מזה שנתיים. לשם באנו מאורגנים מאוקראינה במטרה של כיבוש העבודה במושבה שנוסדה אז בעמק הירדן. מניה ז"ל פנתה אלי ואמרה שמטרת בואה הוא להודיע שהינָה מייסדת קולקטיב של עשרה חברים בסג'רה המקבלים עליהם לעבד את שטח הפלחה של החוה למשך שנה על אחריותם. המטרה – להוכיח לחברת יק"א את הצלחתם בעבודה ללא גרעון. כמו כן סיפרה שהיא באה מפריז, שם נהלה מו"מ עם מר מאירסון, מנהל יק"א, שמפאת אי-הצלחתה בהתישבות בארץ, הינה מיואשת ועומדת בפני הפסקת ההתישבות. בקשה היא ממנו לתת לחלוצים להוכיח יכולתם בחקלאות; וכדוגמה, ימסרו לקבוצה בת עשרה פועלים את משק הפלחה של החוה בסג'רה על אחריותם. מר מאירסון קבל את הצעתה והיא נגשה ליסוד הקולקטיב. חמישה חברים כבר נמצאו במקום וברצונה היה לצרף אליהם את השאר מתוך פועלי מושבות הגליל, שהכשירו והסתגלו לעבודת הפלחה. מניה רצתה שאבוא עמה לעזור להצלחת המפעל, שיביא לשינוי יחס חברת יק"א לטובה ובעקר – להמשך ההתישבות.
כאן עמדה לפני אשת-חיל, שזיק של דבורה התנ"כית, הנביאה, להט בה
דבריה נאמרו במרץ רב ובהתלהבות שהביאוני במבוכה. ובסרבי, אמרתי לה כי אוהב אני את המושבה ואנשיה חביבים עלי, שכבר התקשרתי לעבודה למשך שנה; וכן שיש לי תוכניות להתישבות בקרבת המושבה. אגב, שאלתיה, מי הם הנמצאים כבר במקום, האם עבדו בחקלאות? וענתה לי שזה אלמנט חרוץ, שבאו מירושלים. אמרתי לה שמסופקני אם אפשר להשיג את המטרה לגמור את עבודת השנה ללא גרעונות בשעה שהעובדים הם חסרי נסיון חקלאי. על פקפוקי וסרובי בא נאום, במשך שעה ארוכה, ובכוח שכנוע רב וכוח היפנוסי [היפנוטי] כביר שאין לעמוד בפניו – 
השתכנעתי. ועוד באותו ערב קבלה ממני תשובה חיובית. כאן עמדה לפני אשת-חיל, שזיק של דבורה התנ"כית, הנביאה, להט בה. אותה דבורה שפנתה לברק בן-אבינועם מקדש נפתלי, גייסה אותו ועוררה אותו לשירות העם.
וכך יסדנו את הקולקטיב. יומם ולילה דאגה לקיומו ולהצלחתו, כשהיא מקימה את כל השירותים בחוה. היא גם היתה הרוח החיה ביסוד "החורש", שהשתייכתי אליו גם אני, ובמיוחד עשתה להרמת קרנה של הפועלת לאותה רמה דומה לזו של הגבר בכל שטחי עבודת החקלאות. ביוזמתה הוכנסו כמה פועלות אף לעבודת החריש בשוורים.
אבא הלך לסג'רה ברגשות מעורבים, שהתחזקו עת נתקל בחבורה שגייסה מניה שוחט לקולקטיב. היתה זו חבורה שהיתה נתונה להשפעתו החזקה של ישראל שוחט – בעלה של מניה. מדי פעם היה אבא שואל את מניה: "מה מצאת בו בשרלטן הזה" – בהתכוונו לבעלה ישראל. יוסף שפירא בספרו "עבודה ואדמה", מספר על הקולקטיב ומפרט את הרכב החברים: עשרה חברים שהצטרפו 
לקולקטיב, רובם חברי "פועלי ציון", העתידים להיות בשורות "השומר": צבי בקר, דוב בן-גליל, גרשון בן-צור, ישראל גלעדי, לוי גפן, יהודה זלדין, דוד רובין-יזרעאלי, פיק, סעדיה פז ויוסף שפירא. שני הפועלים האחרונים היו פועלים קבועים בחוה, שהכירו את התנאים במקום. השאר – לרובם לא היה נסיון בחקלאות.
מתוך הרכב זה אפשר ללמוד כי השנים הנזכרים ואתם אבא, היו בעלי הנסיון היחידים לדעת את משק-הפלחה והם שנשאו בעיקר עול העבודה והיו הגורמים המרכזיים בהצלחת הקולקטיב.
להלן קטע מתוך ראיון שערכה בת-אחותי עירית דרורי-עמית, לעבודת-גמר בבית-ספרה. את הראיון ערכה עירית עם אמא – סבתהּ – ובו היא מספרת על תקופת הקולקטיב בסג'רה.
סבא ידע שהקולקטיב לא יוכל למלא את יעודו, בשעה שהרוב אינו עוסק בחקלאות, ובפרט שתנאי החקלאות במקום קשים ביותר – אין מים בחוה, האדמה קשה לעיבוד והמצב בכי רע. ומעל הכל – הרי הקולקטיב נוסד בפירוש לשם ההוכחה, שעבודה עצמית לא מביאה להפסדים. וכיצד יצליחו להוכיח זאת? בתחילה, כאשר ניהל סבא את העניינים בחוה, היו חיכוכים רבים בינו והמיעוט החקלאי לבין שאר העובדים העירוניים. הוא דרש מהם מסירות לעבודה, אחריות לכל הקשור בעבודה – והם, רחוקים מזאת. […] כל ערב, אחר יום עבודה, נגש היה סבא למנהל החוה קְרָאוּזֶה, למסור לו דין וחשבון על הנעשה בעבודה. וכך הפך לבן-בית במשפחה זו. אשתו של קראוזה, אחותו של יהושע חנקין, העריכה אותו מאד, על יושרו ומסירותו לעבודה, ולכן קרבה אותו מאד לבני ביתה. כל זה היה למורת רוחם של שאר העובדים, ורבה היתה הבקורת על סבא ועל מגעיו עם מנהל החוה. הסכסוכים התעצמו כל-כך, עד שסבא חדל לאכול במטבח המשותף ואכל בצריפו. על אף כל המריבות המשיך לנהל את העבודה בלא משוא פנים, ולא עזב את הקולקטיב עד שהתפזרו כל שאר החברים.
… אותם חברים, שלימים שִׁכְתְבוּ את ההיסטוריה התעלמו לא רק מהתפקיד המרכזי שמִלא אבא בהצלחת הקולקטיב, אלא גם מעצם חברותו בו.
באותה עת הגיע בן-גוריון לסג'רה. כותב הביוגרפיה הרשמית של בן-גוריון – ההיסטוריון מ. בר-זהר כותב על כך בספרו: "הסיבה שבגללה עזב בן-גוריון את מלחמיה, היתה ערגתו לסג'רה, אותה ראה כביתו". בן-גוריון הגיע למושבה מספר שבועות לאחר שאבא הגיע אליה, והתמקם בצריף שיועד לחברי הקולקטיב. בימיו הראשונים במושבה, אומץ בן-גוריון על-ידי אבא וידידות נרקמה ביניהם. כותב על-כך בר-זהר: "דוד יזרעאלי היה חבר קרוב של גרין; יחד התחרו בפועלים הערבים בתלישת חומצה (חומוס) בשדות מלחמיה , ובמשך זמן מה אף ישנו יחד באותה מיטה בחאן בסג'רה".
דוד גרין לא היה חבר בקולקטיב, אך מעורה היה והחל להתבלט בציבור הפועלים הגלילי שרובו היה מרוכז באותה עת בסג'רה. אף שהיה במפלגת "פועלי ציון", שעם חבריה נמנו גם חברי הקולקטיב שהיו בעימות עם אבא, בכל-זאת ידע להתעלות ולקבוע עמדה אובייקטיבית. סלע המחלוקת העיקרי היה אי-הנחת שחשו חלק מהחברים, אותם היה אבא חייב להעיר בארבע לפנות בוקר, על-מנת להאכיל את בהמות העבודה ולהתארגן ליום חריש ארוך; זאת לאחר לילות בהם היו החברים מבלים בריקודים עד לאחר חצות. כמו-כן היה אבא נפגש לעיתים קרובות, כאמור, עם מר קראוזה, מנהל החוה, לשם התיעצויות מקצועיות ואחרות הקשורות בעבודות החוה; ואילו החברים האחרים האשימו אותו שמטרת פגישותיו אלה היא לשם דברי רכילות עליהם. יתכן שהעובדה שאבא ושנים מחבריו לא השתייכו ל"פועלי ציון", היתה גורם נוסף שליבה את האש. אבל אבא שאב כוח מכך שמניה שוחט, אליהו קראוזה ודוד גרין נתנו לאבא גיבוי מלא. דבר זה סייע לו להמשיך עד לסיום העונה החקלאית והוא היה גאה על תרומתו להצלחתה. אבא היה "נאה דורש ונאה מקיים" – בנוסף למאמץ שהשקיע בניהול העבודה בחוה, נתן הוא גם דוגמה אישית והשקיע את כל כוחו בעבודה בשדה.
אבא נמנה עם ששת המיסדים של אירגון "החורש" – אירגון פועלי הגליל –
והיה מזכירו הראשון
בשנת 1908 יסדו מספר חברים, פועלים חקלאים, אירגון ששם לו למטרה לדאוג לצרכיהם ולטיפוחם של עובדי-האדמה העבריים בגליל, וכפי שניסח זאת אחד המיסדים – אליעזר שוחט (אחיו של ישראל – מיסד אירגון "השומר"): "האגודה צריכה לפתח את האלמנט הזה במובן החומרי והרוחני". עם מיסדי האירגון נמנו שלושה מחברי הקולקטיב בסג'רה: יוסף שפירא, לוי גפן ודוד רובין-יזרעאלי. שלושת המיסדים האחרים – חרל"פ, שמואל ורשבסקי (יבנאלי) ואליעזר שוחט – לא היו חברים בקולקטיב. להלן קטע מתוך אחד הפרוטוקולים הראשונים של אירגון "החורש", הכתוב בכתב ידו של אבא והשמור במוזאון מושבת כנרת להלן צילום המסמך והתעתיק:
העתק פרטי-כל לאסיפת פועלי הגליל בסג'רה, יט אדר תרס"ח.
באסיפה השתתפו חברים מהמושבות: מלחמיה, יבנאל, מסחה וסג'רה.
ליו"ר האסיפה נבחר ש. ורשבסקי.
התעוררה שאלה ע"ד [על-דבר] שפת האסיפה.
אליעזר שוחט: היות וישנם חברים שלא מבינים עברית, ידבר היו"ר עברית, ולכולם לתת חופש דיבור.
גפן: מפני חשיבות האסיפה, יתרגם היו"ר את דבריו לז'רגון.
שפירה: מציע רק לדבר עברית, אף אם ישנם חברים שלא מיטיבים להבין, מעמידים למנין [להצבעה]. הוחלט לנהל האסיפה בז'רגון.
א. שוחט: מאריך את הדיבור על נחיצות אלמנט של פועלים בעבודת אדמה פשוטה. מוצא שהאלמנט הזה הוא היסוד בבנין המדינה. האגודה צריכה לפתח את האלמנט הזה במובן החומרי והרוחני.
ד. רובין: מתנגד לפתח ויכוח על נחיצות האלמנט וכן על נחיצות אגודת החורש, היות וכבר דנו על זה באסיפות הקודמות ועל האגודה לגשת תו"מ [תיכף ומיד] לסידור תקנות האגודה.
ורשבסקי: מתוכח עם א. שוחט ומתנגד לדעתו. גם הפועל בנטיעות וכן הפועל האינדוסטראלי [התעשיתי] הוא חשוב באותה מידה. דעתו – לשים יסוד להסתדרות פועלים כללית.
שוחט: עומד על דעתו.
גפן: מציע שהחורש תהיה הסתדרות של פועלי הפלחה והנטיעות.
חרל"פ: מתנגד לדעתו של גפן ואומר: הלא עצם השם החורש שכבר התקבל אצלנו מתנגד לכלול באגודה פועלים ממקצועות אחרים.
רובין: יש להניח שהמושבות בגליל יתעסקו בפלחה ובטח גם בנטיעות ואין ליסד כאן שתי הסתדרויות של פועלים. מסכים לדעתו של גפן.
מתקבלת דעתו של גפן בהצבעה ברוב קולות
"אגודת החורש של פועלי הגליל בעבודת האדמה"
ממקום מושבו החדש בסג'רה, שיגר אבא מכתבים אל המנהיג הציוני מנחם אוסישקין, אתו היה בקשר הדוק עוד לפני עלייתו לארץ, בעיר הולדתו יקטרינוסלאב. במכתב שאצטט כאן, מאמץ אבא את ידיו של אוסישקין בקשר להחלטת הקונגרס הציוני השביעי, לשלב ברעיון הציונות המדינית גם את הציונות המעשית, היינו: התישבות! אוסישקין היה אחד היוזמים והנאבקים על אישורה של החלטה זו.
בהמשך מכתבו מספר אבא ומפרט לפני אוסישקין את רעיונותיו באשר לדרך בה יש לבצע את "כיבוש העבודה" בארץ ישראל. אבא ראה בחזונו איכר-לוחם שעוסק גם בישוב הארץ וגם בהגנה עליה. הוא מצביע על הצורך ביצירת שני התנאים ההכרחיים לדעתו לשם השגת מטרה זו – האמצעים הפיזיים, וה"אלימנט" האנושי (ה"גרעין"). את יצירתו של אותו "אלימנט" הועיד אבא לאירגון "החורש" שזה עתה הוקם. וכך כתב אבא:
סדג'רא ה' טבת תרס"ח
שלום לך מורשה ואדון נכבד!
אחרי שתיקה רבה, הנני כותב לך את מכתבי זה. אבל לא מהמקום החביב עלי ביותר ממלחמיה. תתפלא אדוני, גם אני מתפלא, קשה היה לי להפרד מהמושבה הזאת, מהעמק היפה הזה, אבל הייתי מוכרח. רעיון התחיה דרש ממני ורק בגללו העתקתי את מגורי מעמק הירדן אל התבור. עקב מטרת מכתבי זה היא לבאר מבטי והשקפתי על הדרך, אחר שהשתדלתי ללמוד ולדעת את התנאים כאן.
[…] המלחמות על האדמה: במסחה עם הזבחים, בלוביה ובחיטין עם הלוביים, בסג'רה עם הצ'רקסים ובמלחמיה ועוד, כל זה קורה יען כי חלשים אנו. עלינו להתחזק, כמו שחושבים ועושים אחדים מאתנו, על ידי כך שנתחיל מהיסוד ולכך צריכה לשאוף ההסתדרות הציונית. מהו החומר הדרוש ליסוד הזה? שני דברים: אלימנט ואמצעים.
עלינו להכין אלימנט מסוגל ומורגל לתנאי העבודה והאכרות, לחנך ולפתח את רגש ההגנה העצמית ולבסוף יהיה לנו אלימנט בריא וחזק לאכרות העתידית, יודע את תנאי העבודה ואשר התרגל לכל תנאי הארץ והאכרות. במילה אחת – עלינו לפתח איכר-חייל ובו נצליח. מי הוא הכוח שיארגן ויסדר ויכין את האלימנט הזה? אגודת "החורש" בגליל. מטרת "החורש", לפתח בארץ-ישראל פועלים עובדי אדמה הפשוטה, הבריאים בגופם וברוחם – לתכלית זה העתקתי את אהלי לסדג'רא. ופה מרכז לפועלי הגליל. כעת הננו בסדג'רה עשרה פועלים שלקחו עליהם לעבוד את עבודת האדמה הפשוטה בפארמה [חווה]. בינינו נמצאת העלמה מניה ויולבושביטש [שוחט], היא עוזרת לנו בשאיפותינו.
אמצעים: על השאלה הזו הנני משיב, אם יתן לנו עם-ישראל אמצעים לגאולת הארץ – טוב. אבל אנחנו את שלנו עשינו. אם אי אפשר? – לגאול את הארץ ללא אמצעים. אבל בוודאי אי אפשר לגאול את הארץ באמצעים ובלי האלימנט הזה. מצדי אגיד כי גם היק"א תבוא לעבוד בארץ ישראל אם תראה לפני עיניה אלמנט בריא וחזק. כזה שאין לה בכל מושבותיה בכל קצווי תבל. הנני חושב כי נמאס לה לעבוד עם האלימנט השנוררי שיש לה לא רק בארץ-ישראל, יען כי אין להם את הרגש האידיאלי ומוסיף לזה – אי התרגלותם לתמוך בארץ כי עם ישראל איננו איכרי. בלי ספק אצלי, תבוא יק"א לעבוד בארץ-ישראל, זה האמצעי היחידי להביא את כספי יק"א לארץ-ישראל. המטרה שלנו צריכה להיות, לא כיבוש העבודה, כי אם כיבוש הארץ.
אינני יכול כעת יותר לכתוב לך אדוני, במכתב השני אוסיף. הנני מבקש לחוות דעתך אדוני על כל זה שכתבתי לך ולהשיב לי על המכתב הזה. אבקש גם כן לא לפרסם את זה.
בברכת ציון, המכירך ומוקירך –
דוד רובין.
מכל המושבות קוסמת לי ההתישבות בכנרת . קיוויתי ליום בו אוכל להתישב כאן, ושכאן על חוף ירדן וכנרת, נעבוד, נפעל ונקים ישוב לתפארת
במהלך שנת 1907 החלה יק"א במבצע השלמת ההתישבות בגליל, על-ידי תוספת ארבע מושבות חדשות על הארבע שכבר היו קיימות. המושבות שהוקמו במהלך זה היו בית-גן שליד יבנאל, מִצְפֶּה שמצפון מערב לטבריה, מושבת "שלושת הבתים" מחוץ לחומות טבריה ובצמוד לה והמושבה כנרת בדרומו של האגם. אבא היה מחוּזר על-ידי פקידי יק"א להתישב באחת מהן לפי בחירתו. מאז ימי עבודתו במלחמיה, עת נרכשה אדמת דלאייקה (השטח שבקדמת עמק הירדן הנושק לאגם) קסם לו המקום. כבר אז חלם להקים כאן את ביתו. אך א. קראוזה, שכה העריך את אבא כאדם וכעובד מצויין, שדלו לעבוד שנה נוספת בחוות סג'רה, אגב הבטחה שלאחר מכן יקבל יחידת משק בכנרת. על כך כתב אבא ביומנו:
מכל המושבות קוסמת לי ההתישבות בכנרת. בעת שעבדתי במלחמיה, הייתי רוכב לעיתים להביא מצרכים מטבריה. בכל הדרך לא היה אף ישוב עברי והמקום היה מפורסם בשודדים. המעבר בואדי פיג'אס היה קשה ומאין גשר על הירדן, מרבית הדרך היתה לאורכו ולאורך שפת-הכנרת. ושם הנה נצנץ לו מרחוק אור, פנסו של איכר שיצא לפגשני בדאגה לשלומי. אז ידענו כבר על רכישת השטח מעבודיה עד קרוב לטבריה, מידי שבט הדלייקים. קיוויתי ליום בו אוכל להתישב כאן. ושכאן על חוף ירדן וכנרת, נעבוד, נפעל ונקים ישוב לתפארת.
ברטיס גלויה ששלח אבא לאמא באותה עת, מציין אבא בהתלהבות את טיב האנשים המיועדים לישב את המושבה כנרת והוא מביע את בטחונו כי "תהיה החברה היותר מעניינת במקום הזה" וכי "יצטיין המושב בשפה העברית שתשלוט שם".
בשנים 1908-1909, בעקבות מהפכת "הטורקים הצעירים" בטורקיה, התרופף מאד השלטון המרכזי שבקושטא. דבר זה היו לו השלכות ישירות על מצב הבטחון בארץ ובמיוחד בגליל. באפריל 1908 התרחשה שורה של מעשי שוד רצח ונקם באזור סג'רה וכפר-תבור והכפרים הערביים והצ'רקסים שלידן. בין הנרצחים היו ישראל קורנגולד מכנרת ושמעון מלמד ממושבת סג'רה. באותה עת התרחש מקרה שבעטיו רחפה על אבא סכנת חיים שנמשכה תקופה ארוכה, בשל איומים בנקמת-דם מצד ערביי סג'רה הערבית, וקרובי משפחה מכפר קנה.
ביום יד ניסן תרס"ט, בערב ליל הסדר, קרה דבר שעשוי היה לקטוע את כל חלומותי האישיים והלאומיים: תייר יהודי מאוסטרליה, בדרכו לסג'רה במטרה לחגוג את החג בחברת אחיו – ולוולה הרצען – מצוייד היה במצלמה ואקדח שהיה מוצנע בחגורתו, נתקל בהגיעו לקרבת המושבה בקבוצת ערבים ששלחו לעברו קריאה: "עָנְדַק" זו קריאת אזהרה, שסכנת שוד או רצח בצידה. לפי לבושו המהודר, נראה היה שהם שיערו שבנוסף למצלמה, יש עמו צרור הגון של מזומנים. הוא חש בסכנה המתקרבת, שלף את אקדחו ופגע באחד מהשודדים, שנפטר למחרת מפצעיו. הסתבר, שהנפטר היה בן כפר-קנה, שהיתה לו משפחה עניפה בסג'רה הערבית. מאחר שהיה חשש ל"גוֹם" 
– נקמת-דם, הכריז מיד יהושע חנקין, שהיה האחראי על הבטחון, מצב חירום וכוננות. למרות זאת הצליחו ערביי סג'רה להרוג, כעבור כמה ימים, את ישראל קורנגולד, תושב המושבה. לאחר מכן שלח חנקין חוליה חמושה ל"דוּר" [סבוב] סביב חומת המושבה, בתקוה שיתקלו ברוצחים. החוליה נעה בשטח, כשאני במרכז ובאגפים – דוד גרין ושמעון מלמד. מולנו צעדו לפתע, כחמישה ערבים חמושים בקרדחים [מין אקדחים מיושנים]. לשאלתנו מה מעשיכם כאן? השיבו "אנו ציידי איילות" ומיד לאחר מכן פתחו באש לעברנו, כתוצאה מכך נפל מלמד. השבנו באש לעבר התוקפים. לשמע היריות החלה "פזעה" [התקהלות] וירי לעברנו מכיוון סג'רה הערבית. חנקין חשש לעימות חזיתי ומאחר שכוונה לעברנו אש צולבת, הוא אותת לנו לסגת לתוך חומת המושבה.
לאחר שהשלטון המרכזי בקושטא התיצב וחזרה השליטה לקאימקאמים [מושלי המחוזות], נענה סוף סוף הקאימקאם של טבריה לתביעתו התקיפה של רוזנהק – פקיד היק"א בגליל, לקיום תביעה משפטית נגד הרוצחים. המשפט התקיים בבית-המשפט בעכו, ובו היינו, דוד גרין ואני העדים היחידים. לפי מיטב המסורת הטורקית, התנהל המשפט בעצלתיים, על-מנת
לסחוט בקשישים משני הצדדים. במהלך המשפט היו הנאשמים ומלוויהם מאיימים עלינו ברצח, אם נמשיך להעיד נגדם. לא התיחסנו לאיומים אלה. אך באחת השבתות, בדרכי לשם קבלת דברי הדואר מנצרת, בעת שחציתי את הדרך, בתוך מטע זיתים שבפאתי כפר-קנה, הותקפתי באש מקרוב, על ידי ארבעה רוכבים מזויינים. שלפתי את אקדח הבראונינג אותו שלשל אוסישקין לכיסי לפני עלייתי לארץ. הרקתי את מחסנית הכדורים לעברם, דרבנתי את סוסי וכך ניצלתי בנס.
אחר מקרה ההתנקשות הפעיל יהושע חנקין לחץ בלתי פוסק על שנינו שנעזוב את סג'רה עד יעבור זעם. היינו בעיצומה של עונת הקציר ואסיף התבואה. היתה זו שנת ברכה, אותה התחייבתי לסיים לקראת הליכתי הקרובה להתישבות בכנרת. כמו כן, על-אף הסכנה, הרי שכניעה מצידי לא באה בחשבון כלל.
בחלומי נצבה לפני דמותו של מ. אוסישקין, כשלקול צפירת הרכבת הוא תוחב לכיסי את אקדח הבראונינג ואומר: "דוד, זה יעזור לך בדרכי הגליל העקלקלות…"
על-אף הסכנה, כאמור, קיים אבא את התחיבותו לקראוזה, מנהל החווה, ונשאר בסג'רה לסיים את השנה החקלאית. יתר-על-כן: אבא ודוד גרין המשיכו להופיע כעדים בבית המשפט בעכו, במהלך חודשי הקיץ. התברר גם, שבני משפחת ההרוג הוסיפו לארוב לאבא במטרה לממש את איומיהם. על-כך הוא מספר ביומנו:
בחודש האחרון, לפני עזבי את סג'רה לכנרת – יצאתי באחד מערבי שישי לטיול-ביקור רגלי מסג'רה למלחמיה. והנה בדרכי, הותקפתי בירי, ללא כל אזהרה מוקדמת, ממארב שהתמקם בשולי הדרך, נמלטתי בריצה מהמקום לכוון יבנאל ומדי פעם השבתי אש לעברם של מספר ערבים שדלקו אחרי. המרדף נמשך מספר רב של קילומטרים, בשדות הכפר קמה הצ'רקסי. הגעתי למזלי לשדה דורה, שקומתו כקומת אדם ונבלעתי בתוכו וכך נעלמו עקבותי מעיני הרוצחים המתנכלים לחיי. הייתי במצב של אפיסת כוחות ומרוב מאמץ ירקתי דם. שכבתי משך שעה ארוכה על מצע שתילי הדורה, על-מנת להתאושש ומתוך תקוה שרודפי יתיאשו מלמצוא אותי. רק בחסות החשיכה קמתי ממקום רבצי והמשכתי בדרכי דרך יבנאל וואדי פיג'אס עד לביתם של ידידי צבי ודבורה שהם במלחמיה. בחברתם ובחברת מכרי האחרים, בילינו עד שעת לילה מאוחרת. היה זה לילה ארוך בו נדדה שנתי. כבסרט נע חלפו לפני ימי ילדותי ובחרותי בעיר הולדתי יקטרינוסלאב. בחלומי נצבה לפני דמותו של מ. אוסישקין, כשלקול צפירת הרכבת הוא תוחב לכיסי את אקדח הבראונינג ואומר: "דוד, זה יעזור לך בדרכי הגליל העקלקלות…" לא היתה יכולה להיות מתנה "יקרה" מזו. יקרה מפז, שבזכותה רק לאחרונה נתנו לי חיי במתנה.
משהגעתי לסג'רה דיווחתי ל-א. קרואזה וליהושע חנקין על המוצאות אותי. הם קיימו התיעצות עם רוזנהק פקיד היק"א. עקב התערבותו דחה הקאימקאם את המשך המשפט. דוד גרין נאלץ לעזוב את המושבה ועבר זמנית ליבנאל ומשם לזכרון-יעקב.
ברכה חַבַּס – מחנכת, סופרת ועתונאית, שהיתה מורה בבית-הספר בכנרת בשנות ה-20 וידידתם של הורי, הגיעה לביתנו בכנרת בשנות ה-50 במטרה לראיין את אבא לעתון דבר-השבוע. היא בקשה לשמוע על בן-גוריון, על הקולקטיב ועל אירועי סג'רה. אבא סיפר על פגישתם במושבה מלחמיה ועל הגורל המקרי, שזימן את שניהם באותה תקופה בסג'רה. ושאותו גורל עלול היה לעלות בחייהם, והוסיף:
אילו הכדור שפגע בשמעון מלמד היה פוגע מספר מטרים ימינה – בדוד גרין, היה כל מהלך ההיסטוריה של העם היהודי שונה, ואולי לא היינו זוכים לתקומת המדינה. […] עקב מאורע הדמים בו נפל שמעון מלמד, נאלצנו שנינו באותה עת, לעזוב את סג'רה: אני להמשך חיי הגשמה בכנרת, ואילו דוד בן-גוריון פנה לאחר תקופה קצרה, מהיותו פועל במושבות הגליל, ללימודי עריכת-דין בקושטא. אחר-כך החל לעסוק בפעילות ציבורית, שבשיאה היה למנהיג העם ומיסדה של המדינה.
בראשית קיץ שנת 1911, כשנתיים לאחר בואו של אבא לכנרת, התחדש משפטם של רוצחי קורנגולד ומלמד בבית-המשפט בעכו. בשעתו, ביקש רוזנהק דחיה קצרה במשפט, כדי לאפשר את יציאתם של אבא ודוד גרין מסג'רה. הוא לא ידע שדחייה זו תמשך חדשים רבים וזה כתוצאה מהשוחד שנתנו הערבים לשופט הטורקי, כדי שישהה את המשפט ככל האפשר. (השהיה זו בקשו לנצל כדי לבצע נקמת דם באבא ובדוד גרין). לחצה של יק"א לחידוש המשפט התאפשר כאמור, רק לאחר חדשים רבים – לאחר ששולש סכום בקשיש גדול יותר על-ידי יק"א. בחודש סיוון תרע"א, הודיע אליהו קראוזה, מנהל החוה בסג'רה, על חידוש המשפט ועל הצורך החיוני בעדותו של אבא. אבא ראה סכנה בדרישה זו שיחשף מחדש, נוכח הנסיונות לרצחו בעבר. על ספקותיו אלה השיב לו קראוזה במכתב מיום כ' סיוון תרע"א, שנתגלה רק לאחרונה בארכיון הציוני בירושלים ותצלומו מצורף בזה. את המכתב שלח קרואזה ביד שליח מיוחד, ואף דאג שהמוכתר של סג'רה
– ריקלין – ביחד עם "חבריה" נוספים ילוו אל אבא מחיפה לעכו לשם הגנה עליו. המכתב נמרץ ואינו משתמע לשתי-פנים וזו לשונו:
כ' סיון תרע"א [16.6.11]
לאדון ש. [צ"ל: ד.] רובין
כנרת
א.נ.
קבלנו את מכתבו. לצערנו הננו להודיעו שאי אפשר לנו לפטרו מהעדות. צריך שימצא ביום ראשון בערב בחיפה כדי שיוחל [יוכל] להיות ביום השני בעכו ולהעיד. אותו הטעם עצמו שהוא חושב להשתמט מהעדות, אותו הטעם עצמו מכריחו דוקא לבלי השתמט ממנה. אם מציאותו אז בעכו בעת היות גם מר גרין היתה נחוצה, מציאותו עכשיו בעת שאין מר גרין, נחוצה שבעתים עאכ"ו [על-אחת-כמה-וכמה]. ואם לא יבוא, דבר שאיני חפץ בשום אופן להאמין, יכול לגרום על ידי זה שנצא מהמשפט הזה וידינו על ראשינו. יזכור את האחריות שהוא מקבל על עצמו. הנני בטוח שכבודו לא ישקוט ולא ינוח אם ידע שבגללו נאבד המשפט שיש לו ערך כה גדול בשביל הישוב בכלל ובשביל סג'רה בפרט. אינני מוצא לנחוץ להכביר מילים בהפצרות בדעתי היטב את רגשותיו הלאומיים ובהיותי בטוח כי מבין הוא הייטב [היטב] את כבד וחשיבות הענין הזה ביחס לישוב.
בבואו ביום הראשון בערב לחיפה ימצא שם את מר ריקלין וכל החבריה.
ברגשי כבוד
חתום: א. קראוזה E.Krause
מובן שבסופו של דבר, קיבל אבא את הדין והופיע להעיד במשפט כפי שנדרש, למרות הסכנה!
"היה זה או חלמתי חלום" מאת שמואל (מוליק) יזרעאלי, פרק ג' – הגורן במלחמיה
לילות הירח על הגורן במלחמיה
במהלך שנת הלימודים, החליט שוהם לחזק את המושבה, על-ידי תוספת משמעותית של פועלים עבריים. המניע לדבר היה בעיקר ציוני, ולכן הוא קיים חליפת מכתבים עם אוסישקין בנידון וכן בא בדברים עם קלווריסקי. שוהם שיתף את אמא בתוכניתו כדי שתסייע בידו להשפיע על האיכרים לקלוט את החלוצים במשקיהם. לקליטת החלוצים נודעה משמעות רבה: היא תגדיל את מספר התושבים היהודיים, תוסיף כוח צעיר ורענן ותהווה גורם מרתיע כלפי שבטי הבדואים התוקפניים המקיפים את המושבה. במהלך המחצית השניה של שנת הלימודים התנהל המשא-ומתן עם אוסישקין. ובסוף הקיץ, באיסרו-חג של סוכות, הגיעה חבורת החלוצים לארץ. בראש הקבוצה עמד אבא – דוד רובין יזרעאלי.
עמק הירדן השתרע לנגד עינינו שומם ובלי חתימת עץ או שיח – להט בהרים ובעמק. רק פס צר של מים התפתל עקלקלות – הזהו הירדן? אכזבה!
בא, בזכרונותיו מתאר את מסעה של קבוצת החלוצים שלו מנמל יפו למלחמיה. משום מה אין הוא מקדיש תשומת-לב מרובה למפגש הראשון שלו עם אמא, שהתרחש במלון טנטורה שבחיפה. תוהה אני אם אמנם שם, במלון הדרכים, נוצר ה"קליק" הראשון בין הורי, או שמא כפי שמתאר זאת אבא, באותו רגע ש"רגש של התרוממות רוח" שהציף אותו בראותו את אמא שעלתה על סוסהּ, בתחנת הרכבת בג'יסר אל-מג'מעה, ודהרה על גבו עד שנעלמה מעיניו בין הגבעות בדרך אל המושבה. מכל מקום נראה שהוא היה זה שהוביל במרוץ התחרות על לבה של "המורה היפה", שהתנהל בלילות הירח על גרנותיה של המושבה מלחמיה. וכך מתאר אבא את בואו ארצה ואת הגיעו למושבה:
"ובאסרו-חג הסוכות ירדנו מהאוניה ביפו ונסענו ללון בפתח-תקוה. בהיוודע לפועלים בפתח-תקוה על קבוצת העולים, סידרו לנו קבלת פנים בחדרו של יצחק ברמן-כבשנה. תוך השמחה הרגשתי כי ללב חברי מתגנב היסוס, אם להמשיך את הדרך הגלילה או שמא מוטב להשאר ביהודה. ותיקים אמרו כי בגליל מלאריה וכי ארץ אוכלת יושביה היא מלחמיה. פקדתי בצנעה על העגלון לאסור הסוסים ונפרדנו מפתח-תקוה כעלות השחר… כשלושה ימים ארכה נסיעתנו. בלילה השני הגענו לחיפה, ובמלון פגשנו שתי מורות ממושבות הגליל, מיבנאל וממלחמיה, אשר ידעו על בואה של חבורתנו. המשכנו את הדרך ביחד מחיפה ברכבת עד ג'יסר אל-מג'מיע, שמה באו כמה איכרים, ומהם עם הסוסים, לקבל את המורות. עמק הירדן השתרע לנגד עינינו שומם ובלי חתימת עץ או שיח – להט בהרים ובעמק. רק פס צר של מים התפתל עקלקלות – הזהו הירדן? אכזבה! – הורגלתי לרוחב הדנייפר… מצב-הרוח התרומם במידת-מה, כאשר עלו הבחורות על הסוסים ובדהרה נעלמו בין הגבעות – ואנו ברגל המשכנו את דרכנו למושבה ונכנסנו לתוכה בשירת "התקווה".
ביום הראשון היינו אורחיו של המורה צבי שוהם ורעיתו, והמורה חנה בעלול. למחרת יצאנו לעבוד בגן בית-הספר, לנקותו מהקוצים. איכרי המושבה נגשו להסתכל בעובדים, וכל אחד מהם רמז לשוהם על הפועל שישר בעיניו… הסתגלנו בנקל לבתי האיכרים והרגשנו את עצמנו כבני-בית אצלם. מצב-רוחנו היה מרומם וציפינו מלאי תקווה לעתיד. באותם ימים פלחה שירה אדירה את אוויר המושבה ושדותיה, וזכורים לטוב המורה צבי שוהם ורעיתו דבורה, אשר לא חסכו מעצמם עמל וטורח, כדי להנעים את חיינו במושבה. ביתם היה בית-הוועד לכולנו והם תיווכו ומנעו כל אי-הבנה, שנפלה בין אחד מאיתנו ובין האיכר מעבידו. זכורות לטוב גם נשי המושבה, אשר קיבלו עליהן עול של טיפול בפועל חלוץ באקלים הקשה ומילאו את חובתן ברגש אמהי.
"שני הצדדים היו מרוצים זה מזה – משלים את דברי דוד יזרעאלי מ.ד. רוזנצוויג ממלחמיה – החלוצים, רעיונם היה טהור וחיבתם לארץ היתה כאש בעצמותיהם – כמוהם כמונו, נותני העבודה. משום כך היו חביבים עלינו והנשים –האיכרות נטו להם חסד במזונות טובים, ובמשכב טוב וצח לשינה ובכביסה נקיה. לא הבדילה האיכרה בין ילדיה לבין הפועל בחצרה. בבית ובשדה התהלכנו כידידים וחברים, ולימים השתדלנו אצל פקידות יק"א, כי יקחו מהם להתאכר במושבה החדשה שעמדה להיווסד – כנרת הקטנה: יוסף צייטלין שעבד אצלי, עבר להתישב בכנרת, ודוד יזרעאלי, היושב בכנרת עד היום, היה פועלו של סגל במלחמיה: יצחק בן-יעקב עבר ממלחמיה להיות חבר בדגניה א'. זו היתה דרכנו: כל עוד ילדינו היו קטנים עבדנו עם פועלים עברים, רק לחרישה בשוורים באדמת ההר, אשר יהודים לא הסתגלו לעבוד בה, לקחנו ערבים".
*
"אבן מאסו הבונים היתה לראש פינה".
אבא התפרסם כאחד מפועלי הפלחה המצויינים בגליל
רעיון העסקת החלוצים בניקוי חצר בית-הספר, לשם בחירתם על-ידי האיכרים, בהתאם לכוח שריריהם, היה רעיון מתוחכם. אבל בשביל אבא, ראש החבורה, היתה לו תוצאה מתסכלת, מאחר שכוח שריריו לא תאם את צפיות האיכרים. כדי לחפות על תיסכולו, נשאר מנקה לבדו את שאריות הקוצים בחצר בית-הספר. בינתיים התנחם בכך שהיה אורחם של שוהם ורעיתו דבורה. כעבוד מספר ימים היה האיכר סגל זקוק לסיוע בעבודה זמנית במשקו. שוהם הציע לו לנסות את אבא בעבודה. היה זה הפעם נסיון מוצלח מאין כמותו, מאחר ש"העבודה הזמנית" נמשכה כל אותן שנתיים שעשה אבא במלחמיה. אכן, "אבן מאסו הבונים היתה לראש פינה". אבא התפרסם כאחד מפועלי הפלחה המצויינים בגליל. הוא עבד במשקו של סגל ללא לאות, מעלות השחר עד צאת הכוכבים. אך "אליה וקוץ בה" – אבא, שציין לשבח את טיפולן המסור והאמהי של נשות האיכרים, לא זכה להנות מפינוקים שכאלה במשק סגל, שכן הלה רווק היה. אבא העתיק את מגוריו מבית שוהם לביתו של סגל והתארגן להכין בו את ארוחותיו. עם זאת נשאר כשהיה בן-בית בבית המורה ואורח רצוי בו בימי שבת ומועד.
המצטיינים מבין עשרת הפועלים אותם גייס אבא לכיבוש העבודה במלחמיה, היו שמואל יבנאלי, וַרְשָׁבְסְקִי וכן יוסף שפירא, גיסו של ויתקין. שלושה אלה התגברו על כל התלאות: האקלים החם, הקדחת הממארת ועוד. שאר חברי הקבוצה, לא עמד בהם הכוח והם עזבו בהדרגה את המושבה. ואילו בין השלושה הללו התקימו יחסי ידידות ו"גאות יחידה" משך כל ימי חייהם. כך מתאר יוסף שפירא את אורח החיים והעבודה במשק האיכר בו עבד:
הצד השווה שבעשרת הפועלים היה התמסרותנו לעבודה. הסתגלתי בנקל, אף שהפרדים שנמסרו לידי, בעטנים היו. וסדר העבודה – הנהו: בשעה ארבע לפנות בוקר, מאביס את הפרות לפני החליבה ואת הפרדים. הוצאת הזבל מהרפת, איסור הבהמות בעגלה, שהוטענה במים ואוכל למשך יום העבודה ואני נכנס להתרחץ ולאכול את פת הבוקר. ובשדה – חרישה מבוקר ועד לשקיעה. בימות הגשמים עבדתי בתיקון שקים ורתמות. נפסק הגשם ועדיין אי אפשר לצאת לחרישה, שלח אותי האיכר להביא אספקה מטבריה. הנחתי את האוכפים על הפרדים ועליהם ארגזי נפט, כלים ושקים ויוצא בעוד חושך לדרך. מעבודיה ועד טבריה לא היה אף ישוב עברי. קשה ביותר היה המעבר במוצא ואדי פיג'אס, כי הבוץ היה מרובה בו ופירסומו בשודדיו אף הוסיף למתיחות. יגע ועייף הייתי רוכב באפילת שחור זו, עד שנצנץ לקראתי מרחוק אור. זה היה פנסו של בעל הבית, שלא שקט עד בואי.
מספרת אמא על קשיי ההסתגלות של ראשוני החלוצים במושבה:
הקדחת השתלטה עליהם ונוסף הסבל מהאקלים החם של עמק-הירדן. התנאים היו: כלכלה ולינה וכן תוספת של דמי כיס – חצי נפולאון לחודש. דוד רובין היה לאומי מאד והתגבר על כל התלאות שעברו עליו. הוא עבד אצל אותו איכר שהתיחס אליו כהוגן ומסר לידו לנהל את משקו. בשדה היה נשאר לחרוש עד חשיכה. לעיתים היה האיכר יוצא בשעות מאוחרות מתוך דאגה לשלמו. וכשחזר סוף-סוף מהשדה, התיר וטיפל בבהמות וחלב את העיזים.
כבר בשלב הראשון שלח הפרד בעיטה גורפת אל פניו של אבא. הפגיעה בלסתו היתה כה קשה עד כי השירה את מרבית שיניו
שפירא הנזכר, סיפר על הפרדים הבעטנים שנמסרו לידיו וכיצד השתלט עליהם. גורלו של אבא עם הפרד שלו לא שיחק לו כל-כך. האיכר סגל קנה פרד צעיר ובעטני מאד והטיל על אבא לאלפו, למרות שלא היה לו כל נסיון קודם באילוף. כבר בשלב הראשון שלח הפרד בעיטה גורפת אל פניו של אבא. הפגיעה בלסתו היתה כה קשה עד כי השירה את מרבית שיניו. אבא הובהל לבית החולים בטבריה ונותח שם על-ידי ד"ר טורנס בעצמו. משך השבועות בהם אושפז, היו דבורה, אשתו של צבי שוהם ואמא, מתחלפות ליד מטתו – כל אחת למשך מספר ימים. עקב רמת הרפואה באותם ימים, ובעיקר רפואת השינים, וכן חוסר יכולתו של אבא כרווק, להכין לעצמו מזון המתאים למצבו, לקה אבא בדלקת מעיים קשה שלוותה אותו עד יומו האחרון – כולל מספר ניתוחים קשים בהדסה ירושלים בשנות ה-20 וה-30.
ומוסיפה אמא ומספרת:
למספר חדשים, עד שהתאושש דוד, נָדַמָּה אותה שירה אדירה שפילחה את אויר המושבה ושדותיה. אותה שירה שהיתה חלק מהוויתו ופרצה מפיו ללא מעצור, מאחר שכילד שר היה במקהלת בית-הכנסת הגדול ביקטרינוסלאב עירו. כמו כן היה דוד כותב שירים שחבר בפרק זה של חייו; שירים שהיו ביטוי לנפשו האידיאליסטית הרומנטית.
החלוצים היו מאומצים על-ידינו. ערב ערב היו באים לבית המורה בו התגוררתי. נתנו להם שיעורים בעברית והיינו משוחחים על כוס תה בעניני דיומא. בקיץ 1907, הצטרף לחבורה דוד-גרין שהיה פועל במשק של האיכר קרניאל.
במרוצת שנת 1962, כאשר שימשתי כיו"ר המועצה המקומית כנרת, קיבלתי מחברִי בני-שליטא, חוברת שהוציא לרגל חג היובל למנחמיה. בדף הראשון של החוברת נתפרסמה ברכתו של דוד בן-גוריון, ראש הממשלה, אותה פתח במילים אלו:
למר ב. שליטא ראש מועצת מנחמיה שלום וברכה. יובל מנחמיה, יש לי קצת חלק בו. זכיתי לעבוד במושבה זו לפני חמישים ושלוש שנים, בקיץ 1908, אצל האיכר קרניאל. זו היתה עונת קטיף הפולים. היינו שלושה פועלים: יזרעאלי – אחר-כך איכר במושבת כנרת, אני והפועל הערבי. זכורני ששנינו, יזרעאלי ואני, עבדנו בחריצות כזו, שהפועל הערבי לא יכל להדביק אותנו וניגש והתחנן בדמעות שלא נמהר כל-כך בעבודתנו.
עבודת השדה במלחמיה
אכרים ופועלים בשעת עבודה בשדה דיש בגרנות – "הגרנות של מלחמיה"
ברור שנחיתות הפועל הערבי, נבעה מזריזותו של אבא, מאחר שכושר העבודה של דוד גרין לא היה הצד החזק שבו. לעומת זאת הסתבר, שבחיזוריו אחר אמא בגרנות מלחמיה, הצטיין עד כדי כך, שסיכן את שנרקם בינה ובין אבא, משך החדשים שקדמו להופעתו במלחמיה, מאחר שנפשו הרומנטית של אבא הופרתה מאהבה עמוקה שכבר "קרמה עור וגידים". היה זה במרוצת שנתו השניה במושבה, בה השקיע את כל יכולתו וכשרונו הרומנטי, בכתיבת שירי אהבה, אותם שלשל לחריץ בחלונה ולדוגמה אצטט אחד מהם:
יוֹמָם וְעוֹד לַיְלָה
יוֹמָם וְעוֹד לַיְלָה תמִים וְעוֹד יוֹם עַד הָעֶרֶב,
רְאוֹת פָּנָיִךְ נַעֲרָה מִמֶּנִי הִמָנֵעַ
וְאֵין אֲנִי יוֹדֵעַ – אוֹ אֲנִי יוֹדֵעַ,
אֵיךְ אַאֲרִיךְ נַפְשִׁי, עַד לְאוֹתוֹ עֶרֶב.
בּוֹקֶר עֶרֶב נַעֲרָה, בָּא אֲנִי לִרְאוֹתֵךְ –
אַךְ הַדְּמָמָה תָּקוּם – אַךְ אֶשְׁנַבֵּךְ יָאִיר.
בָּא אֲנִי אֶל חַדְרֵךְ, קָל וְעַז וּמָהִיר.
אוֹמַר: שִׁמְעִי נַעֲרָה – אֲנִי אוֹהֵב, אוֹהֵב אוֹתֵךְ.
– אוֹהֵב אוֹתִי לָמָה? אֶרְאֵךְ דּוֹם שׁוֹאֶלֶת.
שַׁאֲלִי אֶת הַכּוֹכָב, לָמָה הוּא זוֹרֵחַ,
שַׁאֲלִי אֶת הַשּׁוֹשָׁנָה, לָמָה תִּתֵן רֵיחַ,
אֶת הָאֶבֶן שַׁאֲלִי, לָמָה אַת נוֹפֶלֶת?
יוֹמָם וְעוֹד לַיְלָה ……
*
מדי פעם, באירועים בהם כיכב דוד בן-גוריון, הוזכרו בבית פרשות דרכים בהן הצטלבו דרכיהם של אבא ואמא אתו, באותם ימים רחוקים ולאחריהם. אך על פרטי הדרמה שהתחוללה על גרנות מלחמיה, נודע לי רק באותו ליל קיץ מהביל וחם של שנת 1974. במפתיע הגיע לביתי הסופר-ההיסטוריון מיכאל בר-זוהר, בחיפושיו אחר "המורה היפה". הוא הונחה על-ידי ידיד המשפחה – שמעון פרס. שאלתיו לפשר הביקור, והוא השיב, שבמסגרת כתיבת הביוגרפיה של דוד בן-גוריון, בעת הכתיבה על פרק חייו בגליל – כנרת, מלחמיה וסג'רה – הזכיר מדי פעם את המורה היפה חנה אותה חמד. ישבנו בצוותא על כוס קפה, בביתה של אמא והיא סיפרה על שהתרחש בגרנות מלחמיה – סיפור משלים לסיפוריו של דוד בן-גוריון, שהיו שמורים עמו עד לעת זקנתו. מצורף בזה קטע קצר מספרו הביוגראפי של מיכאל בר-זוהר על אותה הפרשה:
שבועות אחדים עבד דוד במושבה כנרת, שקמה בעת היעדרו. נלהב היה מההתקדמות הרבה של הישוב היהודי שבאה לידי ביטוי ביסוד המושבה החדשה, וגם הוקסם מיפי הכנרת, שהרטיט את הפייטן הרדום שבנפשו. מכנרת הדרים דוד למושבה מלחמיה (מנחמיה), וגם שם עבד שבועות אחדים. אך מלחמיה נשתמרה בזכרונו לאו דוקא בזכות נופיה ושדותיה, אלא בגלל נערה מבנות המקום. לימים עתיד היה לספר פעם אחר פעם על אותה נערה שחמד, והיא "המורה ממלחמיה". חנה ענבי היה שמה, והיא צעירה בת שש-עשרה, תמירה נאוה, בהירת-עינים ועשירת-לשון. חנה היתה בת להורים שבאו מבולגריה. היא היתה המורה הצעירה ביותר בגליל, שעזבה את בית-הוריה ביפו ובאה עם מורה ומחנכה יוסף ויתקין, ללמד עברית ומלאכה את בני האיכרים. לאחר שעבדה כשנה בכפר-תבור, עקרה למלחמיה. ובאחד הימים הופיע שם דוד גרין. היא לא התרשמה במיוחד מכושר העבודה שלו, והוא לא נראה לה "פועל מוצלח". אך לעומת זאת העריכה אותו מאד על שם תבונתו ונימוסיו הנאים. השנים נפגשו, התידדו, והוא היה מדבר על ליבה כי תלך לרוסיה ללמד שם עברית את ילדי היהודים. בתוך כך החל לחזר אחריה, וגם היא נהתה אחריו. "הוא היה בחור מלומד מאד, נעים מאד, אידיאליסט עד מאד; מצורתו, מאופן דיבורו, מתוכן דבריו – ראיתי שהוא עומד מעל לאחרים. הוא נראה לי אז אידיאל. אי-אפשר היה באמת שלא להתאהב בו".
והרי מבחר לא חסר היה. חנה היתה הבחורה היחידה במקום. גם שמואל יבנאלי, חברו הקרוב של דוד חיזר אחריה, וכן עוד אחד מחבריו – דוד יזרעאלי. "ועוד אחד, צייטלין, גם כן הכניס רגל" לדברי חנה. אלא שבן-גוריון הוביל במרוץ. "כמעט שנהיינו זוג", הודתה חנה כעבור שנים.
החיזור היה אפלטוני לחלוטין. יושבים היו לילה-לילה על ערימת החיטה והתבן בגורן, משוחחים 
ארוכות על עניני העולם, על הציונות "ולפעמים היתה קצת רומנטיקה". הרומן התבטא ברמזים מילוליים, ובעצמת המבטים היוקדים שנעצו זה בזו. חנה נזהרה מאד בהתנהגותה, שמא ירננו אחריה אנשי המושבה. הן מורה היתה, דוגמה ומופת לדור הצעיר, והיה עליה להוכיח, כי אף שהינה בת שש-עשרה בלבד – היא נערה רצינית עד מאד.
בסופו של דבר עזב בן-גוריון את מלחמיה, והרומן הבלתי-גמור תם, אולי משום שחש, כי גוברים סיכוייו של חברו הטוב דוד יזרעאלי, לזכות במורה היפה. דוד יזרעאלי היה חבר קרוב של גרין; יחד התחרו השנים בפועלים הערבים בתלישת חומצה (חומוס) בשדות מלחמיה, ובמשך זמן מה אף ישנו באותה מיטה בחאן של סג'רה. לימים נישאה חנה לדוד יזרעאלי; ולתומה סברה, שאיש – מלבד דוד גרין – לא ידע על האידיליה שנרקמה בינם. עד אותו יום, במלחמת העולם השניה, כאשר באה למשקם בכנרת אשתו של דוד, פולה בן-גוריון, להצטייד במעט ירקות. נוסעים היו בעגלה בשדה ופולה היתה מתנשאת ומתפארת שהיא אשתו של אדם חשוב ורם. פנה אליה דוד יזרעאלי:
"את יודעת? רק במקרה את אשתו של בן-גוריון. אשתי יכולה היתה להיות אשתו של בן-גוריון!"
פולה נותרה המומה.
"דוד, מה אתך, רק דברנו", מחתה חנה יזרעאלי.
הביט בה בעלה והשיב: "מה את חושבת? אני לא הייתי על ערימת-הקש בגורן, ולא ראיתי מה שהלך שם?
*
בחדשי הקיץ האחרונים של שנת 1907 – לא לפני שנשבעו אמונים זה לזו – החליטו השנים שדרכיהם נפרדות זמנית
אחרי ארבע שנות הוראה בכפר-תבור ובמלחמיה, החליטה אמא, אולי בהשפעת דבריו של בן-גוריון "שדבר על לבה שתלך לרוסיה ללמוד שם עברית לילדי היהודים", לעשות זאת בבולגריה – ארץ הולדתם של הוריה. אולי סייעה להחלטתה העובדה שאבא נענה להפצרותיה של מַנְיָה 
שׁוֹחַט, לעזוב את המושבה ולהצטרף לקולקטיב בסג'רה – על כך נספר בפרק הבא. על-כל-פנים, בחדשי הקיץ האחרונים של שנת 1907 – לא לפני שנשבעו אמונים זה לזו – החליטו השנים שדרכיהם נפרדות זמנית.
יעדה של אמא היה העיר פלובדיב, בה התגוררו מרבית בני משפחתה. היא יצרה קשר עם בן-דודה – חַרְבִּי שמואל – שהיה הרב הראשי של העיר, ואשר יזם ויסד את הקמת בית-הספר העברי בעיר, בית-ספר שמנה אז מאות תלמידים. סוכם על-כך שאמא תצורף לחבר המורים כמורה לעברית, תנ"ך והיסטוריה יהודית. היא הצטיידה במכתב המלצה מועד אגודת המורים בגליל התחתון בטבריה, לשם קבלת המלצה ממרכז אגודת המורים ביפו. להלן צילום המכתב והתעתיק שלו:
הועד הסניפי
של אגודת המורים,
מלחמיה 17 באלול אתת"מ
[1840 לחורבן הבית]
לכב'
חברי מרכז אגודת המורים
ביפו.
א.נ.
העלמה מרת חנה בעלול שמשה בתור
מורה בבית-ספר מלחמיה ארבע שנים ומלאה
את תפקידה, כפי ששמענו ממנהל ביה"ס הנ"ל
באופן היותר טוב בין בכשרונותיה ללמד בגן-
הילדים ובמכינה ובין במסירותה לעבודה.
בהודיענו את חברי המרכז את הנ"ל [הננו]
הננו מתכבדים לבקש את כבודם לתת למרת
חנה בעלול תעודה המעידה על כל האמור לעיל.
תעודה כזאת דרושה לה מפני שהיא מוכרחה
לעזוב את הארץ ולגור בחו"ל.
(-) צבי שהם
חברי ועד סניף (-) אשר ארליך
טבריה (-) ש. ויינשטיין.
עם גמר שנת הלימודים, נפרדה אמא בעיניים דומעות מאבא (שהגיע מסג'רה), מצבי ודבורה שוהם, מתלמידיה ומכל משפחות האכרים במושבה. לאחר מכן חזרה לבית משפחתה ביפו והמתינה מספר ימים לאוניה שמסלול הפלגתה מהים התיכון, דרך מיצרי הדרדנלים, לעיר ורנה שעל שפת הים השחור בבולגריה. לאחר יום הפרידה, שלח לה אבא מסג'רה את המכתב הבא.
חנה יקירתי!
זה רק יום אחד עבר מיום הפרדנו, ומאד מאד חש אני את הרגע העובר עלי, ועוד יותר את הרגעים העומדים לבוא עלי. גם השאלות האלו אינם נותנים לי מנוחה ההיית אצל הרופא יפה? מה אמר לך? אולי אסור לך לקבל משרה כזאת? מה מצביך [מצבך] עם בריאותך? ומתי תסעי? אבקשך
עוד פעם יקירה, לכתוב לי תיכף מיפו ומעת שתעלי על האניה תכתבי לי כרטיס ומיתר ערי החוף ובפרט מסטמבול ג"כ [גם-כן] כרטיסים כאלו, וממחוז חפציך מכתב.
צאתך לשלום חנה! ותשובי מלאה כחות רעננים.
דעי את לבי!
אסתפק בדמעות!
ידיד נפשך.
סג'רה יום ג'
"מה שנכתב בעט, לא ימחק בחרב!"
האוניה הפליגה מיפו. תחנתה הראשונה היתה במפרץ חיפה, לשם הגיע אבא ברכיבה מסג'רה, כדי להפרד פרידה אחרונה על סיפון האוניה. אך מה גדולים היו הצער והאכזבה, מאחר שכאשר הגיע אל החוף, כבר הרימה האוניה עוגן והפליגה. אבא הגיע אל מלון טנטורה, בו פגש את אמא לראשונה וכאן נתן ביטוי לנפשו הסוערת, וכתב את שירו "גלי-ים", אותו קבלה אמא בדואר כאשר הגיעה למחוז חפצה:
משך ארבע שנים, מ-1907 עד 1911, התקיים כמעט מדי שבוע הקשר ביניהם, באמצעות גלויות ומכתבים רבים (השמורים עמי עד היום). תוכנם רב-הרגש של מכתבים אלה והשיר שחיבר ביום הפרידה, שבו נתן ביטוי לנפשו הסוערת – כל אלה מפריכים את הליגלוג רב-השנים של טובי-חבריו באמרם: "יש לך אשה על הניר". – תשובתו להם היתה: "מה שנכתב בעט, לא ימחק בחרב!"
***
"היה זה או חלמתי חלום" מאת שמואל (מוליק) יזרעאלי, פרק ב' – בית אבא
א- אבא דוד רובין יזרעאלי – ציוני נלהב עושה דרכו לארץ-ישראל
אבא דוד רובין יזרעאלי היתה לו קרבה משפחתית למשפחת הרב קוק
ולחנה'לה – נכדתו של הבעל-שם-טוב
אבא, דוד רוּבִּין יזרעאלי, נולד בשנת 1886, בעיר יְקַטְרִינוֹסְלאָב (דְנְיפְּרוֹפֶּטְרוֹבְסְק) – עיר של תעשיה כבדה על גדותיו של נהר הדְנְיֵיפֶּר.
אביו, בנימין, שהיה סופר סת"ם, היתה לו קרבה משפחתית למשפחת הרב קוק. אמו חַיָּה-מַלְכָּה, לבית חָנָל'ְס, באה ממשפחה בעלת שושלת יוחסין ישירה עד לחנה'לה – נכדתו של הבעל-שם-טוב. חנה'לה זו, היתה גדולה בתורה בזכות עצמה וכל צאצאיה לדורותיהם נקראו על שמה – חָנָלְ'ס.
מסלול חייו של אבא הותווה בראשיתו על-ידי הוריו, בהתאם למסורת המשפחתית, ששורשיה היו נטועים עמוק במסורת היהודית. הוא נשלח ל"חֵדֶר" והצטרף למקהלת בית-הכנסת הגדול בעיר, בניצוחו של החזן קְרֶטְיָנְסְקִי, שזכה לכינוי "בעל בקול האלוהי". את לימודיו המשיך אבא בישיבה וכנער מתבגר, עבד בבית מסחר לספרים, כדי לסייע בפרנסת המשפחה.
באותה עת, סער הרחוב היהודי ברוסיה והתחלק לשלושה פלגים: הדתיים שהתנגדו לעליה וטענו שהגאולה תבוא רק עם בוא המשיח; הסוציאליסטים חברי מפלגת הבונד, שראו את פתרון בעיית העם היהודי בכך שישתלב במהפכה העולמית; והזרם השלישי, שהיה אז שולי ברחוב היהודי, היה הזרם הציוני ובראשו תנועת "חיבת ציון".
אבא היה רגיש ובעל נפש הוזה וסוערת. לימודיו בחדר ובישיבה, כמו גם סיפורי הוריו על עברו המפואר של העם בארצו, חורבנם של שני בתי-המקדש ואלפיים שנות הגולה על הפורענות המתמשכת בהן, כל אלה גבשו בו מסקנה חד-משמעית, שפתרון העם היהודי והבראתו אפשריים רק בארץ-ישראל. ולא עוד, אלא שהגיע העת "לִבְנוֹת עָרִים נְשַׁמּוֹת וְלַשֶׁבֶת,לָטַעַת כְּרָמִים וְלֶאֱכוֹל אֶת פִּרְיהֶם" – ככתוב בנבואת הנביא עמוס; הגיעה העת לחדש את קריאתם של הביל"ויים: "בֵּית יַעֲקֹב לְכוּ וְנֵלְכָה" יש ללכת בעקבותיה של העליה הראשונה ולחדש את תנופת ההתישבות בארץ-ישראל. אבא החל לפעול ללא לאות, במסגרת המועדון הציוני בעירו – "גואלי ציון", ותוך כדי כך חיכה לשעת כושר בו יוכל להגשים את חלום חייו – העליה לארץ-ישראל. ברחבת בית-הכנסת הגדול בעירו היתה ה"בִּירְזָ'ה" – המקום בו התנצחו פלגיהם של צעירי היהודים. כל פלג ופתרונו שלו למצוקות העם. ואבא – מקומו לא נעדר משם! הוא יצג בכבוד את עמדת "חובבי ציון" כשהוא קורא בלהט וחוזר וקורא את שירו הראשון שכתב:
הַחוֹלְמִים
במשך העשור בו התרחשה העליה השניה, היגרו ממזרח אירופה לאמריקה "ארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות", כמליון ורבע יהודים. רבים אחרים התגייסו ופעלו במסגרותיהן
של המפלגות, שהניעו את גלגלי המהפכה רק טיפטוף קל של עולים, קלח לכיוון ארץ-ישראל. מרכז הציונות ברוסיה, היה באותה העת ביקטרינוסלאב – עירו של אבא – מאחר שהתגוררו בה מנהיגי הציונות ברוסיה ומיצגיה בקונגרסים הציוניים – שְׁמַרְיָהוּ לֵוִין ומְנָחֵם אוּסִישְׁקִין. אבא, כפעיל מרכזי במועדון הציוני, היה מבאי ביתם. בתוך-כך נודע לאבא דבר הקול הקורא שפירסם יוסף ויתקין, המורה מכפר-תבור וכן שמע מאוסישקין על מכתביו של המורה צבי שֹהָם ממלחמיה. כל אלה גרמו שגמלה החלטה נחושה בלבו – לעלות לארץ בהקדם האפשרי. אבא יצר קשר עם צבי שהם והחל לארגן קבוצת חלוצים לשם עליה לארץ וכיבוש העבודה במושבות הגליל. באותה עת היתה התנועה הציונית בשיאו של משבר חמור. העליה כמעט נפסקה, ולמרות התמיכה שנתנה על-ידי הברון אדמונד דה-רוטשילד, לא הצליחו בני המושבות, אנשי העליה הראשונה, להגיע לעצמאות כלכלית.
"חורף 1904 – כותב אבא, מראשוני העולים לגליל– וחברי אגודתנו 'גואלי ציון' ביקטרינוסלאב התאספו באולמו של המהנדס ברוק, לשמוע את הרצאות שני האורחים שחזרו מארץ-ישראל, בנציון מוסינזון וחיים בוגראצ'וב (בוגר). הראשון תיאר את המצב בארץ, ובוגראצ'וב הלהיב את הקהל ודרש עליה לארץ: 'אם לא יקומו עכשיו עשרת אלפים בני-נעורים ויעלו ארצה – שוא הציונות!', טען. בו בערב נרשמו לעליה כחמישים איש, ואני נבחרתי כמזכיר לחבורת העולים. יסדנו קופת-עליה, וכל חבר הכניס חצי רובל בחודש. בימי הפסח התאספנו וקראתי בפני החברים מכתב תשובה שקבלתי מהמורה שוהם במלחמיה, על מכתבי אליו. במכתבי שאלתי, אם יש מקומות עבודה במושבה, והוא השיב, כי נאם על נושא זה בפני אכרי יבנאל, והם הסכימו לקבל עד עשרה איש – בתנאי שהם יתנו כלכלה ודירה, ואת שכרם ישלם פקיד יק"א קלווריסקי. שוהם פנה בשאלה זו אל אכרי מלחמיה, וגם הם הסכימו לקבל אותנו, אף לשלם לנו חצי נפולאון בחודש. חברי קבלו את ההצעה האחרונה והודעתי לשוהם. באספתנו בחג השבועות, קבענו את עשרת החברים הראשונים, שיעלו לעבוד במלחמיה, ומועד נסיעתם נקבע לראש השנה. בהתקרב זמן הנסיעה נתברר, כי רק שלושה נכונים לנסוע והשאר נתקלו בקשיים שונים. הלכתי אצל אוסישקין, המורשה של הוועד הפועל הציוני בעירנו, והוא מסר לי כי כמה עשרות צעירים פנו אליו בשאלה על עלייתם כפועלים במושבות, אשר מהם אוכל לבחור לי חברים לנסיעה. בו במקום התפתח בינינו ויכוח, כי לדעת אוסישקין לא היינו צריכים ללכת לעמק הירדן מיד, הועיל ושם ההתאקלמות קשה. אך אני עמדתי על דעתי, כי כבר הודעתי על בואנו.
לכבוד שלושת העולים סודרה מסיבה על-ידי ציוני העיר. מהמסיבה ליווה אותנו הקהל לתחנת הרכבת. בהשתתפות אוסישקין, ולקול "התקווה" זזה הרכבת
בימים הראשונים לחודש אב סיירתי לאורך הדנייפר עד חַרְסוֹן ובחרתי את החברים המתאימים, אף אל פי שפה ושם נתקלתי גם בטענת האמהות, כי באתי "לגזול: מהן את בניהן. הימים היו ימי תסיסה ומהפכה, כאשר נדמה היה כי משטר הצאר קרוב להתמוטט והשמש תזרח ברוסיה ותאיר את חשכת הגלות, ואף האנטישמיות תכלה. – מה טעם איפוא לעליה לארץ-ישראל? והיו שאמרו, כי אם חשקנו במדינה – מדוע דוקא ארץ-ישראל המסורה לידי תורכיה? – כלום אין טריטוריות אחרות פנויות (ימי אוגנדה והטריטוריאליזם)? טענות אלו וכיוצא בהן הושמעו כלפינו ערב נסיעתנו, ב"בירז'ה" – זו רחבת בית-הכנסת הגדול ביקטרינוסלאב, מקום הפגישות והויכוחים הסוערים. אך אנו עמדנו איתנים בהחלטתנו. בעירנו יקטרינוסלאב, סודרה לכבוד שלושת העולים מסיבה על-ידי ציוני העיר. מהמסיבה ליווה אותנו הקהל לתחנת הרכבת. בהשתתפות אוסישקין, ולקול "התקווה" זזה הרכבת. אף זאת אזכור, כי לפני נסיעתי שאלתי את אוסישקין: מי הציוני שאפנה אליו בגליל? – והשיב: קלוואריסקי. ובהפרדי הניח אוסישקין אקדח לכיסי".
בכיסו השני של אבא היו שני מכתבים; האחד – שכתב אביו לרב יצחק הכהן קוק, שעלה לארץ שנה קודם לכן; והשני – שכתבה אמו לר' נפתלי חנל'ס, פרנס העדה בצפת, מקרובי משפחתה. השנה היתה שנת 1905, ואבא, בראש קבוצת החלוצים, החל עושה את דרכו לארץ-ישראל.
ב- אמא חנה – המורה הראשונה בגליל התחתון
כדי לפאר את מצעד הנצחון שלו, על היהודים שמרדו ברומי בשנת 70 לספירה, הצעיד טיטוס אַסְפַּסְיָינוּס בחוצות רומי הבירה אלפי שבויים ובהם כהנים ולויים, ואת כל אוצרות בית-המקדש ששדד. בתוך המצעד העצוב הזה, הלכו גם בני ארבע משפחות משועי יהודה, שגם אותן בחר טיטוס להציג לפני מעריציו. משפחות אלה נודעו בכינויין "מִן-הָעֲנָוִים", או בקיצור – עָנָו (מקור השם מן המילה עֲנָוָה). ברבות הימים דבק כינוי זה והתלווה לשמותיהם הפרטיים של בני המשפחות האלה. משפחות אלה שמקום גלותם הראשון היה ברומי – איטליה של ימינו, נפוצו במרוצת הדורות בארצות מערב אירופה – ספרד, אנגליה וגרמניה וכן בארצות הבלקן יוון, בולגריה ותורכיה. משך הדורות הוציאו משפחות אלו מתוכן ענקי-רוח – סופרים, בלשנים, רופאים ועוד. במאה ה-ט"ו, בעת שהשתרש הנוהג לצרף לשמות הפרטיים גם שמות משפחה, הפך כינוין של משפחות אלה – "מן הענווים" – להיות שמן הרשמי. אחת מהן, הגיעה בדרך נדודיה והתישבה בעיר פְּלוֹבְדִיב שהיא השניה בגודלה בבולגריה. נראה שהמשפחה הגיעה לכאן הישר מרומא, או דרך יוון; ויתכן גם שהגיעה עם מגורשי ספרד.
יהדות בולגריה, כמו כל יהדות הבלקן, הושפעה במרוצת המאה ה-19 מהגותו של הרב יהודה אַלְקָלַעי. הרב אלקלעי, שנחשב לאחד ממבשרי הציונות המדינית, הטיף להקמת מרכז מדיני ליהודים בארץ ישראל. תאודור הרצל שהושפע עמוקות מהגותו והיה אחד ממעריציו. גם משפחת הענווים מהעיר פלובדיב ואבי המשפחה אברהם, הושפעו מתורת הציונות של הרב והיו ממניפי דגל הציונות בקהילה שמנתה כמה עשרות אלפי נפש.
לאברהם ענווי ולאשתו אוֹרוּ (זהבה) נולדו ארבעה בנים ושתי בנות. שמה של אחת מהן – מרים בּוֹלִיסָה. זהבה, האם, נפטרה בשעת לידה ושתי בנותיה הרכות אומצו על-ידי קרובי המשפחה.
קודם לעליתם, נערך בעיר טקס האירוסין של הבן ניסים עם מרים בוליסה
בת ה-11 – בתו של ידידו אברהם ענווי
לאברהם ענויי היה חבר קרוב בעיר הולדתו – שלמה בעלול שמו. היחסים ההדוקים ביניהם נרקמו כנראה על רקע פעילותם הלאומית. שלמה בעלול, שהיה חשׂוּך בנים, נדר נדר לאמור: "אם יוולד לי בן – אעלה לארץ-ישראל". ואכן קרה הנס ובן נולד לו; ולרך הנולד ניתן כמובן השם ניסים. בהגיע הנער לגיל מצוות, החליט שלמה שהגיעה השעה לקיים את נדרו. קודם לעליתו, נערך בעיר טקס האירוסין של הבן ניסים עם מרים בוליסה בת ה-11 – בתו של ידידו אברהם ענווי. על-אף גילה הצעיר, היתה המשפחת ענווי גאה ושלימה עם צעד זה. הם ראו במרים בוליסה מגשימתו של חלומם שלהם – שגרירתם בארץ-ישראל.
בקיץ 1876, הפליגה המשפחה הקטנה – האב שלמה, האם זִימְבּוֹל (ע"ש מין פרח), הבן ניסים והארוסה הצעירה מרים בוליסה לבית-ענווי, בדרכה לארץ-ישראל. לאחר מספר ימים, עגנה אוניית הקיטור בה נסעו, במחוז חפצם – בנמל יפו. כנראה שהיתה זו המשפחה הראשונה שעלתה מבולגריה על רקע לאומי-ציוני.
באותה עת, היתה בולגריה נתונה תחת שלטונה של האימפריה העותמנית. על-כן היה שלמה האב דובר תורכית על בוריה. בשבועות הראשונים לשהותם בעיר יפו, קשר קשרים עם המושל והפקידות הבכירה. מאחר שהיה בעל מקצוע מעולה – שען וצורף – הוא רכש לעצמו עד מהרה חנות, ממול למגדל השעון המפורסם של יפו, בבנין העומד על תילו עד היום הזה. אף שביפו היתה קהילה יהודית קטנה בלבד, החליט שלמה כי כאן מקומו. חנותו, שהיתה אחת המפוארות שבעיר, שרתה את עשׁירֵיהָ ואת הפקידות התורכית הבכירה. עם יִסוּד המושבות ביהודה, התרחבה פעילותה של החנות והיא היתה למקום מפגש בו ניתן שירות לחלוצי המושבות.
שבע שנים חלפו מאז חגגו משפחות אברהם ענווי ושלמה בעלול את טקס האירוסין של בניהן ניסים ומרים, טרם עליתם ארצה, ועד ליום בו נחוג בצינעה טקס כלולותיהם. בחתונה השתתפו פקידי ממשל תורכיים, בני משפחת האוּרְפֶלִים (משפחות ממרוקו שנתפרסמו בשל עושרן הרב), משפחות שְׁלוּש, מוֹיָאל, רְוִּימי וכן השתתף הקונסול האנגלי אַמְזָלֵג ואחרים.
יפו של הימים ההם היתה עיירה לבנטינית, ללא שירותים רפואיים שיכולים היו לתת תשובה הולמת למחלות של אותן זמנים – הקדחת הממארת, החולירע, הגָּזֶזֶת והַטְרָכוֹמָה (מחלת עיניים) – בה אבדה מרים את עינה השמאלית. בשל חולשתה של האם, נולדה אמי, הבת הבכורה למשפחת בעלול, רק בהריון השלישי, לאחר שתי הפלות. היה זה בשנת 1888. משך השנים נולדו לבני הזוג בעלול ארבעה בנים וארבע בנות. שלושה מן הבנים נפטרו טרם הגיעם לבר-מצוה, הבן ששרד – משה, והבנות – חנה, אסתר, עליזה ונעמי – החלו את לימודיהם בבית-הספר אָלִיאַנְס של חברת "כל-ישראל-חברים". הם השלימו את למודיהם בבית-הספר העברי שנוסד על-ידי הוועד האוֹדִיסָאִי של "חוֹבְבֵי-צִיּוֹן". המנהלת של בית-הספר העברי הראשון לבנות ביפו, היתה רוֹזָה יָפֶה – אחות של הד"ר הלל יפה, מזכרון יעקב. יד ימינה של רוזה יפה בבית-הספר היה המורה הידוע גְּרָזוֹבְסְקִי-גוּר, שהוציא לאור את המילון העברי הראשון. בתו של גרזובסקי, הדסה, היתה חברתה הקרובה ביותר של אמא – גם לאחר נישואיה של הדסה לאֶדְוִּין סָמוּאֵל, בנו של הנציב העליון, נשמרו קשרי החברות בין השתים. בבית-הספר, שהיה בית-ספר עממי (יסודי) התקיימו כיתות המשך ובהן הכינה רוזה יפה את קָאדֶר המורות והגננות למושבות הראשונות שנוסדו באותה תקופה. כאן זקפה אמא, כנערה שגדלה ויפתה, את מלוא שיעור קומתה: תלמידה מצטיינת היתה ובעלת רקע לאומי-שרשי שקיבל חיזוק בבית-הספר. לכן אך טבעי היה שתבָּחֵר אף היא לאותה נבחרת של מועמדות לכיתות ההמשך.
באותה עת נוסדו השכונות היהודיות של העיר יפו – נוה-שלום ונוה-צדק. המשפחה, שבבולגריה התגוררה בבית-מידות, נאלצה להסתפק בבואה ליפו בבית צנוע בשכונה מעורבת. עם יִסוּד השכונות החדשות, רכשה המשפחה דירה מרווחת בנוה-צדק וכאילו "נולדה מחדש".
ידידות עמוקה, "ממבט ראשון" נוצרה בין אמי לבין שרה – בת זכרון-יעקב, שהיתה מבקרת כאן לעיתים בלווית אחיה – אהרון אהרונסון
היו אלה ימים של התרוממות-רוח. הרחוב היהודי רגש. יִסוּדן של המושבות והשכונות החדשות, החלוצים ברוחם התוססת-סוערת, שנחתו בחופה של יפו, והיו "חורשים" את סמטאות העיר ובפיהם שירה עברית רעננה. כל אלה הפעימו ברחוב היהודי תחושה של "פעמי משיח הנה זה בא".
נשות החלוצים ובנותיהן היו פוקדות את החנות "יוצאת הדופן" הסמוכה-צמודה ל"בית-השעון". מהן היתה חנה מרחיבה את חוג חברותיה. ידידות עמוקה, "ממבט ראשון" נוצרה בינה לבין שרה – בת זכרון-יעקב, שהיתה מבקרת כאן לעיתים בלווית אחיה – אהרון אהרונסון – לימים מיסדה של המחתרת היהודית "נילי". בין השתים נרקמה חברות רבת שנים, שהופרתה מאד מן הלהט הלאומי המשותף לשתיהן. עם תום שנות הלימודים של המחזור הראשון, בו הוכשרו תלמידותיה המצטיינות של רוזה יפה לשמש כמורות וכגננות, התנהל משא-ומתן בין רוזה יפה לבין פקידי יק"א על שיבוץ התלמידות-המורות בבית-הספר במושבות. אמי, שהיתה צעירה יחסית, שובצה לעבודה בבית-הספר בכפר-תבור. לאחר שנים, היתה אמא חוזרת ומספרת על חרדותיה לקראת הניתוק מבית הוריה והמעבר שיקשה עליה מחיי העיר לחיים במושבה מבודדת בגליל הרחוק והפרוע. עם זאת, בעזרת העידוד הרב וההדרכה שקבלה ממורתה, שטיפלה אישית ודאגה לכל פרט מצרכיה, יצאה אמא לדרך – לגליל.
מאחר שהדרכים מיפו לגליל משובשות היו וללא כל תחבורה מסודרת, היה צורך להמתין ליד מלון חיים-בּוּרֶך, שהיה מקום המפגש של אנשי המושבות והחלוצים. מכאן אפשר היה להצטרף לנוסעים בעגלת אכרים מזדמנת הנוסעת צפונה. לקראת מועד פתיחת בתי-הספר, אירגנה רוזה יפה מקום לאמא בעגלה. לפני היציאה התאספו כל בני משפחתה של אמא, חבריה ומורתה, כדי להפרד מעליה ולאחל לה דרך צלחה.
בעוד שנתיים – עם גמר החופש הגדול, בדרכה לפתיחת שנת לימודים חדשה במושבה מלחמיה – באותו מקום ובאותו זמן, יתקיים המפגש שיהיה גורלי כל-כך וישפיע על כל חייה – המפגש עם אבא
הנסיעה לגליל ארכה ארבעה ימים. התחנה הראשונה היתה המושבה זכרון-יעקב, אליה הגיעה העגלה לעת ערב. מאחר שכל עשרות בתי המושבה, מרוכזים היו משני צידיו של רחוב אחד, מצאה אמא עד מהרה את בית משפחת אהרונסון, שם פגשה את חברתה שרה. זו ניסתה לשדל את אמא ללון בבית הוריה, אך אמא היתה "מצויידת" במכתב מרוזה יפה לאחיה – הד"ר הלל יפה – שבביתו תיכננה ללון. אך בשנים שלאחר מכן, משך כל חמש שנות עבודתה כמורה בגליל, היתה אמא מתארחת בבית אהרונסון, בכל עת שנסעה דרומה ליפו וממנה.
למחרת, בשעת בוקר מוקדמת, נמשך המסע בדרך המקבילה לחוף הים, עד למלון טַנְטוּרָה שבחיפה. כמו מלון חיים-בורֶך ביפו, כן שימש מלון טנטורה בחיפה, מקום מפגש ותחנה חשובה בדרכם של מתישבים וחלוצים מן הדרום צפונה או בדרך ההפוכה. כל פרט מנסיעת-בכורה זו, היה לאמא חוויה בלתי נשכחת לכל ימי חייה. אך למלון טנטורה היתה משמעות כפולה במאגר חוויותיה. באותו ערב ראשון זה, בו התארחה במלון לא יכלה עדיין אמא לעלות בדעתה כי כאן, בעוד שנתיים – עם גמר החופש הגדול, בדרכה לפתיחת שנת לימודים חדשה במושבה מלחמיה – באותו מקום ובאותו זמן, יתקיים המפגש שיהיה גורלי כל-כך וישפיע על כל חייה – המפגש עם אבא; שיעבור כאן, עם קבוצת החלוצים שגייס, בדרכו לכבוש את העבודה במושבת מלחמיה.
לאחר לינת לילה במלון טנטורה, למחרת בבוקר, נמשך המסע צפונה. דרך עמק יזרעאל, ובמעלה ההר בואכה נצרת – כאן התגוררה אחותה של רוזה יפה, שהיתה אשתו של ח.מ. קלווריסקי – פקיד יק"א בגליל. בעל העגלה, האכר מיבנאל, הוריד את אמא ליד בית משפחת קלווריסקי, ששמחו לקבל את אמא כבת חסותם. מודעים היו לכך שאמא היתה מיועדת להשלים את צוות המורים בבית-הספר בכפר-תבור, המושבה שתחת חסותו של קלווריסקי. הם קיבלו בשמחה את המכתב בו ציינה רוזה, בין השאר, כי אמא היא אחת מתלמידותיה המצטיינות! לילה ויום ועוד לילה, בלתה אמא בבית הקלווריסקים ובסיורים בעיר. בצהרי היום השני, ליוותה אשת קלווריסקי את אמא אל החאן של משפחת טוּטְרִי, בעליהן של מספר מרכבות – דְלִיזָ'אנְסִים – שהסיעו נוסעים בקו נצרת-דמשק.
נותרה אמא לבדה עם העגלון הערבי, שראשו החל להסתחרר
מעובדת היותו לבד עם צעירה יהודיה
תמורת תוספת תשלום סוכם, שהמרכבה תסיע את אמא עד לכפר-תבור. לקראת היציאה היתה אמא הנוסעת היחידה. לשאלת אשת קלווריסקי לפשר הדבר, הרגיעה העגלון ואמר שישנם נוסעים נוספים אותם יאסוף בדרך. הדליז'אנס יצא לדרך והנה נצרת כבר מאחריהם. לשאלתה של אמא ענה העגלון, כי את הנוסעים יאסוף בכפר-קנה; אך מאחר שגם כאן לא עלו כל נוסעים נוספים, נותרה אמא לבדה עם העגלון הערבי, שראשו החל להסתחרר מעובדת היותו לבד עם צעירה יהודיה. יצריו גברו. אמא היתה מבוהלת, אך לא אבדה עשתונותיה. מהיותה ילידת העיר יפו, הכירה את המנטליות הערבית ואת השפה הערבית על בוריה. היא החל להעסיק את העגלון בשיחה, על-מנת להרגיעו מיצריו. לשאלתו אם איננה פוחדת לנסוע לבד עם גבר זר, השיבה: "הן כאח אתה לי; והנשמע כדבר הזה שאח יפגע באחותו?! אָנָא בִּינְת אֶל בָּלָד (אני בת הארץ) – אין אני זרה כאן. אבל דיבורים נאים לא הועילו. משהחריף המצב ועמד על סף פיצוץ, שנתה אמא את נוסח הדברים והחלה לאיים באמרה: "דע לך שאני בת חסותו של הפקיד והוא ממקורבי השלטון ואם תעז לפגוע בי, יהיה דינך לתליה!" וכך ניהלה אתו שיחה של "סִיָאסֶה-עָרַבִּיֶּה" (פוליטיקה של ערבים). והנה נתמזל מזלה ולפניהם נראתה עגלת אכרים הנוסעת לכיון כפר-תבור. אמא זנקה מהדליז'אנס הנוסע ורצה כל עוד נפשה בה לקראת העגלה. היתה זו עגלתו של זלמן כהן, ממיסדי כפר-תבור. זלמן זה, לפני עלותו להתישבות, התגורר בגפו ושמר על אדמות הברון רוטשילד באזור סָאחֶם-ג'וּלָן. עתה היה בדרכו חזרה מנצרת שם ערך מסע קניות לביתו והכין את כלי העבודה לקראת עונת הזריעה המתקרבת. אתו בעגלה היו מספר אכרים שהתלוו אליו לשם קניות וסידורים. והנה, באמצע הדרך, קצת אחרי כפר-קנה, לנגד עיניהם הקרועות לרוחה ופיותיהם הפעורים מתמהון, בשארית כוחותיה, רצה נערה יהודיה יפת מראה, כשהיא מנופפת בידיה וצועקת בקול כדי להסב את תשומת-לבם. סמוקת פנים ומתנשמת מעצמת המאמץ והחוויה 
הקשה שעברה עליה, נאספה אמא לעגלת האכרים. הם ניסו לדובב אותה, אך רק לאחר דקות ארוכות, משנרגעה מעט, הצליחו להציל מפיה קטעי מילים ומשפטים שנתנו להם מושג על הטראומה הקשה שעברה עליה. לאחר ששמעו האכרים את כל סיפורה של אמא – על כל ארבעת ימי המסע וביחוד על הסכנה הגדולה ממנה נחלצה זה עתה, חלקו לה שבחים על תושיתה ועל אומץ לבה.
מספר חדשים לאחר שאחי עמנואל ז"ל נהרג בתאונת דרכים, נאלצתי להחליף את הרכב שהיה ברשותי. בעל מגרש המכוניות בתל-אביב, יהודי בעל מבטא הונגרי כבד, שמע על האסון שקרה ואמר "אסור להתגרות בשטן". הוא עמד על-כך שהפעם ארכוש מכונית אמריקאית מאסיבית. אחר ביצוע העיסקה, המליץ שהמכונית תטופל במוסכו של מ. טוטרי – ערבי נוצרי מנצרת. משהגעתי לשם לטיפול ראשון, ישבנו על כוס-קפה וספרנו מחוויות נצרת, עד שהגעתי לסיפור הטראומטי של אמא. בן שיחי נאלם דום למספר דקות. כשהתאושש, סיפר שסבו היה הבעלים של אותן מרכבות בקו נצרת-דמשק והוסיף, שעם הופעת ה"מרכבות ללא סוסים" החליף אביו את מרכבות סבו והמשיך להסיע נוסעים בקו לדמשק ב"מרכבות" החדשות שרכש. ואילו הוא, הנכד, בנה על המגרש שהוריש לו סבו את המוסך עליו המליץ "אוטו רייכמן" כמוסך המתאים לטיפול במכוניתי החדשה; שרכשתי כשישים ושמונה שנים מהיום בו התמודדה אמא ביצריו של הרכב של טוטרי הסב.
כשאר תושבי המושבה, שמעו גם שאר הנוסעים בעגלתו של זלמן כהן, ממר קלווריסקי על המורה הצעירה והמוכשרת המצטרפת לבית-ספרם כגננת וכמורה לכיתות הנמוכות, והנה היא לפניהם! מלאי רשמים מיופיה ומנועם הליכותיה, ומלאי סקרנות פנו אליה בשאלות על משפחתה, על בית-הספר בו למדה ובמיוחד על מנהלת בית-הספר, רוזה יפה. טרם שהגיעו אל הכפר, גמלה בלבו של זלמן כהן החלטה, לארח את אמא בביתו ללינת לילה. לקראת שקיעה נכנסה עגלתו של זלמן לרחובה האחד של המושבה, שעשרה בתים בנויים היו ממזרחו ועשרה בתים נוספים ממערבו. הפרדות הובילו את העגלה אל מול שער הכניסה של זלמן. הוא מיהר לבשר בשמחה לבני הבית על האורחת שתבלה את הלילה הראשון בכפר בביתם.
לילה הראשון של אמא במושבה, היה ליל נדודים. ככל שניסתה להפעיל את דמיונה, לא יכלה לחזות שהגורל הועיד לה לחיות בבית אכרים גלילי עד יומה האחרון
היתה זו הכרותה הראשונה של אמא עם בית אכרים גלילי. קבלת הפנים החמה לה זכתה, הרחיקה כל דאגה מלבה והשכיחה ממנה את העובדה שחפציה נשארו ארוזים במזוודות באותו דליז'אנס שאמור היה להביאה לכאן. למרות שנתקבלה בחום ובסבר פנים יפות, היה לאמא לילה הראשון במושבה, ליל נדודים. ככל שניסתה להפעיל את דמיונה, לא יכלה לחזות שהגורל הועיד לה לחיות בבית אכרים גלילי שכזה, עד יומה האחרון. שמונים שנה חלפו, והיא הגיעה לשיבה טובה בגיל 96. היא זכתה לסיים תשע שנות הוראה פוריות, חמש מהן במושבות הגליל; אך באותו לילה ראשון, מוטרדת היתה ומלאת דאגה לגורל משפחתה ביפו. לא מכבר נקלעה המשפחה למצוקה כספית, בשל פטירתו של הסב. אביה של אמא, שהיה בן יחיד וגודל כילד מפונק, התקשה להכנס לנעליו של אביו. אמא, הבכירה במשפחה, חשה את כל כובד האחריות שהוטלה עליה בגיל כה צעיר והיא חכתה בקוצר רוח ליום בו תקבל את משכורתה הראשונה, אותה יעדה לעזרת המשפחה מרובת הילדים שנותרה ביפו.
אחרי ארוחת הבוקר ליוותה רחל כהן, אשתו של זלמן, את אמא לביקור היכרות בבית המורה יוסף וִיתְקִין. ויתקין היה רוק שהתגורר אצל הוריו; אך הוא היה קרוב ומעורב ובעל השפעה בכל פרט מהנעשה במושבה: בקשרים בין המושבה לפקידי יק"א, וביחסים עם הבדואים ומצב המשקים החקלאיים ואף ביחסים החברתיים בין אנשי המושבה היה מעורב ומשפיע. הוא קיבל את אמא במאור פנים והיא מסרה לידו את מכתבי ההמלצה שנתנו בידה רוזה יפה וח.מ. קלווריסקי. לאחר מכן התפנה לשמוע את כל המוצאות אותה מרגע פרידתה ממשפחתה ביפו ועד הגיעה הלום. בתוך כך העמידה אותו אמא על הצורך הדחוף לקבל חזרה את מזוודותיה שנשארו בדליז'אנס של טוטרי מנצרת. אכן, עוד באותו יום שלח ויתקין שליח דחוף מצויד במכתב מתאים אל קלווריסקי ולאחר יומיים קבלה אמא את מזוודותיה בשלמותן. מדי פעם היתה אמא מספרת על אישיותו המיוחדת של ויתקין. הוא הקדיש לה הרבה מזמנו, כדי להרחיב את השכלתה ואת אופקיה בתחומי התנ"ך וההיסטוריה היהודית והכללית. הוא היה לה כאב-רוחני. למרות גילה הצעיר העריך ויתקין מאד את רצינותה ושיקול דעתה של אמא ונהג לשתפה בהתיעצויות בנושאים שעמדו על הפרק. ומאחר שהיה אדם חולני והיה נופל מפעם לפעם למשכב, היתה אמא ממלאת את מקומו בהוראה גם בכיתות הגבוהות.
שנת הלימודים החלה. צוות המורים מנה שלושה: ויתקין, שגם היה המנהל, המורה קוֹמוֹרוֹב מנס-ציונה ואמא. אחת החוויות הבלתי-נשכחות מאותו חורף שהיה גשום במיוחד, היה הבוץ העמוק, הבלתי-עביר שמלא את המושבה. זלמן כהן, שבביתו הוסיפה אמא להתגורר, העמיד אז לרשותה חמור שהיה בחצרו ועל-גבו היתה אמא עושה דרכה אל בית-הספר וממנו. כאמור, היה ויתקין משתף את אמא ברעיונותיו בעניינים שונים. אך בעיקר העסיקו אותו, וגם אותה, הנושאים הלאומיים, שהיו כאש בעצמותיו. אמא היתה עדה ואולי אף שותפה לחיבור המנשר ההיסטורי שכתב ויתקין במטרה לזעזע את יהדות הגולה. ובאמת, "שר ההיסטוריה" הוא שיחס את ההתעוררות שהביאה את גלי העליה השניה, לאותו מנשר שכתב ויתקין, שעה שאמא היתה לידו.
מערכת יחסים מוזרה שררה בין הנערה הצעירה התוססת לבין ויתקין בעל הרעיונות והמחשבות. הוא היה מבוגר ממנה בהרבה וכאמור אף חולני היה. אך מערכת היחסים ההדדית שנרקמה ביניהם היתה כפי שנהוג לומר: על גבול ה"אהבה האפלטונית". זכורני, שבערוב ימיה, לאחר מות אבא ז"ל, עברה אמא להתגורר בביתנו. מפעם לפעם בעת ארוחת הבוקר היתה מספרת לי עוד מזכרונותיה ומחוויות העבר. בוקר אחד, כשהתישבתי לידה, פרצה לפתע בצחוק רועם ומתמשך ואמרה: "נו! ומה תגיד עליהם? (היא התכוונה להוריו של ויתקין) – כל כך מצאתי חן בעיניהם עד שמידי פעם ניסו לשדל אותי להנשא לו. והוסיפה: "איך העלו זאת בדעתם, הן הוא היה כה בוגר ממני וחולה; החסרו בחורים צעירים בגליל?!" קוריוז זה מעיד על-כך שהוריו של ויתקין, שהיו עדים להערכה ההדדית והזיקה הרוחנית בין השנים, פרשו ואולי קיוו, שהיחסים ביניהם יתפתחו ויבשילו אף לקשר רומנטי.
בכנס מורים ארצי שנערך בתל-אביב בשנת 1962, נשאה אמי, חנה יזרעאלי, דברי ברכה ובין השאר גם דברים לזכרו של חברה הותיק ויתקין וכך אמרה:
בהזכירי היום זכות ראשונים, הנני לציין דמותה של אשה ומחנכת דגולה, רוזה יפה, אחותו של דר' הלל-יפה. הראשונה שדאגה להכשיר מורות וגננות בבית-ספרה, כיסוד לסמנריון עברי ראשון בארץ. בשנת 1903, בהתאם לבקשתו של מר קלוריסקי ז"ל, נשלחתי כאחת מחניכותיה יחד עם אברהם קומורוב ויוסף ויטקין ז"ל, ליסד את בית-הספר הראשון בכפר-תבור, בהנהלתו של ויטקין, שעזב את בית-הספר בראשון-לציון וחדור התלהבות ראה תפקידו זה כמפעל חלוצי ממדרגה ראשונה. מכאן נשלח מנשרו הידוע לתפוצות הגולה "קומו ועלו".
ביום חגנו זה, כשאני סוקרת לאחור את הימים הראשונים, יש לציין במיוחד את הרוח שהחלה לפכּות מהמרכז החינוכי הוא בית-הספר. היא הרוח שאיחדה את הלבבות של המורים ותלמידיהם כאחד. בית-הספר כמרכז מאחד – לכל הציבור במקום, בנים והורים. בבית-הספר שררה הרמוניה והבנה שסייעו להתגבר על התנאים המיוחדים לימים ההם. כל אחד מאתנו היה עליו ללמד בעת ובעונה אחת בכיתות מספר. שאבנו עידוד וסיפוק מיחס ההזדהות והערכה שלוו את פעולותינו מצד תושבי המקום. ראינו את פעולתנו כמשימה מיוחדת, להקמת דור חדש, בריא בגופו וברוחו, ראשון לגאולה. היום אסיים בברכה להורים, בנים, נכדים ונינים שלא הכזיבו – כה לחי!
חנה יזרעאלי.
*
לא הועילו התערבותו של ויתקין ואף לא רצונו הטוב של קלוריסקי, מאחר שההוראה החד-משמעית להעביר את אמא מכפר-תבור הגיעה ישירות מפריז
שנה אחת בלבד הורתה אמא בבית-הספר בכפר-תבור. לקראת שנת הלימודים השניה הוחלט על-ידי פקידות יק"א, להחליפה באחת מ"נסיכותיו" של שָׁיִיד (פקיד בכיר של הברון). ה"נסיכות" היו מבנות המושבות שלמדו בפריז ואומצו ונוצלו על-ידי אותו פקיד. החלטה זו נתקבלה חרף התנגדות נמרצת של אנשי המושבה, שהעריכו עד מאד את עבודתה של אמא. לא הועילו התערבותו של ויתקין ואף לא רצונו הטוב של קלוריסקי, מאחר שההוראה החד-משמעית הגיעה ישירות מפריז. אמא היתה המומה ועברה משבר קשה, מאחר שבמשך השנה נוצר קשר נפשי עמוק בינה ובין תלמידיה, קשר של קרבה והערכה, גם עם הורי הילדים ועם ויתקין. אך בעיקר קשה היה עליה הניתוק ממשפחת זלמן כהן שבמהלך השנה שעשתה בביתם הפכה לבת המשפחה לכל דבר. בנוסף לכל אלה הוטל עליה לעבור למושבה מלחמיה, על אקלימה החם והמעיק.
עשרים וחמש שנים לאחר האירועים הללו, היתה לי הזדמנות לחוש על בשרי שלי, שמץ ממה שחוותה אמא כאשר עברה מכפר-תבור למלחמיה. וכך היה המעשה: בשנות העשרים המאוחרות, היו מספר שנות בצורת רצופות. במשקנו היה עדר בקר בן כמה עשרות ראשים, שסבלו מרעב. אבא החליט לצאת בעגלה לכפר-תבור כדי "לשבור שם שבר" לעדרו. הוא בקש לקנות "תִּבֶּן אַחְמָר" (תבן אדום) העשוי מקטניות והוא בעל ערך תזונתי גבוה. על-אף גילי הצעיר אז, נעתר אבי להפצרותי והסכים לצרפני למסע. הגענו לכפר-תבור בשעות הצהרים. על מה שקרה לנו שם אספר במקום אחר;* מכל-מקום, בשל אירועי אותו יום, נאלצנו ללון בכפר-תבור ורק למחרת, מבוקר קריר מלא טללים בגרנות של כפר-תבור, הגענו לכנרת ליום חם ומהביל של קרוב ל-40 מעלות בצל. המעבר החד מאקלימו הממוזג של כפר-תבור לאקלים הלוהט של עמק הירדן, הכניסני לרגע קט לנעליה של אמא, שלאחר שנת הוראה בכפר-תבור, היה עליה לעבור לבית-הספר במלחמיה, שאקלימה חם עוד יותר מזה של כנרת.
עם סיום שנת הלימודים, לקראת נסיעתה לבית הוריה ביפו, לבלות בו את ימי החופש הגדול, נפרדה אמא בעיניים דומעות מתלמידיה, מהוריהם, מויתקין ומהוריו, ממשפחת כהן ומהכפר שכה נקשרה לנופיו. שוב יצאה לדרך בעגלת אכרים, באותו מסלול: נצרת, חיפה, זכרון-יעקב. כאן עצרה כדי לקיים הבטחתה לחברתה שרה ולנה בבית האהרונסונים. עד שעת לילה מאוחרת שיתפו זו את זו בחוויות השנה שחלפה מאז נפגשו כאן לאחרונה. למחרת, בשעת ערב מאוחרת, לאחר שנה שלימה של ניתוק מבית הוריה, שבה אמא אל חיק משפחתה. היתה זו שנה בה גדלה וַתִּיף והיתה לאשה צעירה מגובשת ובוגרת, שנה בה הרחיבה את השכלתה ואת אופקיה.
המשפחה טרם התאוששה מפטירתו הפתאומית של הסבא שלמה – אבי המשפחה, והנה שוב, הכה הגורל האכזר ושני נכדיו נקטפו בעודם באיבם
מאז ומתמיד היתה אמא גאוות המשפחה; מעתה היתה גם "נותנת הטון" בבית ועל פיה ישק כל דבר. מלאת סיפוק ומאושרת היתה כשיכלה להקדיש את רוב משכורתה לעזרת משפחתה העניפה – אמה, סבתה, שתי אחיותיה ושלושת אחיה הקטנים. אך ימי אושרה בבית נקטעו לפתע, עקב טרגדיה משפחתית: אחיה ואחותה התאומים בני השש, חלו לפתע בדלקת קרום המוח – מחלה שהיתה חשוכת מרפא באותם זמנים. ימים ולילות היו היא אמה והרופאים צמודים למטת חוליים, עד לפטירתם. לא היה גבול להלם המשפחה ולאבלה. זו, טרם התאוששה מפטירתו הפתאומית של הסבא שלמה – אבי המשפחה ומפרנסה העיקרי, והנה שוב, הכה הגורל האכזר ושני נכדיו נקטפו בעודם באיבם. שני קברים רעננים נכרו – אח ואחות תאומים שהובאו לקבר ישראל, מלווים על-ידי בני משפחתם והשכנים.
מכל הלידות שילדה מרים אם המשפחה, שרדו והגיעו לבגרות אמי, אחותה אסתר, אחיה אלברט שנפטר בשנת 1912, אחיה משה ושתי האחיות הקטנות עליזה ונעמי. אסתר סימה את לימודיה כגננת והתקבלה לעבודה בגן-ילדים בחדרה. האח משה נשא לאשה את בוליסה – בת למשפחת רוומי – משפחה עתירת נכסים ממוצא מרוקאי. נישואין אלה התקיימו חרף התנגדות ההורים. האחיות הצעירות עליזה ונעמי סימו את סמינר לוינסקי ועבדו כגננות במושבות השרון והגליל וכן בחו"ל. אם המשפחה, אמי ואסתר אחותה, עשו כל מאמץ על מנת לממן את לימודיהן. כל ארבעת האחיות שירתו כמחנכות וכולן נישאו לימים, לחלוצים אנשי העליה השניה.
עם תום ימי האבל, תמו גם ימי החופש הגדול ואמא יצאה שוב בדרכה צפונה. הפעם היה יעדה חדש – המושבה מִלְחַמִיָה, המושבה הראשונה בעמק הירדן. ממש באותה עת הושלמה הנחת מסילת הברזל של הרכבת החיג'אזית – "רכבת העמק" – בקו חיפה-צמח ואמא זכתה להמנות עם נוסעי הרכבת הראשונים בקו זה. מחיפה הגיעה הרכבת לתחנת גִ'יסֶר אֶל-מַגְ'מְעָה, שנמצאה מספר קילומטרים מדרום למלחמיה, מכאן היו הנוסעים ממשיכים למושבה בעגלה אשר המתינה לבואם.
מלחמיה נקראה כך כזכור, על שם ואדי מִילְח' העובר בסמוך למושבה. בשנות העשרים של המאה הקודמת, כאשר ביקר בה הנציב העליון "הראשון ליהודה" הרברט סמואל, הוסב שמה של המושבה למנחמיה – על שם אביו של הנציב – מנחם. מלחמיה המושבה, שזה מקרוב נסתימה בנייתה על עשרים ואחד בתיה וחצרותיה המוקפים חומה, נבנתה בראש המדרון הגולש לכיוון הירדן ובמרחק כ-300 מטר ממנו. עם כניסת המתישבים הראשונים לבתיהם, כתב אחד המיסדים, שלמה יצחק רוזנפלד:
חשבנו את עצמנו מאושרים, כאשר שתי שורות הבתים הלבנים, מכוסי הגגות האדומים, עמדו על תילם; כשבית-הספר ובית-המרקחת נבנו במרכז המושבה.
חזיתות הבתים טופחו על-ידי נשות האיכרים בצמחי נוי ובשושנים. מכאן באו למושבה שמות הלואי: "פאריז של הגליל" או "מושבת השושנים". על אותה עת מוסיף וכותב מ.ד. רוֹזֶנְצְוָויְג – מראשוני המיסדים:
ולאלה השואלים מה טעם היה לחייכם? אגיד כי היו לנו נשפים ושמחות וחגיגות במלחמיה; ריקודי מלחמיה נודעו לשם: אם לא לאומנות, הרי לחידוש ולגבורה, במדבר השממה סביב. וציפורים ששמעו אותנו, שמחו ושרו אתנו יחד. אף נדמה כי נשאו לרום את קול שמחתנו.
ממערב לדרך הכניסה למושבה, נבנה בית-הספר הראשון שלה, וממזרח, ניצב בית האיכר פֶּרְשֶׁץ. שני בתים אלה היו מעין שער כניסה למושבה. ברחוב המקביל מצפון, נבנה בית-הרופא. ממשיך מ.ד. רוזנצוויג את סיפורו וכותב:
נכנסנו לדור בבתים עם משפחותינו. פרק חדש נפתח בחיינו. נפתח במושבה בית-מרקחת ובו דירה לרופא. נבנה בית-ספר ונשלח לנו מורה, ציוני ותיק , צבי שוהם – אדם שקט ונוח לבריות, בעל השכלה גבוהה ונוח לתלמידים ולהורים כאחד. הוא הזמין לנו את עשרת החלוצים הראשונים לעבוד במשקינו, ואנו קבלנו את פניהם כקבל אחים לשבת בתוכנו.
אמא הגיעה למושבה הלוהטת מחום ביום קייצי ומהביל וברגשות מעורבים. אך מהר מאד התאוששה משחשה בחדוות היצירה ובהתרוממות הרוח שמילאו את ישותם של איכרי המושבה ונשותיהם וכפי שמצאו להם ביטוי בתיאוריהם של רוזנפלד ורוזנצוויג. האנשים, כמוה היו ילידי הארץ, אף שהיו מבוגרים ממנה במספר שנים. לא ארכו הימים עד שנתנו ביטוי לשביעות רצונם מאישיותה, רצינותה והצלחתה בעבודה. על אלה נוספה הופעתה התמירה ויפי מראהָ. עם הגיעה למקום, פוּנה עבורה חדר מגורים בתוך בית-הספר, בסמוך למגוריהם של המורה-המנהל צבי שוהם ומשפחתו. שוהם ואשתו דבורה קבלו את אמא בחום. כמותם גם משפחת פרשץ, שאמא היתה סמוכה על שולחנם מיומה הראשון במושבה, והם אמצו אותה להם כבת. עד מהרה היה שוהם לאמא, כשם שהיה ויתקין בכפר-תבור – שותף לעבודה, מורה, מדריך ואב רוחני. כמו ויתקין, גם הוא היה מתמיד לשבת עם אמא בערבים, על פרקי תנ"ך, ספרות עברית והיסטוריה. הוא עשה זאת למרות אי-הנעימות שבקינאתה של דבורה אישתו. כמו ויתקין טרח גם הוא להקנות לה השכלה אקדמאית. מספר שנים מאוחר יותר שמשה אמא כמורה לעברית, תנ"ך ולהיסטוריה יהודית בעיר פלובדיב שבבולגריה. ההשכלה הרחבה שרכשה אמא בעזרת שני מוריה אלה, סייעה לה רבות במהלך אותן שנים. שוהם גם היה משתף את אמא במפגשים ובשיחות שקיים עם קלווריסקי בעת ביקוריו של זה במושבה. היה לו לקלווריסקי, יחס חם כלפי אמא, שהיתה כזכור תלמידתה של גיסתו. הוא הקדיש לה תשומת לב מיוחדת, והיא שאבה ממנו עידוד רב.
* ראה פרק יז, עמ' 256-257.
"היה זה או חלמתי חלום" מאת שמואל (מוליק) יזרעאלי, פרק א' – הַגָּלִילָה!
היה זה גליל פרוע ומופקר, בצידי הדרכים היו מוטלים פגרי מתים
ואין קובר ואין חוקר ואין עונש
הגליל התחתון – חבל ארץ סחוף רוחות ושחון ובו מקורות מים מועטים. כאן חלשו משך מאות שנים שבטי בדואים גדולים ונועזים. מקור פרנסתם – בנוסף לשוד, שהיה מלווה לעיתים ברצח – היה גידול עדרי צאן ובקר. היה זה גליל פרוע ומופקר, עליו כתב, בין השאר, קנטור – המהנדס של יק"א: "בצידי הדרכים מוטלים פגרי מתים ואין קובר ואין חוקר ואין עוֹנֵש". מצב זה הרתיע את בני העליה הראשונה, שלא התישבו ופסחו על חבל ארץ זה. עקב כך, נותר פער של כ-100 קילומטר בין מרכזי ההתישבות שבצפון לבין אלה שבדרום. המושבה הדרומית מצפון היתה ראש-פינה, והצפונית מדרום היתה זכרון-יעקב. בני שבט ה"זְבֵּחִ'ים" שלטו על אזור התבור; ה"דַלָּאיְיקִים" חלשו מרכס הר פוריה על בקעת יבנאל וקדמת עמק הירדן ממזרח; שבט "צְ'חוּר אֶלְע'וּר" – בשולי הגליל המזרחי ועמק הירדן הדרומי; ה"הִינָאדִים" ממרכזם בכפר דֶּלְהְמִיָּה חלשו על חלקו הצפוני של עבר הירדן. מכאן לכיוון בית-שאן התפרסו מאות אהליו של שבט ה"בָּשַׁאטְוִּים".
במסגרת מדיניות ה"הפרד ומשול" של התורכים, יוּשבו בין שבטי הבדואים, מיעוטים שונים, בהם, בשנת 1854, פליטי מרד ה"בֶּרְבֶּרִים" נגד הצרפתים באלג'יר, בפיקודו של האמיר עַבְּד-אֶלְ-קָאדֶר מוּחִי-אָ-דִּין; ובשנת 1878 הצ'רקסים בכפר קַמָּה, שממול לתבור וכפר נוסף באזור בית-שאן. צ'רקסים אלה היו מפליטי המלחמה נגד הרוסים בקווקז. גם בני כת הַבָּהָאִים, שגורשו מפרס, הקימו מאחזים מצפון לכנרת וממזרחה.
ההתישבות היהודית בגליל התחתון, התאפשרה גם היא כתוצאה ממדיניות זו של "הפרד ומשול"; אך בעיקר הודות להסכם שחתם לקראת סוף המאה ה-19, הבּרוֹן אֶדְמוֹנְד דֶה-רוֹטְשִילְד, עם הנהלת חברת יק"א בפריז, לאחר פטירתו של הברון מוֹרִיס הִירְשׁ – מייסדה של חברה זו.
כעשרים שנה חלפו מאז תקעו יתד, חלוצי העליה הראשונה בארץ. עשרים שנה של התמודדות בלתי פוסקת, של מצוקות ומשברים; מלווים בעזרתה של תנועת "חובבי ציון" ובתמיכה כספית של הברון רוטשילד – והתמיכה לה נזקקו המתישבים היתה כ"בור ללא תחתית". לבסוף הגיע הברון למסקנה, שרק חברת התישבות, הכוללת מומחים ואנשי מקצוע, עשויה להביא את המושבות לעצמאות כלכלית. חברת יק"א שהקים הברון הירש במטרה לישב יהודים בארגנטינה ובמקומות נוספים, נראתה לו מתאימה למטרה זו.
במשא ומתן עם הנהלת חברת יק"א בפריז, בראשותם של נַרְסִיס לוֹוֶּן – נשיא אגודת "כל ישראל חברים" (כי"ח), קְלוֹד מוֹנְטִיפְיוֹרִי והרב הראשי צַדּוֹק כֹּהֵן, במו"מ שנוהל לאחר פטירתו של הברון הירש סוכם: "יק"א תקבל לרשותה את המושבות והנכסים של הברון בארץ-ישראל, במטרה להביאם עד שכלולם הגמור"1. כדי להבטיח את החברה מהפסד, הוסיף הברון רוטשילד, על הונה של החברה שהיה באותה עת כ-30 מיליון פרנקים, עוד 20 מליון פרנקים נוספים.
ראשי התיבות של יק"א פרושן: החברה היהודית להתישבות.
The Jewish Colonization Association
חברה זו, נוסדה בשנת 1891 בלונדון. הברון הירש שם לו למטרה ליישב – באמצעות החברה שהקים – פליטים יהודיים מאירופה (בעיקר פליטי הפוגרומים ברוסיה) במקומות שונים בעולם בהם לא צפויה להם סכנה. עיקר פעילותה של החברה כוון באותן שנים לארגנטינה. אחרי שנחתם ההסכם עם הברון רוטשילד, נקבעה ביק"א המסגרת האירגונית לפעולה: אֶמִיל מֵאִירְסוֹן מונה כאחראי על כל הפעילות בארץ-ישראל. על יהושע אַבַּרְבָּיָה, שמקום מושבו היה בבירות , הוטלה משימת ההתישבות בגליל התחתון; ועל חיים מרגליוֹת קַלְוֶורִיסְקִי, ששימש עד לשנת 1901 כמנהל חוות סֶגֶ'רָה, הוטל המאמץ העיקרי של רכישת הקרקעות, כיבושן ומימוש ההתישבות בהן.
בחזונו ראה קלווריסקי איכר עברי המסתפק במועט, דוגמת הפלאח הערבי, כדרך לגמור שנה חקלאית ללא גרעונות
ממקום מושבו בסג'רה, העביר קלווריסקי את מגוריו ואת מוקד פעילותו לעיר נצרת. יק"א החלה את פעולתה בגליל בשנת 1899, באמצעות באי כוחה הראשונים במקום – דְיֵיגוֹ, יהושע אוֹסוֹבִיצְקִי וקלווריסקי. הצעד הראשון היה רכישת קרקעות סג'רה והקמת החווה, שקלווריסקי היה מנהלה. בכך ניתנה לו הזדמנות להגשמת חזונו – עיצוב דמות חדשה של איכר עברי גלילי. וכך הוא כותב:
ההתישבות בגליל התחתון, היא הדרך ליצור את האיכר העברי, אשר מושבות המטעים ביהודה ובשומרון לא הצליחו לעצבו.
בחזונו ראה איכר עברי המסתפק במועט, דוגמת הפלאח הערבי, כדרך לגמור שנה חקלאית ללא גרעונות. בחווה ראה מנוף להכשרת הפועלים והכנתם להתישבות. אחרי סיור בגליל כתב יצחק בן-צבי, שלימים היה נשיאה השני של מדינת ישראל:
הגליל התחתון מסמל בשבילי את החיים הפשוטים של האיכר העובד, החי על אדמתו, בעיקר על הפלחה, אולפן ובית הכשרה לפועל, בתקופה אשר לא נמצא לו גואל ומשען לכף רגלו. קסם לנו הגליל בפראותו ובשממונו, בתוך הסביבה הבדואית, דרוזית וצ'רקסית, של "על חרבך תחיה".
על אף שהמטרה היתה הוכחת רווחיותה של החווה, העסיק בה קלווריסקי כ-70 פועלים לשם הכשרתם לעבודה חקלאית. לעובדה זו היה חלק בכך שהשנה הסתיימה בגרעון. אך "מעז יצא מתוק" – כתוצאה מן הגרעון, הגה קלווריסקי את רעיון האריסות:
"על האריס להחזיר בתום השנה את הזריעה, הזנת הבהמות וכן 25% מהיבול".
אי-לכך, התארגנו בימי הבראשית של סג'רה שלוש קבוצות של אריסים: חבורת רָדִילִינְסְקִי, האחים טֶטְלְבּוֹיְם וקבוצת הארבעה, בראשותו של הַשִּׁמְשׁוֹנִי.
ב-1902 פנו עשרה מטובי הפועלים בחוות סג'רה לאברביה, היועץ החקלאי של הברון, בבקשה לישבם כאריסים בחלק מאדמות החווה. עם ישובם, יצא "מוסד" האריסות לדרך.
כאמור, בסופה של שנת 1901, הוטלה על קלווריסקי המשימה לרכוש קרקעות במרחב הגליל ולישבן; ואילו הנהלת החווה בסג'רה ואריסיה נמסרו לאליהו קְרָאוּזֶה, שהיה לימים מנהלה של מקווה ישראל.
מנצרת, בה קבע קלווריסקי את מקום מושבו, סייעו בידו "שני המופלאים" – יהושע חַנְקִין ושבתאי לוי – ברכישת הקרקעות ובכיבוש מרחביו של הגליל. בשלב הראשון, בנוסף על סג'רה, נוסדו שלוש המושבות הראשונות – מֶסְחָ'ה – היא כפר-תבור; יַמָּה – היא יבנאל ומִלְחַמִּיָה (על-שם ואדי מִילְח' העובר בתחומה) – הנקראת היום מנחמיה. כך נוצרה פריסה של ראשי-גשר התישבותיים מהתבור ועד לדרומו של עמק-הירדן. בשלב השני פעלה יק"א ליסוּד ארבע מושבות נוספות והן: בית-גן, כנרת, מִצְפָּה, ומושבת שלושת האכרים, מחוץ לחומת העיר טבריה. בהמשך, החל משנת 1908, נוסדו במרחב הגליל הישובים הנוספים הבאים: חוות כנרת – על-ידי ההסתדרות הציונית; חוות מגדל, פוריה ושרונה – על-ידי יזמים פרטיים.
העיר טבריה – בירת הגליל ומרכז המושבות
עם הכיבוש הערבי, נקרא הגליל ג'וּנְד אַל-אוּרְדוּן. טבריה שמשה כבירת המחוז ובה היה מרכז השלטון המקומי. מצב זה נמשך מאות שנים – גם אחרי הכיבוש התורכי. מקום מושבו של הַקָּאִימָקָאם (המושל התורכי), היה בחלק הגבוה של חומת העיר ובצפון, בסמוך, בתוך החומה, שכנה הַסַּרָאיָה – מקום בו נכלאו שודדי הסביבה וגנביה.
תנאי ראשון להצלחת הישוב בגליל היה כרוך ביצירת קשר ישיר ואישי עם השלטונות. יהושע אברביה עשה זאת עם השליטים בבירות ובדמשק ואילו
קלווריסקי הרבה לספר על קשריו עם מושל עכו וטבריה – אַרְסְלָן הדרוזי, שסייע בראשית הדרך נגד הבדואים העויינים. קשרים אלה לוו במתן בקשיש. משסרח ארסלן והפך למכשול, הופעלו על-ידי יק"א קשריה ב"חלונות הגבוהים" והוא סולק מתפקידו.
בעיר טבריה – שהיא אחת הערים המקודשות בארץ ישראל – היתה, עם הגיעם של ראשוני המתישבים, קהילה יהודית גדולה, שהתקיימה בעיקר מכספי "החלוקה", שנאספו בגולה. קהילה זו כללה בשנת 1740 – תקופת שלטונו של הבדואי דַהֶאר אֶלְעֹמָר – את קהילת הספרדים הוותיקה, בראשות הרב מאיר אַבּוּלְעַפְיָה, וקהילה אשכנזית לא מבוטלת, שהיתה לה זיקה חזקה לעדה החרדית בצפת, ובראשה ר' נפתלי חָנָלֶס, מצאצאיו של הבעל-שם-טוב. גלים נוספים של עליות הגיעו לטבריה ממרוקו, מעירק ובעיקר מכורדיסטאן. לקראת ראשית המאה ה-19 מנתה האוכלוסיה היהודית בעיר כ-3500 נפש.
אי-אפשר לתאר הצלחת ההתישבות היהודית במושבות הגליל, ללא הקשר והזיקה ההדדית בין המושבות לטבריה. תרומתן העיקרית של המושבות, היתה בזקיפת קומתה ובחיזוק בטחונה של האוכלוסיה היהודית בטבריה; ובמקביל, נעזרו פקידי יק"א והמתישבים ביהודי טבריה, שהכירו את מנהגי הבדואים ואת שפתם. רבים מסוחרי טבריה הסתובבו עם סחורותיהם בין כפרי הערבים ומאהלי הבדואים, כשהם רכובים וחמושים. סוחרים אלה היו לרוב בני חסותם של השיכים הבדואים ואף שילמו להם דמי-חסות – "כָּאוּוָה".
הסוסות המהירות ורובה ה"אבו-חמשׂה" – הנשק הסודי של ראשוני השומרים
גם בנושאי הבטחון היה צורך באמצעים למניעת התנכלויות לישובים, שהיו מוקפים חומה. כל המתישבים חמושים היו וכך היו יוצאים לעבודת החריש או הקציר. כמעט לכל ישוב היה ה"כָּאיֵּל"(השומר הרוכב) שלו, שנשכר על-ידי הפקידות על-מנת לרכז את נושא הבטחון. ה"כּאיֵלים" – חבורת אנשים, גזע מיוחד מבני הישוב הישן, שומרים רוכבים, נושאי רובה ורומח, לבושים בבגדי בדואים והם דוברי ערבית רהוטה, מכירים את מנהגי המקום ומסורותיו – הם ראשוני הפרשים ממלאי השליחויות, שומרי הראש של הפקידות. מספר מצעירי טבריה, מהם ספרדים ואשכנזים, שימשו כ"כאילים", הפילו את חתיתם בעיר ומחוצה לה. בתחילה גוייסו צעירים אלה כמלווים חמושים של הפקידות בדרכי הגליל העקלקלות והמסוכנות. בעת הקמת הישובים והעימותים שנִלווּ לכך בזמן כיבוש הקרקעות, היה להם תפקיד מפתח חשוב, מאחר שהכירו את אורחות הבדואים ואת תעלוליהם, וידעו להשיב להם באותה מטבע. היתה זו מערכת יחסים מדהימה ומוזרה, בה היו 
מעורבים יהודי "החלוקה", חלוצים, כּאילים, שיכים, פקדי יק"א, אנשי השלטון ומשפחת המופתי – עַבְּד אֶלְסַאלָּם טַבָּרִי ובן אחותו סָעִיד אַ-שיך – שהיו "ידידים" ומקורבים לפקידות יק"א והמושבות בחיתוליהן. מפגשם של כל ה"שותפים" הללו התרחש בעיר טבריה.
בשורות הבאות יסופר על הבולטים מבין הכּאילים ששמשו בעת ההיא באזורי הגליל ועמק-הירדן.
מלחמיה, המושבה הראשונה בעמק-הירדן, מוקפת היתה "קיני צרעות": שבט הַבָּשַׁטְוּוִים מדרום, בראשו השיך סְלֵיימַן אֶלְבָּאקֶר; שבט צְ'חוּר אֶלְע'וּר בעבר הירדן, ובראשו השיך אִימְשָאוָּאח'; הכפר עַבּוּדִיָּה מצפון ושבט ההִינָאדִים ששלט ממרכזו בכפר דְּלְהְמִיָּה על שתי גדות הירמוך, ובראשו השיך עַגֵּיילָה בן קוּטָאִין אֶעָ'ה, שהיה הגדול והחזק ובעל ההשפעה יותר מכולם, שקשריו התפרסו מדן ועד באר-שבע.
הכּאילים האחים טוֹיְסְטֶר – היו בני חסותו של השיך עגיילה. הבכור בהם – לֵייבְּקֶה קוֹנְסְטָטִינוֹבֶר – היה רוכב לבוש כבדואי וחמוש מכף רגל ועד ראש. הוא שימש יועץ, איש-סוד ומנהל הפיננסים של השיך; ובאמצעותו נמסרה השמירה במושבה מלחמיה לבני שבט ההינאדים. בזכות הקשרים האלה, כרתו אנשי מלחמיה ברית עם השיכים של בני השבטים האחרים, והצליחו במקרים רבים, להחזיר גניבות מעומק עבר-הירדן ועד לבאר-שבע.
לפני מותו אמר הכּאיל שלמה חייל: הסוס חבוש והריני יוצא לדרך!
הכּאיל שלמה חייל – כרוכב חמוש מלווה היה את פקידי יק"א בדרכים וכן היה שומר בסג'רה. סייעו בידו שלושה: צ'רקסי ממשפחת גַּרְכָּד, מוּגְרַבִּי וזְבֵּחִ'י. בולם היה ומחזיר את גניבות הזְבֵּח'ים; וב-1903, אחר שפרצו הלוּבָּנִים את חומת החווה בסג'רה והוציאו מהאורווה שלוש סוסות, יצא שלמה עם חבורתו המוזרה בעקבות הגנבים, הצליחו להחזיר את הגניבה ולעצור שישה מהם. כנקמה, ארבו לו חבריהם ופצעו אותו ביריה. עקב פציעתו נאלץ לחזור לעירו טבריה ובה שימש כשומר בבנק א.פ.ק. לפני מותו אמר: "הסוס חבוש והריני יוצא לדרך".
מנחם פִּיזֶם מִלְחָם – היה בראשית דרכו מוּכָּאר של פרדים. (על המוכּארים ותפקידם בראשית ההתישבות בגליל, אספר בפירוט בהמשך הדברים). אחר-כך שימש כשומר בחדרה ובעין זיתים. הוא היה הכּאיל המלווה של אוֹסבִיצְקִי בראשית דרכו. מלווה היה שיירות באזורי יהודה, ירושלים וטבריה; ואת אוסביצקי ליווה בסיוריו בגליל. החל מ-1911 עם יסוד חוות פוריה, היה הכּאיל האחראי על בטחון החווה. משך שנים הטיל את חִתָּתוֹ על הבדואים באזורי טבריה וצפת.
מנחם גְּרָזוֹבְסְקִי, הכּאיל של חוות מגדל – השטח עליו הוקמה חוות מגדל, נרכש מגרמנים שניסו להיאחז במקום ונכשלו. כוחם לא עמד בהתמודדות עם הקדחת הממארת, שנות הבצורת ושבטי הבדואים המטרידים שחלשו על האזור – שבטי הַסָּמָארִייָה, המוּוָאסִי ועָרַבּ-אֶלְע'וּר ובראשם השיך עִנְדָאוּוִי. על גְּלִיקִין, מנהל החווה, היה קודם כל להתמודד עם גל הגניבות ומעשי השוד, עליהם ניצח ענדאווי. על כן הזעיק את מנחם גרזובסקי – הוא אֲבּו-מוּסָה – ששִׁמעוֹ יצא כ"אביר הכּאילים של ראש-פינה". משעמדו הבדואים על גבורתו ועל חכמתו, החלו מבקשים את קרבתו והיו מביאים בפניו את סיכסוכיהם, מאחר שסמכו על יושרו ועל כושר שיפוטו. לשמירה בחוות מגדל, גייס גרזובסקי מספר בחורים מראש-פינה, אותם חישל ואימן למשימות השמירה והבטחון. ממגדל פעל וסייע במושבות נוספות ועד מרחביה הגיע. כמו-כן היה יועצם של אנשי אגודת "השומר".
הכּאיל שלום הלוי המכוּנה סָאלִים חַצְבָּאנִי – בן למשפחה מחצבייה שבלבנון, שלא נטשה את האזור מאז חורבן בית-שני. מנעוריו נודע ככּאיל. הוא נשלח על-ידי ח.מ. קלווריסקי לכנרת – החווה והמושבה – כדי לעזור נגד הדָלָאיקים המתגרים בעוז, בערמה ובחוזק-יד. שבט הדָלָאִיקָה, על מאות אהליו הנטויים ברמת פוריה, חולשים על בקעת יבנאל במערב ועל מרחבי עמק-הירדן במזרח. בני השבט הצטיינו כרוכבים תוקפניים ועזי-נפש. חרבו הנוקמת של שיך עִיסָא – ראש השבט, היתה לשם-דבר ולצידו תמיד גדולי השודדים שבסביבה – קָאנְגִ'י, הִינָאדִי, פָאִיז ואחרים, שהיו ידועים באכזריותם. יתרונם של הבדואים היה בעליונותם המספרית וברוח-הלחימה שלהם. תשובתם של הכּאילים היתה תושייתם והסוסות המהירות בהן הצטייד אירגון "השומר", שהיו מהירות מאלו של הבדואים. כמו כן הובאו לארץ רובים חדישים שכונו "אבו-חַמְשֶׂה" (על שום מחסנית חמשת-הכדורים שלהם), היו אלה רובי מָאוּזֶר גרמניים, שנרכשו מחיל האויר האוסטרי. זו היתה תשובתם לרומח ולרובה ה"יוּנָאנִי" (היווני) שהיה מוזן בכדורים בודדים.
כדוגמה לתחכום לעורמת הכּאילים מסופרים על חַצְבָּאנִי, הכּאיל מכנרת, שגייס את השוטר מוסה הצ'רקסי לתעלול, על-מנת לבלום את חוצפתם של הדלאיקים. הם עלו בבוקר למאהל הדלאיקים, שעה שקאנג'י ישב בניחותא בבית השער (באהלו) ולא קם לברכם כמקובל. הדבר חרה למוסה הצ'רקסי שהחל להסתער עליו בצעקות – כפי שתכננו השנים מראש:
– "יש לי פקודה לגרש שודדים וגנבים!" צעק, תוך שהוא חותך את מיתרי האהלים. ואז התערב חצבני:
– "יא מוסה! קרא, משים עצמו לפתע כמגינם של הבדואים, "אני ערב לבדואים המסכנים כי לא ישחיתו יותר בגבולם". ובעוד הצ'רקסי מצליף במגלבו, כרעו הבדואים ונישקו את רגליו של "השתדלן" החדש שלהם. בסופו של מעשה, חתמו הבדואים על כתב התחיבות, שמיום זה והלאה יהיה סאלים חצבני – שעד לאותו יום לא הכירוהו – ערב להתנהגותם הטובה. היה גם אמצעי עזר נוסף והוא השבועה ב"מוּזָרִיט" – קבר המוזריט הקדוש מצוי עד היום במרומי ההר בין מנחמיה ליבנאל. לפי אמונת הבדואים, כל הנשבע שבועת שקר ליד קבר המוזריט, אחת דינו – שילשול ומות! על-כן, לאחר פיגוע או גניבה, היו הכּאילים מעמידים את החשוד בניסיון והיו דורשים ממנו שבועה על קבר המוזריט. אם נתקלו בסרוב, היתה זו הוכחה לאשמת האיש.
בעת שהיו האיכרים יוצאים לחרוש את חלקות האדמה שנרכשו זה מקרוב, היו השיכים, שמכרו את הקרקע, מזעיקים "פזעה" של המוני פלאחים ובדואים, שבאו אף הם לחרוש את אותה חלקת אדמה שנמכרה
בהתאם לחוק התורכי, קרקע שנרכשה אך לא עובדה, חוזרת לאחר תקופה מסויימת לבעליה, או לרשות השלטונות. לכן, בעת שהיו האיכרים יוצאים לחרוש את חלקות האדמה שנרכשו זה מקרוב, היו השיכים, שמכרו את הקרקע, מזעיקים "פַזְעָה" – התקהלות – של המוני פלאחים ובדואים, שבאו אף הם לחרוש את אותה חלקת אדמה שנמכרה. עימותים אלימים רבים התרחשו עקב כך. משהוזעקו החיילים התורכים לשטחי המריבה על-ידי פקידי יק"א, היו הפלאחים והשיכים נשבעים בפניהם אף הם במוזריט, שהם עומדים על אדמתם. אכן, לא היתה זו שבועת שקר, מאחר ולפני צאתם ל"פזעה" היו מכניסים עפר לנעליהם, מקרקע שאכן היתה בבעלותם. רק הכּאילים, שמצויים היו אצל הבדואים, דברו ערבית על בוריה והכירו את כל אורחותיהם, ידעו להתמודד מול עזות-מצח זו. הם היו קוראים לעברם: "אֶשְׁלָחוּ בֻּסְטָרִיקוּם" – חלצו את נעליכם – ועכשיו תשבעו במוזריט. מובן שאת זאת הם לא העזו לעשות.
מאבק ההיאחזות בשנים הראשונות של ההתישבות, עת חברו יחד כּאילים, אכרים ופועלים, כולם חמושים בנשק ובאהבת הארץ, כה הרשים את שבטי הבדואים והכפריים הערביים, עד שכינו את אלה "מוּשׁ יָהוּד – גְ'רוּד" – לא יהודים – שדים!
נושא הבטחון לא היה התרומה היחידה של המטרופולין טבריה לחידוש ההתישבות היהודית בגליל התחתון. גם בכלכלה היתה תרומתה נכבדה וחשובה. סוחרי טבריה, שהחשובים בהם – שלמה כּהן, טוֹדְרוּס אֶפְּשְׁטֵיין, שלמה ומשה בָּרוּך, האחים מזרחי ואחרים – סיפקו לאכרי הגליל את כל שהיה דרוש להם למחיתם ולקיום משקיהם. משנתבקש האכר לפרוע את חובותיו, היתה תשובתו תמיד: "את התמורה תקבל מן הגורן". אך לא אחת הכזיבה הגורן, בשל הבצורת או בגלל מכת עכברים או אש שהיתה מכלה יבול שנה שלימה. ואז היה חוזר משפט אחר: "אינשאללה – מִן שִׂינְת אֶגָ'אִי – בעזרת השם – משנה הבאה. במקרים כאלה היה הבנק של שלמה גרוסמן נחלץ לעזרה – תמורת ריבית קצוצה כמובן. במקביל, התאמצו האיכרים לשכנע את הפקידות של יק"א כדי שזו תבין "כוח עליון" מהו, ותתרום אף היא את חלקה לשיקום המשקים שנפגעו. בנוסף לסוחרים, היו בטבריה גם בעלי-מלאכה שחלקם התמחו במלאכות הקשורות למשק החקלאי – נפחים, רצענים ועוד. כל אלה נהגו לפי הכלל הידוע: "העגל רוצה לינוק והפרה להיניק".
אי-אפשר לתאר את הווי החיים בטבריה, מבלי להזכיר את אכסנייתו של משה לֵיבּ שָׁפֶר ואשתו שרה – אכסנייה שהיתה מקום המפגש של אכרי הגליל, פקידי יק"א, אנשי העיר לגווניהם וכן חלוצים בדרכם מדרום הארץ לצפונה.
השירותים הרפואיים
הד"ר טורנס נשלח לגליל מטעם הכנסיה הסקוטית, למען היהודים
בכל מושבה הקימה יק"א בית-מרקחת והציבה רופא נייד שנתן עזרה רפואית למספר ישובים. אך השירות הרפואי העיקרי בטבריה ובמרחב הגליל כולו, ניתן על-ידי בית-החולים הסקוטי, בניהולו של ד"ר ד.וו. טוֹרַנְס. הוא הגיע לגליל בשנת 1888 בראש משלחת רפואית, מטעם כנסיית "סקוטלנד למען היהודים". אוכלוסיית העיר מנתה באותה עת כ-6000 נפש, מתוכם כ-3500 יהודים. בהתאם להמלצת המשלחת, הקימה הכנסיה הסקוטית מרכז רפואי בעיר בהנהלת הד"ר טורנס. בית-החולים שפעל שנים רבות בהנהלתו, הציל חייהם של רבים מתושבי העיר והאזור, נפגעי קדחת בעיקר מהבְּטֵיחָה, שַׁמְסִין (ליד יבנאל) וכנרת. ונכתב על כך: "אלמלא ד"ר טורנס הזכור לטוב, לא נותרו גם מעטים בחיים". הוא היה טובל את חולי הקדחת במים קרים, ובדרך זו מחזיר לחולה את התיאבון. הד"ר טורנס אף הקים בבית-החולים מטבח כשר עבור היהודים, וכן מחלקה מיוחדת ליולדות, ששירתה את נשות טבריה והגליל התחתון ואת עולליהן, עד לאמצע שנות החמישים של המאה ה-20. יחסו של הד"ר טורנס היה כה אוהד ותומך, שמן הראוי היה כי יוכרז כ"חסיד אומות העולם".
המבחן הראשון והקשה ביותר לצוות בית-החולים היה עם פרוץ מגיפת החולירע בשנת 1902, בה נספו כ-600 איש מתושבי העיר, ובמחוז כולו עוד כ-1400 נפש. בנוסף לבית-החולים, פעלו בעת המגיפה בעיר טבריה, הרופא ד"ר בְּלִידֶן ומשרד הבריאות הממשלתי, שעיקר תפקידו היה בשמירה קפדנית של ההסגר שהוטל על האזור בפקודת השלטונות. בנוסף למגיפה, היתה אותה שנה שנת שמיטה. רבני העיר שדבקו בלהט העשיה החלוצית, נחלצו והשפיעו על רבני ירושלים, להתיר ולאפשר חריש וזריעה ובכך מנעו את הסכנה שהקרקעות שזה מקרוב נקנו, יוחזרו לבעליהן הערביים. עקב ההסגר החמור שהוכרז, שותקה מרבית הפעילות במושבות. מרגליות קלוֶוריסקי, שחלה אף הוא בחולירע, המריץ ממיטת חוליו את האיכרים לצאת לחריש "מחשש שהשיכים פָאדֶל מדלאיקה ואחרים, ינצלו את מצב החירום ויקדימו את האיכרים".
המוכּארים – נהגי החמורים והפרדים – היו מספקים לאכרי
הגליל את כל צרכיהם
סוחרי טבריה היו מגיעים לכל כפר או מאהל בדואי בכל מרחבי הגליל התחתון, עמק-הירדן דרומה עד לבית-שאן, בעבר-הירדן עד אירביד ובמרחבי הגולן. היו מהם שסיפקו את הסחורה באופן אישי, אך ברוב המקרים היו שולחים את הסחורה המוזמנת על-ידיהם של ה"מוּכָּארִים". המוכּאר רוכב היה על חמור או על פרד, או מוביל שיירת חמורים ופרדות. הם היו נאמני הסוחרים ושליחיהם. יש לציין כי התנועה בכלל ובמיוחד העברת סחורות במרחב הפרוע בו שלטו השיכים הבדואים, התאפשרה רק הודות לדמי חסות – "כָּאוָּה" ששולמו להם בעין יפה.
היו מוכּארים שפעלו באופן עצמאי, לא כשליחי הסוחרים, אלא מטעמם של מזמיני הסחורות. בשנים הראשונות ליסוד המושבות, כשהדרכים המקשרות אותן עם המטרופולין בטבריה, ראויות היו רק לתנועתן של בהמות משא, שימש מוסד ה"מוכּארים" עורק מרכזי וחיוני לקיומן. כל מושבה וה"מוכּאר" שלה. ה"מוכּאר" היה מקבל "רשימת קניות" מאשת האיכר, את הרשימה היה מביא לאותו סוחר או סוחרים שהמשפחה היתה קשורה איתם בקשרי מסחר; לאחר שריכז את כל המצרכים המוזמנים, חוזר היה ה"מוכּאר" אל המושבה ומחלק את הסחורה, מבית אכר אחד למשנהו.
הדרכים הראשיות אל הגליל וממנו
את הגליל חצו שלוש דרכים ראשיות: האחת – "דרך הים", VIA MARIS – שהובילה ממצרים, דרך עמק יזרעאל והתבור, לסוּק אֶלְחָאן המצוי בין סג'רה לכפר-תבור, מכאן הסתעפה לכוון 
לוּבִּיָּה בצפון ובית-שאן בדרום-מזרח. השניה – הדרך שהובילה מעבר-הירדן, לגִ'יסֶר אֶל מַגָ'מְעָה (גשר הנחלים) ליד קיבוץ גשר. המשכה בוָאדִי פִיגָ'אס, ליבנאל ומכאן לתוּרְעָן ולעכּוֹ. והדרך השלישית – שבאה מסוריה ומעבר-הירדן הצפוני, דרך ערוץ הירמוך עד לכפר הערבי סָמָך (צמח). מכאן יצאה שלוחה אחת אל צפונה של הארץ ושלוחה שניה, דרך גשר הירדן שליד בֵּיתַנְיָּה, במעלה ואדי פיג'אס אל יבנאל, כפר-תבור והלאה לעכו.
עם יִסוּד שמונת המושבות והחוות, פרצה יק"א דרך עפר בין המושבות, ומהן לטבריה. סלילה ראשונה היתה מסג'רה לטבריה ובהמשך לכפר-תבור וליבנאל.
מיבנאל נסללה שלוחה למלחמיה (מנחמיה) ושלוחה שניה לכנרת. מספר שנים לאחר יסוד כנרת, שוכללה הדרך ממנה אל טבריה.
עורק התחבורה החשוב ביותר היה מסילת הברזל של רכבת העמק. זו נסללה ב-1904 מחיפה אל הכפר צמח ומכאן המשיכה מזרחה לחִיגָ'אז עם שלוחה שהסתעפה צפונה לכוון דמשק. באמצעות הרכבת שלחו איכרי כנרת והאיזור את תוצרתם החקלאית לדמשק ולשאר אזורי הארץ. מחיפה היו מגיעים אל תחנת הרכבת בצמח המצרכים וחומרי הבנין המיועדים לגליל התחתון ולצפון הארץ בכלל. מכאן היו האיכרים מובילים בעגלותיהם ומחלקים את הסחורות באזור.
*
ואדי פיג'אס היה משופע בצמחיה עבותה שסיפקה מסתור ומחסה לגנבי האזור ולשודדיו. כאן היו הבדואים מתנכלים לעוברי האורח ומשאירים אותם לעיתים
כשרק תחתוניהם לעורם
מקדמת-דנא היו בדרכי הגליל מספר "צווארי בקבוק": נקודות קשות למעבר ומועדות לכל פורענות. שתי נקודות כאלה היו באזור כנרת – ואדי פיג'אס וקָלְעַת אֶלְרוּל (מבצר השדים). המעבר בואדי פיג'אס הצריך התמודדות עם מי-הנחל שזרמו בו לאורך כל השנה. לכן משופע היה הואדי בצמחיה עבותה שסיפקה מסתור ומחסה לגנבי האזור ולשודדיו. כאן היו הבדואים מתנכלים לעוברי האורח ומשאירים אותם לעיתים כשרק תחתוניהם לעורם. במקרים רבים, כאשר הנשדד היה מגלה התנגדות, לא היססו לרצחו נפש. הואדי היה גם העורק דרכו היו השודדים מעבירים את עדרי הצאן והבקר ששדדו, אל עבר-הירדן מזרחה. הגניבה המשתלמת והבטוחה ביותר היו בהמות העבודה: סוסים ופרדות. כשהם רכובים על גבי הבהמות, היו השודדים הבדואים חוצים את הירדן והירמוך, ובתוך מחצית השעה היו כבר מצויים עם "טרפם" מעבר לגבול. בעת מרדף, כשהאיכרים והשומרים נתקלו בשודדים בתוך הסבך, פרצו לרוב קרבות אש, בהם היו נפגעים משני הצדדים.
הדרך מכנרת לטבריה היתה כרוכה גם היא בסכנת נפשות, בעיקר באותו "צואר בקבוק" המכונה קלעת אלרול. במקום זה נושק ההר את האגם. ההר, זרוע היה סלעי בזלת מאיימים ובמרכזם סלע ענק – הוא ה"קָלְעָה". המקום היווה מסתור לשודדים הבדואים מבני שבט הדלאיקה. לרוב היו ראשוני המתישבים, מתארגנים למעבר במקום זה, בשיירות חמושות. בחילופי האש עם השודדים שלמו כאן בחייהם אחדים מן השומרים, ביניהם סְפֶּקְטוֹר, פִּינְסְקֶר ואחרים. גם כאן קרה לא אחת, שההלך הבודד היה נשאר עם התחתונים בלבד לגופו. מסופר על מעשה תעלול של הכּאיל מילְחָם – הוא מנחם פִּיזֶם: כשהוא חמוש ולבוש כבדואי לכל דבר, עצר כאן שיירה של חלוצים, ואחרי שהפשיטם, פנה אליהם ביידיש ופרץ בצחוק רועם.
עקב הסכנה שהיתה כרוכה במעבר בין כנרת לטבריה, היו שהעדיפו את התחבורה הימית, בספינת הקיטור, במסלולה מהכפר צמח לטבריה וחזרה. אך גם כאן היו הנוסעים נתונים לחסדיהם של השייטים הערביים וגם לחסדי שמים. ואכן, כך מצא את מותו אחד מראשוני המתישבים ומהבולטים שבהם, הוא יוסף בּוּסֶל – ממקימי קבוצת דגניה וממנהיגיה – שטבע בכנרת הסוערת בדרכו מטבריה לדגניה.
במסמך מראשית המאה ה-18, שנשלח מדהאר אל עמר – המושל הבדואי של הגליל, למושל טבריה, הוא מצווה להציב כיתת חיילים בחאן אל-דלאיקה (המצוי בחוות כנרת), במטרה להגן על השיירות בדרכן מדמשק לטבריה. מסמך זה מעיד כי הסכנות בפניהם עמדו ראשוני המתישבים באזור הכנרת, שמקורן בשליטתו הפרועה של שבט הדלאיקה, לא היו דבר חדש כלל וכלל. למעשה נמשכה התמודדותם של המתישבים עם שרידי השבטים הבדואיים שנשארו באזור, עד למלחמת השחרור.
בצומת המוביל מכביש טבריה-צמח לאכסניית הנוער, בדרך לפוריה, בסמוך למקום בו ניצב הסלע המאיים של "קלעת אלרול", הקימה בשנת 1995 המועצה המקומית כנרת, ביוזמת גיורא כהן, ראש המועצה, מונומנט יחודי מאבני בזלת – יד זכרון לראשוני השומרים-החלוצים שנפלו כאן בהגינם על עוברי האורח בדרכם מכנרת לטבריה. את האנדרטה עיצב מָתַנְיָה אַבְּרַמְסוֹן, בן המושבה.
המושבות: המתישבים, מבנה הישובים ויחידות הקרקע
מאחר ואזור הגליל התחתון עני במקורות מים, התבססו המושבות החקלאיות בעיקר על ענף הפלחה החָרֵבָה (חקלאות הבעל) שכללה את תבואות החורף – חיטה, שעורה ועדשים; ואת תבואות הקיץ – חומצה, חמניות, דורה ועוד. ענף משק נוסף היו עדרי הבקר, הצאן והאווזים שניזונו מרעיה טבעית, עם תוספת חציר וקש מן הגורן. הצלחה או כשלון של שנה חקלאית הותנו בכמויות הגשמים שירדו. גורם נוסף היו פגעי טבע אחרים כגון להקות הארבה או עכברים. מאחר שמבנה המשק היה אקסטנסיבי (ללא השקייה), נקבעה על-ידי יק"א יחידת קרקע של כ-250 דונם למשק.
המושבות נבנו כישובים מבוצרים – המוקפים בחומה – לפי דגם שהועתק מהמושבות הצרפתיות באלג'יר, שגם הן היו יעד להתקפות של בני המדבר. כל מגרש כלל בית-מגורים וחצר משק, בשטח דונם וחצי וברוחב של כ-25 מטר. המושבות הגדולות נבנו בשני טורים מקבילים, שרחוב ראשי חוצה אותם וממנו מסתעפות הגישות לבתים ולחצרות. במקביל לרחוב, נבנתה חומה לכל שורת בתים. בגבול חצר-המשק, על חזיתה הפנימית, נשענו מבְנֵי-המשק. מעברה החיצוני של החומה, בהתאם לרוחבו של כל מגרש ובהמשך לו, היתה מצויה ה"חֲכּוּרָה" – היא חלקת אדמה הצמודה לחצר המשק והמיועדת בעיקר לגידול ירקות ועצי פרי לתצרוכת עצמית של המשפחה. הגישה מחצר המשק לחכּורה נעשתה דרך פשפש צר ונמוך וזאת כדי למנוע מן השודדים להוציא מכאן את הבקר והצאן ובעיקר את בהמות העבודה. משך כל הלילה היו השומרים, אליהם הצטרפו האיכרים, כל אחד בתורו, עושים את ה"דּוּרִים" (סיבובים), שהקיפו את רחוב המושבה ומסביב לחומה. לא אחת פרצו קרבות אש בין השומרים, שנעו במקביל לחומה, לבין הבדואים שניסו לפרצה. קרה גם, שבלילות חשוכים וסוערים, הצליחו השודדים להרחיב פירצה ליד הפשפש והוציאו דרכה את הבהמות. הם היו מריצים אותן לעבר ואדי פיג'אס ונעלמים בסבך עם שללם. מכאן פתוחה להם דרך ההברחה לעבר-הירדן. הסיכוי להשיג את השודדים במרדף הלילי היה קלוש. אך קרה ששליחים שלנו יצאו לעבר-הירדן, כשהם מצויידים במטבעות זהב, הצליחו לשחד את מי ששחדו והחזירו את הבהמות חזרה.
פקידי יק"א נהגו למיין את המועמדים להתישבות בארבע המושבות הראשונות בגליל התחתון. המועמדים המועדפים היו בני-האכרים מיהודה ומשומרון, גֵרים שמוצאם מן הכפרים ברוסיה, עולים חדשים שרכשו אדמות מחברת יק"א בסָאחֶם גּ'וּלָן (שליד ג'בל דרוז הר – הדרוזים – שבדרום סוריה) והתישבותם שם לא התאפשרה וכן פועלים שנודעו כפועלים מצטיינים במושבות יהודה, שההתישבות בגליל קסמה להם. ארבע המושבות והחוות שנוסדו בגל השני, החל משנת 1907, השלימו את ההתישבות בגליל התחתון בשנים בהן היתה העליה השניה בשיאה. היתה זו עליה של יסודות אנושיים ערכיים, אידיאליסטיים ומגובשים מבחינה חברתית. פועלים שעבדו יחד מספר שנים והִווּ מאגר זמין, שממנו יכלה יק"א לבחור את כוח האדם הטוב ביותר לישוב המושבות. במתישבים אלה, יכלה יק"א, גם למלא את מקומם של מתישבים ראשונים, שנטשו את משקיהם, שבמושבות הראשונות, לאחר שכשל כוח עמידתם. עתודה חדשה זו, ואנשי העליה השניה, היתה מעין "עירוי דם" למושבות האלה ובעיקר ליבנאל, שהיתה המושבה הגדולה מכולן, והיוותה מרכז אירגוני חשוב.
בניגוד לבתי האיכרים שנבנו בפשטות, נבנו בניני הציבור הראשונים במושבות הגליל כמבנים מוצקים ורחבים. הללו היו בתי-הספר ובתי-המרקחת. קלווריסקי, שהיה אבי הרעיון אודות איכר עברי גלילי המסתפק במועט, כשכנו הערבי, אך בניגוד לו – יהיה בעל השכלה ורחב אופקים, ראה לנגד עיניו מבנה חברתי בעל ארבע צלעות שוות: משק רווחי, בטחון, חינוך ובריאות. מסיבה זו התערב קלווריסקי לא רק בתיכנון המבנים ובניינם, אלא גם בפרסונאל המאייש אותם ועמד על כך שאנשי החינוך והבריאות יהיו ברמה גבוהה. הוא היה רוכב ממושבה למושבה על סוסו השחור והאציל, מלווה על-ידי שומר ראש בדואי, עוקב אחר הבעיות המשקיות, שותף בפתרון בעיות בטחוניות רגישות ואף אורח קבוע בבתי-הספר. מאושר היה להיווכח כי בתי-הספר, בנוסף ליעודם החינוכי, הפכו להיות מרכזי התרבות והחברה של המושבה כולה.
את בית-הספר בכפר-תבור נהל המורה יוסף וִויתְקִין– אישיות דגולה, שהאציל מרוחו על המתישבים והיה מעורב, כמרבית המורים בגליל, בחיי הציבור במושבה. בקול-קורא שפרסם יוסף ויתקין, ליהדות הגולה, הוא מתאר את המבוי הסתום אליו נקלע מפעל ההתישבות בארץ. קריאתו אכן התגלגלה והדהדה בעיירות היהודיות וזעזעה רבים, אשר נעורו ונענו לה ועלו לארץ בגלי העליה השניה. במקביל, באותה עת, כהן בבית-הספר במושבה מלחמיה, המורה צבי שֹׁהָם. אף הוא
היה אידיאליסט, וכמו יוסף ויתקין בכפר-תבור, אף הוא טבע את חותמו והשפיע בכל התחומים של חיי המושבה. לפני עליתו ארצה, שימש צבי שהם כמורה לשפה העברית לבניו של אוסישקין. עם הגיעו לגליל, קיים קשר קבוע של חליפת מכתבים עם אוסיקשין, בהם סיפר לו על הנעשה בארץ. אמי חנה, זכתה לשרת כמורה במחיצתם של שני מורים דגולים אלה, והם אף השפיעו רבות על אישיותה, כפי שיסופר בפרק הבא.
הערות שוליים
1 ציטוט זה וכן אלה שיבואו בהמשך הדברים, מקורם בספרו של עבר-הדני: חמישים שנות ההתישבות בגליל. הוצאת מסדה והתאחדות האכרים. תשי"ב-תשט"ו (1955). בין חברי המערכת היו נציגים מן המושבות בגליל.
כתובת בארה"ב למשלוח סחורה ארצה – שירות טוב, או תוספת יקרה ובלתי מוצדקת למחיר שכבר שילמתם עבור המוצר?
מי שמזמין סחורה באתרי אינטרנט בחו"ל, נתקל לעתים קרובות בספקים שמסרבים לשלוח סחורה לישראל.
אין זה משנה כלל, אם הסיבות לכך הן פוליטיות או עסקיות, התוצאה היא אחת אתם מגלים מוצר שמוצא חן בעיניכם, ואינכם יכולים לקנות אותו בגלל קושי טכני, שאין ביכולתכם לפתור, אלא אם כן יש לכם קרוב משפחה, או חבר, בארה"ב, שמוכן לקבל את המוצר לכתובתו, ולשלוח אותו אליכם לישראל.
את הכפפה הזאת הבטיחו להרים, חברות משלוחי האקספרס, כגון: TNT ודומיה. חברות אלו העוסקות במשלוחים מבית לבית בכל רחבי העולם, מציעות לאזרחי ישראל לקבל כתובת אישית בארה"ב. את הכתובת הזאת יש לרשום בפרטי הקונה, כאשר מבצעים קנייה אצל ספק שאינו שולח משלוחים אל מחוץ לארה"ב.
הספק שולח את המוצר שהוזמן לכתובת בארה"ב, והמוצר מגיע לסניף של חברת משלוחי האקספרס, המזהה על פי הכתובת מיהו הקונה, ושולחת את המוצר ישירות לכתובתו של הלקוח בישראל.
חברות המשלוח מציעות שתי אפשרויות של משלוח, האחת יומית והמשמעות היא שבכול יום תיבדק הכתובת, ובסופו, יישלחו כל המוצרים שהגיעו אליה לכתובתו של הלקוח בישראל, האפשרות השנייה היא שבועית, ומשמעותה שכל המוצרים שהגיעו במשך שבוע יישלחו ביחד לכתובת הלקוח בארץ.
נשאלת השאלה, האם כדאי להשתמש בשירות של כתובת דואר בארה"ב?
התשובה אינה פשוטה. בדרך כלל המוצרים הנרכשים בחו"ל אינם יקרים, והתוספת למחיר אותה נדרש הקונה לשלם עבור שירותיה הטובים, עולה לעתים על מחירו של המוצר עצמו.
כך סיפר לנו איתן, מצטרף חדש לשירות "כתובת בארה"ב.
איתן: כשהצטרפתי אף אחד לא הודיע לי מהן עלויות המשלוח. גם על שתי שיטות המשלוח נודע לי רק בדיעבד, לאחר שהסחורה כבר הייתה בארץ, ולאחר שנדרשתי לשלם סכום נכבד בעבור המשלוח.
סאו תוכן: ומה היה מוסיף לך המידע על שיטות המשלוח?
איתן: אני רכשתי תוספי מזון, ברשת, משני ספקים, בהפרש של כמה דקות. לספקים בחו"ל שיטות עבודה שונות, והאריזה והמשלוח מתבצעים בפרקי זמן שונים אצל כל אחד ואחד. בפועל הגיעו המשלוחים בהפרש של 3 ימים. היות וחברת משלוחי האקספרס בחרה עבורי בשיטת המשלוח היומי נשלחו המוצרים בשני משלוחים שונים.
סאו תוכן: וכמה עלה לך התענוג?
איתן: עבור משלוח המוצרים שעלותם הייתה 30 $, שילמתי דמי משלוח בסך כולל של 74 $.
סאו תוכן: וזהו?
איתן: לא, אחרי תשלום העלות לחברת המשלוח, קיבלתי הודעה שעליי לשלם עוד כמה עשרות שקלים המהווים מע"מ, שאם לא כן לא אקבל את המשלוח.
לסיכום לא כל הנוצץ זהב. אכן השירות של כתובת בארה"ב נותן מענה למי שרוצה לקנות מוצר מספק שאינו שולח סחורה לישראל. אך ספק גדול, אם לאור ההוצאה המשמעותית, הכרוכה בעלות אותה משלמים לחברת משלוחי אקספרס, העסקה עדיין כדאית.
דירוג מאמר: מאמר איכותי
מאתר מיקום לווייני
גאדג'טים הם מוצרים מקוריים, הנותנים בצורה פשוטה, מענה לבעיות מורכבות.
כמה פעמים שלחת את הילד לטיול ודאגת? עברו כבר כמה שעות והילד אינו עונה לטלפונים שלך, אומנם הוא בסך הכול עסוק בחברים ובחוויות. אבל מה עם השקט הנפשי שלך?
אין ספק שהיית מוכנה לשלם הרבה רק בשביל לדעת שהוא אכן במסלול שנקבע מראש, נהנה ובטוח.
ואתה בעל הרכב? אתה בוודאי מודע לנגע גניבות הרכב. האם ידעת שהמשטרה לא מתחקה מיוזמתה אחר עקבות הרכב?
אך אם יש לך פרטים על מיקומו של הרכב, או אז הטיפול של השוטרים יהיה שונה לגמרי.
גאדג'ט חדש יוכל לתת מענה להורים המודאגים, או לבעלי הרכבים המעוניינים בעוד אמצעי אבטחה בנוסף לאזעקה.
גם בעלים של חיית מחמד היוצאת מהבית לבדה, יוכלו להתחקות אחר עקבותיה במקרה של איחור. כמו גם אבא הנותן את רכבו במוצ"ש לבן היוצא לבלות, ורוצה לוודא שאכן הבן דבק במסלול שעליו סוכם.
מדובר במכשיר הנקרא GPS-N8
זהו מכשיר המבוסס על טכנולוגיית GSM מסוג GPRS. טכנולוגיה המאפשרת העברת יחידות מידע בין מקור ויעד שבה לא מקצים מראש מסלול פיזי בין המקור ליעד, אלא כל אימת שיש למשתמש הודעה מוכנה למשלוח, היא נשלחת, כהודעה שלמה או במנות אחדות, במסלול המתאים לאותו רגע.
באופן כזה יתקבל המידע על מיקום האובייקט תוך פרק זמן של עד 60 שניות.
את המכשיר הקטן והקל, שמים בין חפצי הילד, במכונית, או על הקולר של חיית המחמד . בעת שמעוניינים במידע, מתקשרים מהטלפון הנייד אל המספר של כרטיס ה- SIM שהשחלנו לתוך ה-מאתר מיקום לווייני ממתינים כ- 6 שניות מרגע הצלצול ומנתקים. לאחר כ- 35 שניות מתקבלת בנייד הודעת SMS ובה מיקומו של האובייקט כשהוא מצוין בקואורדינאטות.
על מנת לתרגם את הקואורדינאטות למיקום פיזי יש להשתמש בגוגל מפות. בדוגמה שבצילום המפורט שתלנו את הקואורדינטות של מושב דובב שבצפון הארץ.
לרכישת מאתר מיקום עם כרטיס SIM אנא פנו לחנות המתנות גאדג'טלנד
דירוג מאמר: מאמר תוכן שיווקי
כרית אורתופדית או כרית אורטופדית התלבטות של מקדם אתרים
פנה אליי אחד מלקוחותיי המתמחה בשיווק כריות אורתופדיות והתעניין כיצד לכתוב את שם המוצר באתר בכדי להשיג את החשיפה המרבית.
הספק שהתעורר אצלו, נבע מהעובדה שמצד אחד, על פי החיפושים בגוגל כמות החיפושים העיקרית מתבצעת לפי מילת מפתח "כרית אורטופדית" באות טי"ת, ומצד שני בדיקת איות ודקדוק בוורד, מעלה שיש לכתוב "כרית אורתופדית" באות תי"ו.
ללקוח מוצרים רבים בתחום האורתופדיה, והם ממותגים בשמות הבאים: כרית אורתופדית איטליה, כרית אורתופדית ניו-זילנד, כרית אורתופדית ג'מייקה, כרית אורתופדית מקסיקו, ועוד. מובן שבמצב כזה הלקוח צריך לתת ביטוי באתר גם למילים כרית אורטופדית איטליה, כרית אורטופדית ניו-זילנד, כרית אורטופדית ג'מייקה, כרית אורטופדית מקסיקו, וכך גם לשאר שמות המותגים.
לכותרת של עמוד המוצר חשיבות רבה בקידום האתר. גם כאן נשאלת השאלה, מה נרשום בכותרת האם כרית אורתופדית הוואי או אולי כרית אורטופדית הוואי?
התשובה היא שבכותרת צריך לחלק בין הכותרת המופיעה בדף המוצר לבין הכותרת המשמשת לקידום – Seo. בראשונה, נבחר לשים את השם באות טי"ת, שכן כך נרשמים מרבית החיפושים בגוגל. בשנייה נוכל לשים את שתי האופציות, כדי לאסוף לאתר שלנו את כל קשת החיפושים.
לסיכום, כאשר אנו עוסקים בקידום אתרים, אסור לנו להיות כבולים לכללי הדקדוק העברי, ולכן נרשום גם כרית אורתופדית ילדים (מיני כרית), וגם כרית אורטופדית ילדים (מיני כרית).
דין אחד לשופט העליון סלים ג'ובראן, ולחרדים!!!
(מאמר חופשי)
אודה על האמת, אין לי כל בעיה עם כך שהשופט העליון סלים ג'ובראן, לא שר את מילות ההמנון הלאומי "התקווה", בבית הנשיא, בעת חילופי המשמרות בבית המשפט העליון. לא, אין אני מצ'קצ'ק בשפתי כמו רבים אחרים, ואין אני חושב שג'ובראן חייב באופן מידי לעזוב את תפקידו כשופט עליון.
למרות שאיני מכיר את ג'ובראן באופן אישי, ולמרות שמעולם לא עקבתי אחר התנהלותו, נאמנים עלי דבריו של השופט אליקים רובינשטיין. כי הוא מתבלט ביושרתו כשופט וכי הוא אזרח נאמן של מדינת ישראל.
אל לנו לעצום את עינינו, ולהתעלם מכך שמילות ההמנון של מדינתנו, מייצגות את מאווייו של העם היהודי, וטוב שכך. אך אין אנו יכולים לצפות שאזרחי ישראל, בנים לעם הערבי, אף אם הם אזרחים נאמנים של מדינת ישראל, יזדהו עם מילות השיר.
לאור זאת, איני מבין את ההמולה הגדולה שפרצה לאחר האירוע בבית הנשיא, ואני בהחלט יכול לקבל את דבריהם של המגוננים על ג'ובראן, ולא רואים בסירובו לשיר את ההמנון, פגיעה בקודשי המדינה.
נוהג יפה עשו להם כמה צלמי עיתונות, שמידי שנה ביום הזיכרון לחללי צה"ל, מאיישים עמדות בשכונות החרדיות בירושלים, ואורבים במצלמותיהם לחרדי התורן, שייפר את צפירת הדומייה לזכר חללי צה"ל.
שלא לדבר על כך שלדעתם מצוות רדיפת החרדי, דוחה את מצוות העמידה בצפירה, שכן בזמן האזעקה בעת שכולם עומדים דום הם מצלמים בדביקות. אלא שבנוסף, החרדי האומלל שנלכד בעדשות הוא בדרך כלל אוטיסט, או זקן כבד שמיעה.
אך השאלה הנשאלת, האם הצפירה היא אכן דבר מקודש?
האם מי שמכבד את זכר יקיריו, בדרך המסורה לו מדורי דורות, באמירת תהילים ובלימוד משניות חייב לאמץ לעצמו מנהגי צבאות מהמאה ה-17 באירופה, רק בגלל שהרוב החליט לכפות עליו זאת?
למען האמת, אלו שבאים בטענות לשופט ג'ובראן, לכל הפחות אינם נוהגים איפה ואיפה בביקורתם על החרדים, שאגב, רובם ככולם, עומדים בפרהסיה בזמן הצפירה. קשה לי, עם אלו שמצד אחד, מגלים הבנה עם ג'ובראן, אך מצד שני, מסרבים להבין את החרדים.
דירוג מאמר: תוכן שיווקי
קישורים
גאדגטים מתנות לגבר מתנות לאישה משחקים חנות וירטואלית
גאדג'טלנד הינה חנות אינטרנטית המתמחה במגוון רב של מוצרים
0