דוד בן-גוריון: על אבי האומה העברית [1] / סיכמה וליקטה מתיה קם

דמותו של אברהם, אבי האומה, אבי המאמינים ואוהב האלוהים, הייתה נושא הרצאתו של דוד בן-גוריון בשנת העשור לכנסי התנ"ך.[2] בדבריו הדגיש כי "טבעי הדבר, שבישראל עצמאית מרגיש עצמו יהודי צעיר יותר קרוב – מבחינה יהודית – לתקופת המקרא מאשר לעיירה בגולה", ועמד על המתח שבין המדינה לתפוצות בהקשר לספרי המקרא בכלל, ולקורותיו של אבי האומה בפרט.

בן-גוריון הבהיר כי הגולה "אינה תופעה שלאחר המקרא" כלל ועיקר: ההליכה הראשונה לגלות נזכרת כבר בספר בראשית, בדברי ה' לאברהם בברית בין הבתרים. זאת ועוד: התפוצה קדמה "להולדת העם והתנחלותו בארץ כנען", כפי שעולה מקורותיו של אברהם אבינו, שלא החלו כאן בארץ אלא "באור  כשדים ובחרן",  היינו – בעיראק  ובתורכיה  של ימינו.[3]

בן–גוריון העלה את ההשערה, שאברהם נמשך לצאת מחרן ולהגיע לארץ כנען משום שכאן, בארץ כנען, נבטו ניצנים ראשונים של אמונה באל עליון, כפי שעולה מדמותו של מַלְכִּי-צֶדֶק מלך שָׁלֵם (בראשית יד). וגם תחנתו הראשונה של אברהם בארץ – העיר שכם – לא הייתה כנראה מקרית, שהרי בעיר זו "היה קיים מימים  קדומים מִקְדַּשׁ ה' (יהושע כד 26)". ובעיר זו אף זכה אברהם לקבל את הבטחת הארץ לזרעו – מאורע שנודעה לו "משמעות מכרעת בהיסטוריה היהודית".[4]

בן-גוריון הזכיר לשומעיו כי העם היהודי היה "הראשון בכל העמים שכתב ספרי היסטוריה" – ובכל זאת לא ההיסטוריוגרפיה היא העיקר במקרא "אלא ההיסטוריוסופיה – כלומר, חלקה הרֶלִיגְיוֹזִי (=הקשור לאמונה הדתית) הנובע מן המאורעות המסופרים".[5] הוא ביקש אפוא להדגים את ההיסטוריוסופיה המקראית בסיפורי אברהם. שאינו רק "אבי האומה העברית – אלא גם דמות דיוקנה של האומה העברית מראשיתה עד היום הזה".[6]

בן-גוריון הגדיר נקודות מִמְשָׁק בין תולדותיו של אברהם אבינו לקורותיו של עם ישראל, ופירש את המאורעות בחיי אברהם כ"תמצית מרומזת של כל ההיסטוריה היהודית": האמונה באל יחיד בורא העולם, ההתנחלות בארץ המובטחת והשיבה אליה, הגלות וסבלותיה, העקידה "של אלפים ורבבות ומיליונים יהודים" במהלך תקופת הגלות. יתר על כן, אירועי מפתח בחיי אברהם משתקפים גם במציאות חיינו במדינת ישראל: חלוקת הארץ (בין אברהם ללוט), ההתגייסות והנכונות לפדיון שבויים (הצלת לוט), דבקות "בשלטון הצדק והחסד" (שלדאבון הלב נתרופפה בשנים האחרונות), והשמירה על ברית המילה "זה ארבעת אלפים שנה, מימי אברהם ועד ימינו אלה". קורותיו של אבי האומה הם אפוא המחשה ועדות לעיקרון של "מעשי אבות – סימן לבנים". ובכך ייחודו של אברהם כאבי האומה, שהרי "אף באחד מן האבות האחרים לא נסתמלה ההיסטוריה הישראלית כמו בחיי אברהם", שהיה גם היחיד שזכה לכינוי "אוהב אלוהים" (ישעיהו מא 8; דברי הימים ב, כ 7).[7]

להלן כמה מובאות עיקריות  מהרצאתו של דוד בן-גוריון, מקצתן בדילוגים. ההדגשות – במקור. [8]

אברהם האמין באל אחד עוד לפני בואו ארצה כי על פי מצוות אלוהים יצא מחרן. בספר בראשית כתוב: "וַיֹּאמֶר ה' אֶל אַבְרָם: לֶךְ לְךָ מֵאַרְצְךָ וּמִמּוֹלַדְתְּךָ וּמִבֵּית אָבִיךָ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַרְאֶךָּ. וְאֶעֶשְׂךָ לְגוֹי גָּדוֹל" (בראשית יב 1 – 2), אבל לא נִתְפַּרְשָׁה הארץ שאליה נצטווה אברהם ללכת. אברהם הלך לארץ כנען ותחנתו הראשונה הייתה בשכם, ובשכם בנה מזבח לה' הנראה אליו (בראשית יב 7). מהתורה ברור שבארץ היו, עוד לפני בוא אברהם, מאמינים באל עליון, כפי שאנו לומדים מפרק יד, שמַלְכִּי-צֶדֶק מלך שָׁלֵם היה כוהן לאל עליון ובירך את אברם באומרו: "בָּרוּךְ אַבְרָם לְאֵל עֶלְיוֹן קֹנֵה שָׁמַיִם וָאָרֶץ" (בראשית יד 19). בכינוי זה "אל עליון" השתמש גם אברהם בדַבְּרוֹ אחר כך אל מלך סדום: "הֲרִימֹתִי יָדִי אֶל ה' אֵל עֶלְיוֹן קֹנֵה שָׁמַיִם וָאָרֶץ" (בראשית יד 22) […], ומדברי מלכי-צדק שהיה כוהן לאל עליון, אשר בו האמין גם אברהם, יש להסיק שלפני בוא אברם כבר היה בארץ קהל מאמינים באל עליון, שכן אין להניח שמלכי-צדק היה כוהן לעצמו בלבד. אף ייתכן שעובדה זו – מציאות מאמינים באל עליון – היא-היא שמשכה את אברהם מארץ חרן לארץ כנען, שהייתה, בלי ספק, הרבה יותר דלה וענייה מחרן […] גם אין זה אולי מקרה, שתחנתו הראשונה של אברם בארץ הייתה בשכם, כי בעיר זו, כפי שאנו יודעים מספר יהושע, היה קיים מימים קדומים "מקדש ה'" (יהושע כד 26). גם יעקב בשובו עם נשותיו ובניו מחרן, אחרי פגישתו עם עשיו אחיו, בא לשכם, כפי שכתוב: "וַיָּבֹא יַעֲקֹב שָׁלֵם עִיר שְׁכֶם… בְּבֹאוֹ מִפַּדַּן אֲרָם… וַיִּקֶן אֶת חֶלְקַת הַשָּׂדֶה אֲשֶׁר נָטָה שָׁם אָהֳלוֹ… וַיַּצֶּב שָׁם מִזְבֵּחַ וַיִּקְרָא לוֹ אֵל אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל" (בראשית לג 18 – 20).

המאורע הגדול שיש לו משמעות מכרעת בהיסטוריה היהודית היא הבטחת ארץ כנען לזרע אברהם ושרה. ומאורע זה נתרחש אף הוא בשכם, כפי שאנו קוראים בפרק יב (6 – 7): "וַיַּעֲבֹר אַבְרָם בָּאָרֶץ עַד מְקוֹם שְׁכֶם… וַיֵּרָא ה' אֶל אַבְרָם וַיֹּאמֶר: לְזַרְעֲךָ אֶתֵּן אֶת הָאָרֶץ הַזֹּאת" – ואז בנה אברהם מזבח לה' הנראה אליו. ואחר כך העתיק משם ההרה: "וַיִּסַּע אַבְרָם הָלוֹךְ וְנָסוֹעַ הַנֶּגְבָּה" (בראשית יב 9).

מדוע התיישב אברהם דווקא בנגב? ברור שגם אז, כמו בימינו, היה הנגב השטח הריק והפחות מאוכלס בכל הארץ. בחלק הצפוני של ארץ כנען, בחברון ובשכם, היו אברהם ויעקב צריכים לרכוש בכסף מלא חלקת שדה: אברהם – את "שְׂדֵה עֶפְרוֹן אֲשֶׁר בַּמַּכְפֵּלָה", בארבע מאות שקל כסף (בראשית כג 16 – 17) ויעקב – "אֶת חֶלְקַת הַשָּׂדֶה אֲשֶׁר נָטָה שָׁם אָהֳלוֹ מִיַּד בְּנֵי חֲמוֹר אֲבִי שְׁכֶם בְּמֵאָה קְשִׂיטָה" (בראשית לג 19).

[…]

עכשיו בא אחד המאורעות הגדולים המגלים [את][9] גבורתו וגודל נפשו של אברהם: גיוסם של כל חניכי אברם – 318 איש במספר, בימים ההם היה זה נחשב לכוח אדיר – להציל את בן אחיו לוט שנשבה על-ידי כדרלעומר ושלושת בעלי בריתו […] אברהם היה אסטרטגוס (=אַסְטְרָטֶג) מצוין, ובחר לו הזמן המתאים ביותר  לתקוף – בלילה, כשהאויב היה עייף ושכב לנוח. גם צה"ל בימינו העדיף קרבות  לילה […]

כשאמר מלך סדום לאברם "תֶּן לִי הַנֶּפֶשׁ וְהָרְכֻשׁ קַח לָךְ", אמר לו אברם: "הֲרִימֹתִי יָדִי אֶל ה' אֵל עֶלְיוֹן קֹנֵה שָׁמַיִם וָאָרֶץ. אִם מִחוּט וְעַד שְׂרוֹךְ נַעַל וְאִם אֶקַּח מִכָּל אֲשֶׁר לָךְ" (שם יד 21 – 23). אברהם יצא למלחמה להציל שבויים ולא לבוז בז (=לבזוז ביזה, לקחת שלל).

אחרי זה באה בשורת הגלות הראשונה – שנאמרה בברית בין הבתרים. אלוהים אמר לאברם: "יָדֹעַ תֵּדַע כִּי גֵר יִהְיֶה זַרְעֲךָ בְּאֶרֶץ לֹא לָהֶם וַעֲבָדוּם וְעִנּוּ אֹתָם אַרְבַּע מֵאוֹת שָׁנָה… וְדוֹר רְבִיעִי יָשׁוּבוּ הֵנָּה" (בראשית טו 13 – 16). כבר המפרשים הקדמונים התקשו בפירוש פסוקים אלה, וביניהם רש"י, רמב"ן, אבן-עזרא ועוד […] אולם בירור זה אינו שייך לפרשת אברהם […] כאן חשוב לציין כי לפי המסורת של המקרא הובטחה הארץ לעם העברי עוד בימי אברהם. וההבטחה חלה על צאצאי אברהם ושרה ולא על צאצאי אברהם מנשים אחרות.

הדבר שבא בעקבות ההבטחה הוא ברית-המילה שנכרתה בין אלוהים ובין אברהם וכל זרעו, והיא קיימת בעם היהודי עד היום הזה […] ונדמה לי ששום דבר לא נתקיים בהתמדה במשך כל הדורות ובכל תפוצות ישראל עד ימינו אלה – כברית זו. דבר הברית בין אלוהים ובני ישראל הוא אחד הקווים המקוריים של התפיסה המקראית על יחסי האל לעמו. אלוהים אינו רק מטיל משפטיו וחוקיו על ישראל כאדון העולם, אלא כורת ברית עמו כאילו היו שני צדדים שווים […]

[…] אחד המעשים הנעלים ביותר בחיי אברהם ואחד הסיפורים המופלאים בספרות העולמית – כשהאלוהים מגלה לאברהם: "זַעֲקַת סְדֹם וַעֲמֹרָה כִּי רָבָּה וְחַטָּאתָם כִּי כָבְדָה מְאֹד", ואומר לו כי יש בדעתו להשחיתן – פנה אברהם לה' בטענה: "הַאַף תִּסְפֶּה צַדִּיק עִם רָשָׁע… וְלֹא תִשָּׂא לַמָּקוֹם לְמַעַן חֲמִשִּׁים הַצַּדִּיקִם אֲשֶׁר בְּקִרְבָּהּ?" והוא מסיים בדברים הנועזים והנאצלים: "חָלִלָה לָּךְ, הֲשֹׁפֵט כָּל הָאָרֶץ לֹא יַעֲשֶׂה מִשְׁפָּט?" (בראשית יח 20 – 25). רגש הצדק הזה המדבר מגרונו של אברהם ועוז רוחו להתדיין באומץ לב לפני בוראו הוא אחד המומנטים הנעלים ביותר במקרא. זוהי הדוגמה היחידה, כמדומני, שאדם דורש בעוז צדק מאלוהיו, ואברהם לא חשש להיות טרדן וחזר על טענתו חמש פעמים בגרסאות שונות […]  ואלוהים נענה לו בכל פעם.

גדלות עמידתו התקיפה, העקשנית והנועזת של אברהם בפני אלוהים בדורשו משפט צדק וחסד היא בכך, שלא ביקש רק להציל חמישים או עשרה צדיקים, אלא תבע לשאת לכל סדום למען מספר הצדיקים הנמצאים בתוכה. וגדלות זו מתבלטת עוד יותר לאור הפרק הגדול שבא אחרי הסנגוריה על סדום –  פרק עקידת יצחק, המספר על מסירותו ללא גבול של אברהם לִדְבַר אלוהים ונכונותו להעלות לעולה על פי דבר ה' את בנו יחידו, בן הזקונים שילדה לו שרה. זהו אחד הפרקים הנשגבים והתמוהים ביותר בתורה […]

אם אנו סוקרים כל המאורעות האלה בחיי אברהם […] אנו מוצאים בהם תמצית מרומזת של כל ההיסטוריה היהודית במשך כל אלפי השנים שעברו מאז. האמונה בבורא עולם, אל אחד ויחיד, המְנַהֵג עולמו בצדק ובחסד; התנחלות העם העברי בארץ היעודה; גלות העם וסבלו בנכר; והעקידה של אלפים ורבבות ומיליונים יהודים לאורך כל תקופת הגלות. רצונכם יש בהם גם רמז לחלוקת הארץ, כפי שנעשה הדבר בין אברהם ובין לוט; הנכונות לפדיון שבויים בהצלת לוט; כושר מלחמתי ואסטרטגי בהצלת השבויים; ברית המילה המקוימת בישראל זה ארבעת אלפים שנה, מימי אברהם ועד ימינו  אלה; ואדיקות בשלטון הצדק והחסד […] ועל כך אמרו חכמינו: מעשי אבות סימן לבנים. אף באחד מן האבות האחרים לא נסתמלה ההיסטוריה הישראלית כמו בחיי אברהם.

ולבסוף יש לציין, שגם בנביאים ובכתובים מזכירים את שמו של אברהם כ"אוהב אלוהים": בישעיהו (מא 8) נאמר "וְאַתָּה יִשְׂרָאֵל עַבְדִּי, יַעֲקֹב אֲשֶׁר בְּחַרְתִּיךָ, זֶרַע אַבְרָהָם אֹהֲבִי", ובדברי הימים ב (כ 7) אומר המלך יהושפט: "הֲלֹא אַתָּה אֱלֹהֵינוּ הוֹרַשְׁתָּ אֶת יֹשְׁבֵי הָאָרֶץ הַזֹּאת מִלִּפְנֵי עַמְּךָ יִשְׂרָאֵל וַתִּתְּנָהּ לְזֶרַע אַבְרָהָם אֹהַבְךָ לְעוֹלָם." אברהם אבינו הוא היחיד בכל אישי התנ"ך שהוכתר בתואר הכבוד של אוהב אלוהים.

אברהם, תחריט עץ, מעשה ידי אפרים משה ליליין /באדיבות ויקיפדיה

הערות שוליים

[1] הרצאה שנשא דוד בן-גוריון בכינוס העשירי לתנ"ך, תשכ"ב – 1962. בתוך: דוד בן-גוריון, עיונים בתנ"ך, הוצאת עם עובד והחברה לחקר המקרא בישראל, תשל"ו – 1976, עמ 94 – 103. 

[2] בפתח דבריו ציין בן-גוריון את "ההתרחבות המתמדת של חוגי לומדי התנ"ך בארץ" והגדיר אותה כ"אחד הגילויים המרנינים והבולטים ביותר של שיבתנו אל עצמנו". במהלך אותו עשור הייתה עדנה ללימודי התנ"ך בישראל, בזכות מפעליה של החברה לחקר המקרא בישראל ובהשראת בן-גוריון וחוג התנ"ך שקיים בביתו. באותן שנים גם השתתפו אלפי מנויים במפעל "הגיליונות" של פרופ' נחמה ליבוביץ – הוראת התורה ומפרשיה באמצעות "גיליונות לעיון בפרשת השבוע", ושידורי הרדיו הגישו פרקי תנ"ך ופרשנות תנ"ך בעידן שבו היה הרדיו אמצעי התקשורת האלקטרוני היחיד בארץ.

[3] דוד בן-גוריון, עיונים בתנ"ך, עמ' 94 – 95.

[4] שם, עמ' 98.

[5] שם, עמ' 97 – 98.

[6] שם, עמ' 98.

[7] שם, עמ' 102  – 103.

[8] שם,  עמ' 98  – 103.

[9] דוד בן-גוריון המעיט מאוד להשתמש במילית "את", מכיוון שלדעתו "היא לפעמים הכרחית, ולרוב – מיותרת" (מכתב תשובה לעמוס פריש, תלמיד בן 14, בתוך: זהבה אוסטפלד, עריכה, הזקן והעם – מבחר אגרות אישיות של דוד בן-גוריון, ההוצאה לאור של משרד הביטחון, תשמ"ח – 1988, עמ' 231).

(C) כל הזכויות שמורות למתיה קם