דוד בן-גוריון: על ספר דברים [1] / מתיה קם

פתיחה / סִפְרוּת התורה וסִפְרֵי התורה / ייחודו של ספר דברים / עם  סגולה  – האומנם? 

ספר דברים הוא כידוע הספר החמישי והאחרון של ספרי התורה. בו עצמו הוא נקרא בשם "מִשְׁנֵה תורה" (יז 18)[2] […] כי רובו של הספר הוא מעין חזרה על רבים מהסיפורים והחוקים שנאמרו בספרי שמות, ויקרא, במדבר – לפעמים חזרה מילולית או בשינויי נוסח קלים, ולפעמים גם בשינויים רבי-משמעות. אולם לספר זה יש דמות עצמאית בעלת כִּיווּן מוסרי ונבואי מובלט […]

סִפְרוּת התורה וסִפְרֵי התורה

ביקורת המקרא מבית מדרשו של ולהויזן[3] מניחה כידוע שהאמונה היהודית עד הופעת נביאי הכתב לא הייתה האמונה באל אחד, מה שקוראים בשם מונותיאיסם בלעז, אלא מוֹנוֹלַטֶריה, כלומר עבודת אֵל אחד, אֵל לאומי, בלי שלילת קיומם של אלים אחרים, אֵלֵי עמים שכנים. האל היהודי, לפי בית מדרשו של ולהויזן, לא היה אל יחיד, האחד לעולם כולו, אלא אל יחיד לישראל בלבד, ולכן בית מדרש זה מְאַחֵר [את][4] התהוותה של תורת משה, המיוסדת על האמונה באל אחד ויחיד שאין עוד מלבדו – לתקופה מאוחרת יותר, לתקופת נביאי הכתב, שהופיעו בימי עוזיהו מלך יהודה, וירבעם השני מלך ישראל, במאה השמינית לפני הספירה הנוצרית.

פרופ' קויפמן ז"ל,[5] בספרו הגדול "תולדות האמונה הישראלית", שלצערנו לא נסתיים כולו, ערער תורה זו של ולהויזן עד היסוד, אבל גם הוא מכיר שחמשת ספרי התורה, אם כי מקורם עתיק, מימי האבות ומימי משה – צורתם המנוסחת והקבועה כפי שהיא בידינו היום, נתגבשה במשך דורות על יסוד מגילות עתיקות שעברו מדור לדור. גם כמה מחכמי התלמוד היו סבורים שהתורה מגילה-מגילה ניתנה, כפי שאמר רבי יוחנן משום (=בשם) רבי בניה[6] במסכת גיטין (דף ס'), ויש לכך רְאָיָה מספר התורה עצמו. בדברים (ג 14) מסופר בשם משה: "יָאִיר בֶּן מְנַשֶּׁה לָקַח אֶת כָּל חֶבֶל אַרְגֹּב עַד גְּבוּל הַגְּשׁוּרִי וְהַמַּעֲכָתִי וַיִּקְרָא אֹתָם עַל שְׁמוֹ אֶת הַבָּשָׁן חַוֹּת יָאִיר עַד הַיּוֹם הַזֶּה." כיבוש עוג מלך הבשן נעשה בסוף ימיו של משה, קרוב לפני מותו, ולכן המילים "עד היום הזה" נאמרו בלי ספק בתקופה הרבה יותר מאוחרת, ויש כמה פסוקים כאלה בשאר ספרי התורה. ונראים דברי פרופ' קויפמן, שיש להבחין בין סִפְרוּת התורה שהיא קדומה, וכדברי רבי יוחנן ניתנה מגילות-מגילות, ובין סִפְרֵי התורה שנתגבשו במשך הזמן, החל בימי נביאי הכתב ואחריהם, ואין ספק שארבעת הספרים, מבראשית עד במדבר, קדמו בתוכנם הסיפורי והמִצְוָותִי לספר דברים. גם ספר דברים לא הופיע כולו בבת אחת כפי שהוא בידינו היום, אלא יש לראות בו [את] הספר המגובש הראשון שנמצא בבית המקדש על-ידי חלקיהו, בימי המלך יאשיהו (מלכים ב, כב 8)[7] במאה השביעית לפני הספירה. וגילוי ספר זה והבאתו למלך גרמו לרפורמה היסודית שנעשתה בימי יאשיהו: עקירת כל שרידי האלילות, ביעור הבמות המפוזרות, וריכוז הפולחן לאלוהים חיים במקום אחד בלבד – בבית המקדש בירושלים, כמסופר בפרק כג של ספר מלכים ב. אז גם ציווה "הַמֶּלֶךְ אֶת כָּל הָעָם לֵאמֹר: עֲשׂוּ פֶסַח לַה' אֱלֹהֵיכֶם כַּכָּתוּב עַל סֵפֶר הַבְּרִית הַזֶּה. כִּי לֹא נַעֲשָׂה כַּפֶּסַח הַזֶּה מִימֵי הַשֹּׁפְטִים אֲשֶׁר שָׁפְטוּ אֶת יִשְׂרָאֵל וְכֹל יְמֵי מַלְכֵי יִשְׂרָאֵל וּמַלְכֵי יְהוּדָה. כִּי אִם בִּשְׁמֹנֶה עֶשְׂרֵה שָׁנָה לַמֶּלֶךְ יֹאשִׁיָּהוּ נַעֲשָׂה הַפֶּסַח הַזֶּה לַה' בִּירוּשָׁלִָם" (מלכים ב, כג 21 – 23). "וְגַם אֶת הָאֹבוֹת וְאֶת הַיִּדְּעֹנִים וְאֶת הַתְּרָפִים וְאֶת הַגִּלֻּלִים וְאֵת כָּל הַשִּׁקֻּצִים אֲשֶׁר נִרְאוּ בְּאֶרֶץ יְהוּדָה וּבִירוּשָׁלִַם בִּעֵר יֹאשִׁיָּהוּ לְמַעַן הָקִים אֶת דִּבְרֵי הַתּוֹרָה הַכְּתֻבִים עַל הַסֵּפֶר אֲשֶׁר מָצָא חִלְקִיָּהוּ הַכֹּהֵן בֵּית ה'" (מלכים ב, כג 24).

[…] בהסרת הבמות מחוץ לבית המקדש התחיל כבר המלך חזקיהו (שמלך בשנים 720 – 690 לפני הספירה),[8] ואין ספק שתורת אחדות הפולחן כבר הייתה נודעת גם בימיו, מאחת המגילות שמהן הורכב ספר דברים, כי קשה להעלות על הדעת שספר דברים נכתב כולו בימי יאשיהו, נינו של חזקיהו, משום שספר חדש, בלי מסורת מושרשת בעם, לא היה עושה רושם מהפכני כפי שעשתה מציאת ספר התורה במקדש, כפי שטוען בצדק פרופ' קויפמן, וכמה מגילות של ספר דברים כבר היו ידועות בימי חזקיהו, ועל פיהן  פעל מלך זה […] ספר התורה שנתגלה בימי יאשיהו  הוסיף לפעול בעם כתורת אלוהים, ובשיבת ציון, בימי עזרא[9] ונחמיה,[10] כשנתחדש בניין המקדש, לא הוקמו עוד בארץ כל במות, והפולחן האלוהי התרכז בירושלים.

[…]

כאמור, מבחין פרופ' קויפמן בין סִפְרוּת התורה ובין סִפְרֵי התורה. ספרות התורה הייתה קיימת מימים קדומים. החומר העתיק ביותר נשתמר במגילות […]  לדעתו התחילה ההתגבשות מהקָצֶה השני של המגילות – מהחומר שרוכז ונוסח בספר דברים, ספר התורה הראשון שהתגלה בימי יאשיהו, אף על פי שגם ספר זה מקורו היה קדום הרבה יותר, אם כי צעיר מארבעת הספרים הראשונים, אשר נתגבשו בצורתם הסופית, הנמצאת עכשיו בידינו, לאחר ספר דברים. זוהי השערה המתקבלת על הדעת, אם גם אין לקבלה כוודאות גמורה […]

אין בדעתי להכריע כאן בדְבָרַי על זְמַנֵי הופעת ספרי התורה – מגילות-מגילות או שלמים וחתומים. המאמין במסורת המקובלת אינו זקוק לשום רְאָיָה. אבל לכל הדעות ספר דברים כמו שהוא בימינו קיים כבר למעלה מאלפיים וחמש מאות שנה, והתהלך אתנו כל השנים האלה, והשאיר בלי ספק עקבות עמוקים בחיי עמנו וברוחו. ועל סגולותיו של ספר זה אייחד מעכשיו את הדיבור בקיצור.

ייחודו של ספר דברים

כאמור, ספר דברים אינו אלא מִשְׁנֵה תורה, כלומר הוא חוזר על סיפורים ומאורעות מיציאת מצרים, קבלת התורה, הנדודים במדבר ועד כיבוש ארצות האמורי – סיחון מלך חשבון ועוג מלך הבשן בעבר הירדן. הוא חוזר על הרבה מצוות, חוקים ומשפטים, אבל הוא מצטיין בהדגשה יתירה של אחדות הבורא ואהבתו, מניעת עוול ואהבת הצדק והשלום, עזרה לעני, לגֵר, ליתום, לאלמנה, והיות עם ישראל עם סגולה ועם נבחר. [11]

בספר זה נאמר הפסוק הנערץ ביותר באמונת ישראל: "שְׁמַע יִשְׂרָאֵל ה' אֱלֹהֵינוּ ה' אֶחָד" (דברים ו 4) ואחריו: "וְאָהַבְתָּ אֵת ה' אֱלֹהֶיךָ בְּכָל לְבָבְךָ וּבְכָל נַפְשְׁךָ וּבְכָל מְאֹדֶךָ" (דברים ו 5). אף באחד מספרי התורה לא מודגשת במידה כזו החובה לאהוב את ה' כפי שאנו מוצאים בספר דברים. פסוק זה חוזר גם בפרק י (12): "וְעַתָּה יִשְׂרָאֵל מָה ה' אֱלֹהֶיךָ שֹׁאֵל מֵעִמָּךְ כִּי אִם לְיִרְאָה אֶת ה' אֱלֹהֶיךָ לָלֶכֶת בְּכָל דְּרָכָיו וּלְאַהֲבָה אֹתוֹ וְלַעֲבֹד אֶת ה' אֱלֹהֶיךָ בְּכָל לְבָבְךָ וּבְכָל נַפְשֶׁךָ". ושוב נאמר: "אִם שָׁמֹעַ תִּשְׁמְעוּ אֶל מִצְוֹתַי אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּה אֶתְכֶם הַיּוֹם לְאַהֲבָה אֶת ה' אֱלֹהֵיכֶם" (דברים יא 13), ובאותו הפרק גם בפסוק 1: "וְאָהַבְתָּ אֵת ה' אֱלֹהֶיךָ" […]

בשום מקום בתורה אין שלילת ההגשמה של אלוהים גדולה מזו של פסוקים 15 – 19 בפרק ד של דברים – שלילת כל תמונה, פסל, תבנית של אדם, בהמה, ציפור, דגה, שמש, ירח, כוכבים וצבא שמים, כל מה ששימש אז בארצות השכנות כדמות אֵלִים. ודבר יְחִידוּתוֹ של אלוהים חוזר במקום אחר בקיצור נמרץ: "אַתָּה הָרְאֵתָ לָדַעַת כִּי ה' הוּא הָאֱלֹהִים אֵין עוֹד מִלְבַדּוֹ" (דברים ד 35).

תמצית המצוות בספר התורה – "עֲשֶׂרֶת הַדְּבָרִים", כלשון התורה, או עשרת הדיברות כפי שאנחנו רגילים לקרוא להם – שניתנו בהר סיני בספר שמות, חוזרת בספר דברים (ה 6 – 18). רוב הדברים נִשְׁנִים בספר דברים מילה במילה או בשינויים קלים שאינם משנים [את] תוכן הדיבר. אולם במצווה אחת שונה הנוסח בספר דברים מבחינה יסודית מזה שבספר שמות, וזו מִצְוַות השבת, שעליה נאמר בתלמוד שהיא "שְׁקוּלָה כנגד כל המצוות" (ירושלמי, ברכות, א)[12] […] וכאן בא נימוק אחר לגמרי: "לְמַעַן יָנוּחַ עַבְדְּךָ וַאֲמָתְךָ כָּמוֹךָ. וְזָכַרְתָּ כִּי עֶבֶד הָיִיתָ בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם,  וַיֹּצִאֲךָ ה' אֱלֹהֶיךָ מִשָּׁם בְּיָד חֲזָקָה וּבִזְרֹעַ נְטוּיָה, עַל כֵּן צִוְּךָ ה' אֱלֹהֶיךָ לַעֲשׂוֹת אֶת יוֹם הַשַּׁבָּת" (דברים ה 13 – 14). הנימוק לשבת כאן הוא חברתי-אנושי, וקשור בזכר היות בני ישראל עבדים בארץ מצרים […][13] הדאגה לעבד ולאָמָה חוזרת בספר דברים כמה פעמים […] – ובכל פעם באה התוספת: "וְזָכַרְתָּ כִּי עֶבֶד הָיִיתָ בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם".

[…]

השפעת הנבואה התובעת צדק בולטת בספר דברים יותר מבכל ספרי התורה. רק בפרק יט ב[ספר] ויקרא – אחד הפרקים הנעלים ביותר בתנ"ך – נאמר: "לֹא תַעֲשׂוּ עָוֶל בַּמִּשְׁפָּט לֹא תִשָּׂא פְנֵי דָל וְלֹא תֶהְדַּר פְּנֵי גָדוֹל בְּצֶדֶק תִּשְׁפֹּט עֲמִיתֶךָ" (ויקרא יט 15), ושוב: "מֹאזְנֵי צֶדֶק אַבְנֵי צֶדֶק אֵיפַת צֶדֶק וְהִין צֶדֶק יִהְיֶה לָכֶם" (ויקרא יט 36). לעומת זאת חוזרת התביעה לצדק בספר דברים בצורות שונות כמה וכמה פעמים: "וּשְׁפַטְתֶּם צֶדֶק בֵּין אִישׁ וּבֵין אָחִיו וּבֵין גֵּרוֹ" (דברים א 16), "וּמִי גּוֹי גָּדוֹל אֲשֶׁר לוֹ חֻקִּים וּמִשְׁפָּטִים צַדִּיקִם כְּכֹל הַתּוֹרָה הַזֹּאת" (דברים ד 8); […] "שֹׁפְטִים וְשֹׁטְרִים תִּתֶּן לְךָ בְּכָל שְׁעָרֶיךָ… וְשָׁפְטוּ אֶת הָעָם מִשְׁפַּט צֶדֶק. לֹא תַטֶּה מִשְׁפָּט לֹא תַכִּיר פָּנִים… צֶדֶק צֶדֶק תִּרְדֹּף" (דברים טז 18 – 20); […]

וכשם שספר דברים מְצַוֶוה על צדק, כך הוא מצווה על מניעת ניצול: "לֹא תַעֲשֹׁק שָׂכִיר עָנִי וְאֶבְיוֹן מֵאַחֶיךָ אוֹ מִגֵּרְךָ אֲשֶׁר בְּאַרְצְךָ בִּשְׁעָרֶיךָ. בְּיוֹמוֹ תִתֵּן שְׂכָרוֹ וְלֹא תָבוֹא עָלָיו הַשֶּׁמֶשׁ כִּי עָנִי הוּא וְאֵלָיו הוּא נֹשֵׂא אֶת נַפְשׁוֹ" (דברים כד 14 – 15).

[…]

ספר דברים היה הראשון שהכריז את העיקרון כי אין בני המשפחה אחראים לפשע קרובם:

"לֹא יוּמְתוּ אָבוֹת עַל בָּנִים וּבָנִים לֹא יוּמְתוּ עַל אָבוֹת. אִישׁ בְּחֶטְאוֹ יוּמָתוּ" (דברים כד 16) […] רעיון פשוט זה, המקובל בזמננו בין כל עמי תרבות, שרק הפושע אחראי למעשיו ולא קרוביו, היה יוצא דופן ורעיון מהפכני כשהוא נשמע לפני למעלה מאלפיים וחמש מאות שנה בארצנו. ואל ייפלא הדבר שאחד הרעיונות המרכזיים של ספר דברים היה – היות עם ישראל עם קדוש ועם סגולה.

עוד בספר שמות סוּפַּר כי אלוהים ציווה את משה להגיד לבני ישראל: "אִם שָׁמוֹעַ תִּשְׁמְעוּ בְּקֹלִי וּשְׁמַרְתֶּם אֶת בְּרִיתִי וִהְיִיתֶם לִי סְגֻלָּה מִכָּל הָעַמִּים… וְאַתֶּם תִּהְיוּ לִי מַמְלֶכֶת כֹּהֲנִים וְגוֹי קָדוֹשׁ" (שמות יט 5 – 6). בספר דברים נאמר דבר זה ביתר תוקף והחלטיות: "כִּי עַם קָדוֹשׁ אַתָּה לַה' אֱלֹהֶיךָ, בְּךָ בָּחַר ה' אֱלֹהֶיךָ לִהְיוֹת לוֹ לְעַם סְגֻלָּה מִכֹּל הָעַמִּים אֲשֶׁר עַל פְּנֵי הָאֲדָמָה … מִכָּל הָעַמִּים חָשַׁק ה' בָּכֶם וַיִּבְחַר בָּכֶם כִּי אַתֶּם הַמְעַט מִכָּל הָעַמִּים" (ז 6 – 7). ושוב הוא חוזר על כך בפרק יד (1 – 2): "בָּנִים אַתֶּם לַה' אֱלֹהֵיכֶם…  כִּי עַם קָדוֹשׁ אַתָּה לַה' אֱלֹהֶיךָ וּבְךָ בָּחַר ה' לִהְיוֹת לוֹ לְעַם סְגֻלָּה מִכֹּל הָעַמִּים אֲשֶׁר עַל פְּנֵי הָאֲדָמָה". והוא חוזר על כך בסיום דברי משה בפרק כו (18 – 19): "וַה' הֶאֱמִירְךָ הַיּוֹם לִהְיוֹת לוֹ לְעַם סְגֻלָּה כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר לָךְ וְלִשְׁמֹר כָּל מִצְוֹתָיו. וּלְתִתְּךָ עֶלְיוֹן עַל כָּל הַגּוֹיִם אֲשֶׁר עָשָׂה לִתְהִלָּה וּלְשֵׁם וּלְתִפְאָרֶת, וְלִהְיֹתְךָ עַם קָדֹשׁ לַה' אֱלֹהֶיךָ כַּאֲשֶׁר דִּבֵּר".

[…]

עוד דבר אחד יש בספר דברים שאין כמותו בשאר ספרי התורה: חזון קיבוץ גלויות: "וְשָׁב ה' אֱלֹהֶיךָ אֶת שְׁבוּתְךָ וְרִחֲמֶךָ וְשָׁב וְקִבֶּצְךָ מִכָּל הָעַמִּים אֲשֶׁר הֱפִיצְךָ ה' אֱלֹהֶיךָ שָׁמָּה. אִם יִהְיֶה נִדַּחֲךָ בִּקְצֵה הַשָּׁמָיִם – מִשָּׁם יְקַבֶּצְךָ ה' אֱלֹהֶיךָ וּמִשָּׁם יִקָּחֶךָ. וֶהֱבִיאֲךָ ה' אֱלֹהֶיךָ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר יָרְשׁוּ אֲבֹתֶיךָ וִירִשְׁתָּהּ וְהֵיטִבְךָ וְהִרְבְּךָ מֵאֲבֹתֶיךָ" (דברים ל 3 – 5).

עם  סגולה  – האומנם?

פיקחים ואנשי מעשה מלגלגים על הייעוד השוביניסטי כביכול של עם ישראל להיותו עם סגולה. לא קשה למצוא בדברי נביאנו, הגדולים שבהם, הטוענים כי עם ישראל הוא "גּוֹי חֹטֵא עַם כֶּבֶד עָוֹן זֶרַע מְרֵעִים בָּנִים מַשְׁחִיתִים". אלה הם דברי ישעיהו (א 4), וירמיהו אומר: "כִּי אֱוִיל עַמִּי, אוֹתִי לֹא יָדָעוּ בָּנִים סְכָלִים הֵמָּה וְלֹא נְבוֹנִים הֵמָּה חֲכָמִים הֵמָּה לְהָרַע וּלְהֵיטִיב לֹא יָדָעוּ" (ד 22). והושע קובל : "שִׁמְעוּ דְבַר ה' בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, כִּי רִיב לַה' עִם יוֹשְׁבֵי הָאָרֶץ, כִּי אֵין אֱמֶת וְאֵין חֶסֶד וְאֵין דַּעַת אֱלֹהִים בָּאָרֶץ. אָלֹה וְכַחֵשׁ וְרָצֹחַ וְגָנֹב וְנָאֹף פָּרָצוּ,  וְדָמִים בְּדָמִים נָגָעוּ" (ד 1 – 2). ועמוס מַרְעִים: "עַל שְׁלֹשָׁה פִּשְׁעֵי יִשְׂרָאֵל וְעַל אַרְבָּעָה לֹא אֲשִׁיבֶנּוּ עַל מִכְרָם בַּכֶּסֶף צַדִּיק וְאֶבְיוֹן בַּעֲבוּר נַעֲלָיִם. הַשֹּׁאֲפִים עַל עֲפַר אֶרֶץ בְּרֹאשׁ דַּלִּים וְדֶרֶךְ עֲנָוִים יַטּוּ" (ב 6 – 7). ומיכה מקונן: "הוֹי חֹשְׁבֵי אָוֶן וּפֹעֲלֵי רָע עַל מִשְׁכְּבוֹתָם […] וְחָמְדוּ שָׂדוֹת וְגָזָלוּ, וּבָתִּים וְנָשָׂאוּ, וְעָשְׁקוּ גֶּבֶר וּבֵיתוֹ וְאִישׁ וְנַחֲלָתוֹ" (ב 1 – 2).

ודווקא דברים מרים וקשים אלה בפי הנביאים על בני ישראל, שהעם שמר עליהם מאות ואלפי שנה, מוכיחים גדלותו המוסרית של עם זה, ולכן אמר ישעיהו השני […] על עם "חוטא וכבד עוון" זה דברים גאים אלה: "אֲנִי ה' קְרָאתִיךָ בְצֶדֶק וְאַחְזֵק בְּיָדֶךָ וְאֶצָּרְךָ וְאֶתֶּנְךָ לִבְרִית עָם לְאוֹר גּוֹיִם" (ישעיהו מב 6), ומי שמכיר [את] ההיסטוריה היהודית מוכרח להודות שאין אלה דברים ריקים, כי היסטוריה זו היא אחת המופלאות ביותר, אם לא יחידה במינה, בתולדות העמים.

פיקחים ואנשי מעשה מלגלגים על אלה המוסיפים לדגול בהבטחת משה רבנו להיותנו עם סגולה ובייעוד של ישעיהו להיותנו אור לגויים.[14]  ודאי שאסור להתעלם מהצללים המרובים המתגלים בחיינו פה ושם – הוללות, ציניות, צביעות, מעילות, תככים ומרמה – אבל אין בכל אלה כדי להאפיל על המאור הגדול הבוקע ממפעל התקומה היהודית בישראל, מאותם הגילויים המרנינים שאין כמעט דוגמתם בארץ אחרת: תאי חברה חדשים בהתיישבות העובדת, המגשימים שאיפות גדולי החוזים החברתיים בימי קדם ובימינו; האופי החלוצי של צבאנו היחיד במינו; העלאה תרבותית, כלכלית וחברתית של מאות אלפים עולים שהיו שקועים בארצות גלותם הירודות בעוני ובבערות; ניצנים ראשונים של הפרחת השממה ויישוב המדבר; עזרה יעילה ומבורכת שישראל הקטנה מושיטה לעמים חדשים ביבשות מתעוררות. […]

החוג לתנ"ך בבית דוד בן-גוריון (התמונה באדיבות: ויקיפדיה, צילם: פריץ כהן)

הערות שוליים

[1] הרצאה שנשא דוד בן-גוריון בכינוס ה-י"ג לתנ"ך, ביום כח באדר ב, תשכ"ה – 1 באפריל 1965.

בתוך: דוד בן-גוריון, עיונים בתנ"ך, הוצאת עם עובד והחברה לחקר המקרא בישראל, תשל"ו – 1976, עמ' 183 – 192. ההדגשות – במקור.

[2] "מִשְׁנֶה" בלשון המקרא פירושו "כפול", מלשון – "שניים".

[3] יוליוס וֶלְהָאוּזֵן (1844 – 1918) היה חוקר מקרא ותאולוג פרוטסטנטי גרמני שנמנה עם האסכולה של ביקורת המקרא. פרופ' יחזקאל קויפמן היה אחד המתנגדים הבולטים לשיטתו של  ולהאוזן, והוא אף ערער עליה בספרו "תולדות האמונה הישראלית". גם הרב פרופ' דוד צבי הופמן יצא נגד שיטתו של ולהאוזן בספרו "ראיות מכריעות נגד ולהאוזן".

[4] דוד בן-גוריון המעיט מאוד להשתמש במילית "את", מכיוון שלדעתו "היא לפעמים הכרחית, ולרוב – מיותרת" (מכתב תשובה לעמוס פריש, תלמיד בן 14, בתוך: זהבה אוסטפלד, עריכה, הזקן והעם – מבחר אגרות אישיות של דוד בן-גוריון, ההוצאה לאור של משרד הביטחון, תשמ"ח – 1988, עמ' 231).

[5] יחזקאל קויפמן (1889 – 1963) חוקר מקרא וחתן פרס ישראל במדעי היהדות (תשי"ח – 1958). שימש כראש החוג למקרא באוניברסיטה העברית בירושלים וזכה פעמיים בפרס ביאליק לחכמת ישראל: בשנת תרצ"ג – 1953 ובשנת תשט"ז – 1956 (על ספרו המונומנטלי "תולדות האמונה הישראלית").

[6] במקור – רבי בנאה: אמר ר' יוחנן מִשׁוּם (=בשם) רבי בנאה: תורה – מגילה-מגילה ניתנה, שנאמר (תהלים מ 8): "אָז אָמַרְתִּי הִנֵּה בָאתִי בִּמְגִלַּת סֵפֶר כָּתוּב עָלָי".

[7] "וַיּאמֶר חִלְקִיָּהוּ הַכֹּהֵן הַגָּדוֹל עַל שָׁפָן הַסֹפֵר סֵפֶר הַתּוֹרָה מָצָאתִי בְּבֵית ה' וַיִּתֵּן חִלְקִיָּה אֶת הַסֵּפֶר אֶל שָׁפָן וַיִּקְרָאֵהוּ." יאשיהו מלך יהודה היה בנם של אמון וידידיה. הוא עלה לשלטון בגיל שמונה ומלך על יהודה 31 שנה. מכל מלכי בית דויד שלאחר התפלגות הממלכה נחשב יאשיהו לראוי ביותר. עליו נאמר: "וְכָמֹהוּ לֹא הָיָה לְפָנָיו מֶלֶךְ אֲשֶׁר שָׁב אֶל ה' בְּכָל לְבָבוֹ וּבְכָל נַפְשׁוֹ וּבְכָל מְאֹדוֹ כְּכֹל תּוֹרַת מֹשֶׁה וְאַחֲרָיו לֹא קָם כָּמֹהוּ" (מלכים ב, כג 25).

[8] חזקיהו בן אחז שעלה על כס המלכות בגיל 25 ומלך ביהודה 29 שנה. יש המאחרים את שנות שלטונו (727 – 698 לפני הספירה). עליו נאמר כי עשה "הַיָּשָׁר בְּעֵינֵי ה' כְּכֹל אֲשֶׁר עָשָׂה דָּוִד אָבִיו" (מלכים ב, יח 3).

[9] עזרא בן שְׂרָיָה הכוהן, "סֹפֵר מָהִיר בְּתוֹרַת מֹשֶׁה" (עזרא ז 6), עלה מבבל בראש גל העלייה השני של שיבת ציון, במאה ה-5 לפני הספירה. על עלייתו ופעולותיו של עזרא מסופר בספר עזרא (פרקים ז-י) ובספר נחמיה (פרק ח).

[10] נחמיה בן חכליה היה שר (יהודי) בחצרו של מלך פרס במאה ה-5 לפני הספירה. המלך מינה אותו למושל ירושלים, ובעקבות המינוי עלה נחמיה לירושלים בשנת 445 – 444 לפני הספירה (אחרי עליית עזרא).

[11] מתברר שגם בימינו אלה, בתחילת המאה ה-21, רוב הישראלים אכן דבקים ברעיון של עם סגולה: סקר של מרכז גוטמן שנערך עבור קרן אבי חי מגלה כי בשנת תשס"ט – 2009, 70% מן היהודים הישראלים האמינו ("מאמין בלב שלם" או "מאמין אך לפעמים מפקפק") כי "העם היהודי הוא עם נבחר מכל העמים" (יהודים ישראלים – דיוקן, תקציר, תשע"ב – 2012, המכון הישראלי לדמוקרטיה וקרן אבי חי ישראל, עמ'  18).

[12] במקורות חז"ל מוסב הביטוי "שְׁקוּלָה כנגד כל המצוות" על מצוות רבות, ובהן: ברית מילה, צדקה, ציצית, ישיבת ארץ ישראל, שבת. הציטוט המדויק ממסכת ברכות: "זו מצוות שבת, שהיא שקולה כנגד מצוותיה של תורה" (תלמוד ירושלמי, מסכת ברכות, פרק א הלכה ה).

[13] במאמרו מזכיר בן-גוריון גם את הפסוק המקביל מספר שמות (כג 12): "שֵׁשֶׁת יָמִים תַּעֲשֶׂה מַעֲשֶׂיךָ וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי תִּשְׁבֹּת לְמַעַן יָנוּחַ שׁוֹרְךָ וַחֲמֹרֶךָ וְיִנָּפֵשׁ בֶּן אֲמָתְךָ וְהַגֵּר."

[14] לעיל – הערה 11.

(C) כל הזכויות שמורות למתיה קם