דוד בן-גוריון: עם סגולה ייעוד וגאולה / מתיה קם
"שני מוטיבים מרכזיים שהם אחד עוברים כחוט השני בכל ההיסטוריה ובכל הספרות שלנו: מוטיב הגאולה ומוטיב עם־סגולה, תקוות עתיד לאומית וייעוד אנושי אוניברסאלי", קבע דוד בן־גוריון. לחזון הגאולה היה תמיד "תוכן־מִשְנֶה" וייעוד כפול: "להיות שוב עם חורין במולדת היעודה ולהיות באותו זמן עם סגולה, המייסד עיר הצדק ובונה ציון במשפט". שני מוטיבים אלו "כשהם צמודים זה לזה, חוזרים ונשנים כמעט בכל ספרי התנ"ך ובספרות החיצונית, במשנה ובמדרש, בתפילה ובשירה העברית", ולפיכך על שניהם "הושתת הרעיון הציוני המודרני, שאינו אלא גלגול חדש של רעיון הגאולה העתיק"[1]. לחזון זה "יש תכלית, אבל אין לו תכלה [=סוף]. זהו 'סולם מוצב ארצה וראשו מגיע השמימה'. כל מה שמתקרבים אליו, הוא מתרחק; כי נפתחים אופקים מורחבים […] מתגלים שיאים חדשים […] וכל עלייה אינה אלא שלב לעלייה נוספת. והחתירה לקראת החזון לא תיפסק לעולם"[2].
ייחוד לאומי וייעוד אוניברסלי
"העם היהודי הוא היחיד בעולם המתהלך על הבמה ההיסטורית – בבדידות מוחלטת", ציין בן־גוריון. תו היכר זה היה לדידו עובדת יסוד הממלאת "תפקיד מכריע בחיינו ובגורלנו". במקפצת הזמן דילג בן־גוריון שלושת אלפים שנה לאחור, אל קריאתו של דויד המלך – "וּמִי כְּעַמְּךָ יִשְׂרָאֵל גּוֹי אֶחָד בָּאָרֶץ" (דברי הימים א יז, כא), והעריך כי "מאז ועד היום הזה" תוקפה של קביעה זו רק "נתחזק ונתרבה"[3]. "אין כישראל גוי אחד בארץ" – ועם זאת "אין עם יותר אוניברסלי מעם ישראל", האמין בן־גוריון. שהרי לצד הערכים הלאומיים הייחודיים ש"אולי אינם מייחדים שום עם אחר" – היה עם ישראל משחר קיומו מעורה "באנושות כולה", בשורשיו "הנפשיים והמוסריים", והנבואה בישראל "הייתה לאומית, כלל־אנושית וקוסמית" בעת ובעונה אחת. זאת ועוד: "נביא הכתב הראשון, עמוס מתקוע, נשא דברו על כל העמים אשר סביבו – ארם, פלשת, צור, אדום, עמון, מואב, יהודה וישראל, וזעמו נשפך גם על מואסי ה' וגם על המוכרים בכסף צדיק ואביון בעבור נעליים. ומהנביאים למדנו שלא תיתכן גאולה לאומית בלי צדק חברתי"[4]. בן־גוריון חזר והדגיש כי הקביעה שלא ככל הגויים בית ישראל "איננה דוֹגמה דתית או מוסרית, אלא הכרח היסטורי או גזירת הגורל"[5] יש בה, כאמור, הרבה בדידות קשה, אך אין בה זכויות־יתר על עמים אחרים. הגדרתו של עם ישראל כעם סגולה נגזרת מייחודו הרוחני והמוסרי, והיא מחייבת ומאתגרת, אך אין לה כל קשר לעליונות שלטונית: "נביאי ישראל לא בישרו מעולם שלטון ישראל על העולם, אם כי האמינו בייעודו, בייחודו ובעליונות הרוחנית של ישראל ותבעו ממנו להיות עם סגולה, והתנבאו שכל שאר העמים ילמדו מדרכיו וילכו באורחותיו" – בבחינת דגם רוחני, ערכי ומוסרי לאנושות כולה[6]. גם הביטוי "עֶלְיוֹן עַל כָּל הַגּוֹיִם" מתייחס לייחודו של עם ישראל כ"עַם קָדֹשׁ" שתפקידו לשמור על מצוות ה' (דברים כו, יז–יט). זה ביטוי "לעליונות דתית ומוסרית" – ולא "לעליונות מדינית או צבאית"[7]. ישעיהו הנביא האמין אף הוא "בייעוד הגדול של עמו ואמר בשם אלוהיו: "אֲנִי ה' קְרָאתִיךָ בְצֶדֶק וְאַחְזֵק בְּיָדֶךָ וְאֶצָּרְךָ וְאֶתֶּנְךָ לִבְרִית עָם לְאוֹר גּוֹיִם" (ישעיהו מב, ו)[8].
העם שבחר – והעם הנבחר
לתפיסתו של בן־גוריון, המסד של רעיון הבחירה היה דווקא בחירת עם ישראל באלוהיו ולא בחירת האל בעם ישראל: "העם היהודי היה זה שבחר באלוהים כי היה הראשון בכל עמי עולם שהכיר אך ורק באל אחד ויחיד". עדות לכך מצא בהכרזתו של משה רבנו, "שְׁמַע יִשְׂרָאֵל ה' אֱלֹהֵינוּ ה' אֶחָד" (דברים ו, ד), שעליה חוזר כל יהודי "בתפילתו יום יום"[9]. במכתב לנשיא צרפת שארל דה־גול התייחס בן־גוריון למושג "עם בחירה" וציטט את דברי משה רבנו לעם ישראל: ""אֶת ה' הֶאֱמַרְתָּ [=בחרת] הַיּוֹם לִהְיוֹת לְךָ לֵאלֹהִים… וַה' הֶאֱמִירְךָ [=בחר בך] הַיּוֹם לִהְיוֹת לוֹ לְעַם סְגֻלָּה" (דברים כו, יז–יח). ובן־גוריון המשיך וביאר לנשיא הצרפתי: "העם היהודי היה העם הראשון בעולם […] שהכיר באל אחד, יחיד ומיוחד, ועל־ידי כך נעשה עם־סגולה, עם נבחר". להוכחת טיעונו נסמך על דברי יהושע לעם: "עֵדִים אַתֶּם בָּכֶם כִּי אַתֶּם בְּחַרְתֶּם לָכֶם אֶת ה' לַעֲבֹד אוֹתוֹ. וַיֹּאמְרוּ: עֵדִים" (יהושע כד, כב). וליתר תוקף הוסיף בן־גוריון גם את מדרש חז"ל והסביר:[10] "אלוהים חיזר אחרי כל העמים שיקבלו תורתו, וכשאלה לא רצו, פנה לישראל, והם אמרו 'נַעֲשֶׂה וְנִשְׁמָע'. מכאן ברור שלא אלוהים, לפי אמונתנו, בחר בישראל, אלא ישראל בחר באלוהים". ובחירה זו של עם ישראל באלוהיו היא "עובדה היסטורית הידועה לכל נוצרי ולכל מוסלמי בעולם. יווני אינו צריך להתבייש שעמו לפני 24–26 מאות שנה הקדים את כל שאר העמים בגילוי אמיתות מדעיות ופילוסופיות. גם אנו – לא". ובתגובה להאשמותיו של נשיא צרפת כתב בן־גוריון: "אין אנו עם 'שתלטן'". אמנם במשך כל הדורות האמין עם ישראל "בחזון נביאינו", אבל הייתה זו "אמונה לוהטת" בחזון הגאולה והשלום "של נביאינו" – ולא "אמביציה לוהטת וכובשנית". בן־גוריון פסק בנחרצות, כי "מגיע לעם היהודי – מה שמגיע לכל עם קטן או גדול. אנו רואים עצמנו שווי־זכויות בַּכּוֹל וגם שווי־חובות בַּכּוֹל. לא פחות ולא יותר"[11].
עם סגולה?
למרות אמונתו העמוקה בייחודו הסגולי של עם ישראל הודה בן־גוריון כי "העם בישראל ודאי שאינו יכול להתברך בלבו כי הנהו עם־סגולה". הוא אף צלף במדינה וביושביה כשקבע, כי "אנו רחוקים מרחק רב" מדמות המדינה "שהתווינו כמחוז־חפצנו ההיסטורי", וכמוכיח בשער העלה ספק, "אם היינו אי־פעם עם־סגולה"[12]. מתוך הבנה שהרעיון של עם־סגולה הוא ייעוד וקריאת כיוון ולא השתקפות של מציאות היסטורית, דבק בן־גוריון בחזון הנביאים על עם־סגולה, שהרי "לא הקיים בשעה זו אלא חזון העתיד" הוא שידריך ויהיה מקור ההשראה "בימים יבואו". בן־גוריון האמין בכל לבו כי "יש לאֵל ידינו לעצב במולדת אומה עברית שתהא דוגמה ומופת לעמים חדשים ועתיקים", שיתבססו "על תורת הנביאים, תורת הצדק והחסד והשלום". "הייעוד ההיסטורי של ישראל" מחייב את מדינת ישראל ל"דבקות מִשְנֶה בחזון הנביאים, להיות לעם סגולה ולאור גויים". לשם כך על המדינה לצקת "דפוסי חברה חדשים מושתתים על אחווה, שותפות ועזרה הדדית", ולעשות זאת "מתוך עירוי כל הכוחות הגנוזים בעם". שהרי "החזון הוא סוד קיומנו, סוד תקומתנו", כי "'בְּאֵין חָזוֹן יִפָּרַע עָם'" (משלי כט, כח). ועוד העיר בן־גוריון כי הנביאים הכירו שגם האנושות "לא תתקיים – אלא בשלוט השלום בין העמים והארץ תמלא דעה את ה'"[13].
חדר השינה של דוד בן-גוריון בצריף, בקיבוץ שדה בוקר (התמונה באדיבות: חנן אפשטיין, ויקיפדיה)
הערות שוליים
[1] דוד בן־גוריון, ״מדינה למופת – מטרה ואמצעי [תשי"ד]״, בתוך: חזון ודרך, ה, עם עובד, תל אביב תשי"ח, עמ' 78.
[2] דוד בן־גוריון, ״נצח ישראל [תשי"ז]״, בתוך: נצח ישראל, עיינות, תל אביב תשכ"ד, עמ' 176.
[3] דוד בן־גוריון, "בעיות חוץ וביטחון – הרצאה בסגל הפיקוד הגבוה [תשי"ג]", בתוך: חזון ודרך, ד, עם עובד, תל אביב תשי"ז, עמ' 198–199.
[4] דוד בן־גוריון, ״חינוך ממלכתי ודגל [תשי"ג]״, בתוך: חזון ודרך, ד, עמ' 228–229 .
[5] דוד בן־גוריון, ״ישראל והתפוצה [תשי"ז]״, בתוך: נצח ישראל, עמ' 223.
[6] על־פי ישעיהו ב, ג: "וְיֹרֵנוּ מִדְּרָכָיו וְנֵלְכָה בְּאֹרְחֹתָיו". דוד בן־גוריון, שם, עמ' 210.
[7] דוד בן־גוריון, ״עם סגולה״, בתוך: חזון ודרך, ה, עמ' 94.
[8] דוד בן־גוריון, ״ישראל והתפוצה [תשי"ז]״, בתוך: נצח ישראל, עמ' 211.
[9] דוד בן־גוריון, במכתב לד"ר שמעון שרשבסקי, תשכ"ט, בתוך: הזקן והעם – מבחר אגרות אישיות של דוד בן־גוריון, כינסה וערכה: ד"ר זהבה אוסטפלד, ההוצאה לאור של משרד הביטחון תשמ"ח, עמ' 82.
[10] מכילתא דרבי ישמעאל, יתרו, פרשה ה; ספרי דברים, וזאת הברכה, פסקה שמג.
[11] דוד בן־גוריון, "בעקבות ששת הימים – מכתב אל דה־גול", בתוך: מדינת ישראל המחודשת, ב, עם עובד, תל אביב תשכ"ט, עמ' 847–850.
[12] דוד בן־גוריון, "עם סגולה [תשט"ו]", בתוך: חזון ודרך, ה, עמ' 92–93.
[13] על-פי ישעיהו יא, ט: "כִּֽי מָלְאָ֣ה הָאָ֗רֶץ דֵּעָה֙ אֶת ה'". דוד בן־גוריון, ״מבצע דורנו ומשימתו״, בתוך: נצח ישראל, עמ' 448, 454.
(C) כל הזכויות שמורות למתיה קם