דוד בן-גוריון – התנ"ך, העם והארץ[1] / מתיה קם

 

דוד בן-גוריון, איש החזון והרוח, אוהב התנ"ך, העם והארץ

(התמונה באדיבות ויקיפדיה, צילם:פריץ כהן)

ייחודו של התנ"ך

"מאז באתי לארץ עוצבתי בעיקר מהתנ"ך, שרק פה, בארץ, החילותי להבין אותו בכל עומקו, והושפעתי ממנו יותר מכל ספר וספרות אחרים – יהודיים ולא יהודיים."[2] כך העיד דוד בן-גוריון על הזיקה הייחודית והעמוקה שנוצרה בינו ובין התנ"ך כאן, בארץ, וליתר דיוק: כאן, בארץ – לאחר קום המדינה: "תקומת ישראל ומלחמת-הקוממיות האירו לי את התנ"ך באור חדש" ובמיוחד את "סיפורי האבות, יציאת מצרים, הכיבוש וההתנחלות".[3] כאן ואז אירע לבן-גוריון מה שלא יכול היה לקרות באלפיים שנות גלות, שבהן אמנם נכתבה יצירה יהודית "גדולה וענפה" – אך "הועם זיוו" של ספר הספרים; וזריחתו מחדש "באורו האמיתי והמלא" התאפשרה "רק עם חידוש הקוממיות העברית". רק כאן, בארץ, הגיע בן-גוריון לכלל הכרה, כי "בלי ידיעת התנ"ך לא תיתכן ידיעת עצמנו, ידיעת מקורנו, רוחנו, ייעודנו ועתידנו".[4] לבן-גוריון, איש רחב-דעת ובקי בחכמות המערב והמזרח, היה התנ"ך – שלא מש משולחן עבודתו[5] – ראש וראשון שאין דומה לו: "אינני יודע בספרותנו או בספרות עם אחר אוצר תרבותי וחינוכי שישווה לתנ"ך".[6] בהינפי קולמוס מרהיבים עמד בן-גוריון על ייחודו של התנ"ך בזיקתו לעַם היהודי, לאמונתו ולמכורתו ההיסטורית:

א.  התנ"ך הוא ספר היסטוריוגרפי ראשון מסוגו: ""בספרי התנ"ך ניתנו – זו הפעם הראשונה בהיסטוריה האנושית – תולדות צמיחתו וגידולו ומאבקיו של עַם".[7] העם היהודי היה אפוא  "הראשון בכל העמים שכתב ספרי-היסטוריה".[8]

ב.  התנ"ך הוא "המקור והשורש" של היהדות, הן כאמונה והן כאומה".[9] ספר הספרים העניק לעם ישראל, ובאמצעותו לאנושות כולה, "לא רק אמונה באל אחד בורא הכול, אלא גם ערכים אנושיים נעלים, ערכי אחווה אנושית, ערכי צדק ומשפט, אמת וחסד, שוויון העמים ושלום, שהם תמצית תורת הנביאים ומוסר היהדות. בפסקה של שלוש מילים הביעה תורתנו [את] האמת המוסרית הנעלה ביותר: 'וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ', שעליה אמר גדול התַנָאִים: 'זה כלל גדול בתורה'."[10] לעם ישראל העניק התנ"ך את עוצמת הרוח – "כוח מוסרי גדול, שאולי אין דוגמתו בתולדות העמים […] וכוח [מוסרי] זה הביאנו עד הלום".[11] ומכאן תפקידו של התנ"ך כ"מורה-הדרך הראשי בחינוכנו היהודי והאנושי, בעיצוב רצוננו המוסרי והחברתי, ביחסנו לאדם ולאנושות."[12]

ג. "התנ"ך הנחיל לעם ישראל [את] הַכָּרַת מוצאו, עברוֹ הגדול, מאבקיו המדיניים-הצבאיים והתרבותיים-רוחניים עִם שכניו." מן התנ"ך אנו לומדים על "התקופה הגדולה והמקורית ביותר בתולדות עמנו […] בין משה רבינו ובין עזרא הסופר".[13] דומה שלא בהיסח הדעת בחר בן-גוריון להגדיר את אחד ממאמריו בכותרת "התנ"ך והעם היהודי" – ולא: התנ"ך ועם ישראל. נראה שבניסוח זה, "העם היהודי", ביקש להדגיש את המרחב הגאו-היסטורי של הזיקה בין כלל העם באשר הוא, בארץ או בתפוצות, לבין ספר התנ"ך, מולדתו הרוחנית של העם.

ד. לצד תמונה פנורמית של העבר המפואר – הציב התנ"ך לעם ישראל את "ייעודו ותקוות עתידו": את הייעוד הלאומי של שיבת ציון וקיבוץ גלויות כמו גם את הייעוד הכלל-אנושי של חזון הגאולה. בן-גוריון הטעים את נקודת המבט הייחודית לתנ"ך וליהדות: "לא געגועים מחוסרי אונים ליפעת עבר נעלמה", לתור הזהב האגדי שחלף ללא שוב, כמקובל בעמים קדומים אחרים, אלא "ציפייה דרוכה לחזון עתיד מתוקן", מבט "לאחרית הימים, שבהם תימלא הארץ דעה כמים לים מכסים,[14] העמים יכתתו חרבותם לאתים, לא ישא גוי אל גוי חרב ולא ילמדו עוד מלחמה." אך קודם לחזון אוניברסלי זה יש לממש את החזון הפרטיקורלי של "קיום ממלכתי-לאומי" המייחד את תקופתנו: "שיבת השבות, קיבוץ גלויות".[15]

ה. זאת ועוד: "לא רק [את] ידיעת עברו ותקוות עתידו שאב העם היהודי מספר-הספרים". התנ"ך העניק לעם ישראל ייעוד מהותני ובלעדי – להיות עם סגולה ואור לגויים: "אֲנִי ה' קְרָאתִיךָ בְצֶדֶק וְאַחְזֵק בְּיָדֶךָ וְאֶצָּרְךָ וְאֶתֶּנְךָ לִבְרִית עָם לְאוֹר גּוֹיִם" (ישעיהו מב 7-6), "וּנְתַתִּיךָ לְאוֹר גּוֹיִם לִהְיוֹת יְשׁוּעָתִי עַד קְצֵה הָאָרֶץ" (שם מט 6). בן-גוריון הדגיש, כי עם ישראל יכול לממש את ייעודו כעם סגולה רק בהיותו יושב על אדמתו וברשות עצמו, [16] אבל גם בנסיבות אלה לא השכיל העם בעבר להגשים ייעוד זה. בן-גוריון הזכיר לקוראיו, כי "גם בימי השופטים וגם בימי המלכים היה העם היהודי רחוק מהאידאל של עם סגולה. אבל נפלא הדבר שדווקא הנביאים הגדולים, שלא חסו ולא חיפו על בני דורם בתוכחתם העזה והמרה – לא התייאשו ולא נכזבו מהאמונה העמוקה בייעוד העם [….] והם חזו חזון הגאולה היהודית והאנושית, שבה ישב ישראל לבטח בארצו ויהיה לעם-סגולה ולאור-גויים."[17] ואף בן-גוריון עצמו לא נואש והמשיך להאמין בייעודו של עם ישראל כעם סגולה, אור לגויים. ומתברר שרעיון זה אינו אנכרוניסטי כלל ועיקר: סקר שערך מרכז גוטמן עבור קרן אבי חי מלמד, כי בשנת תשס"ט – 2009 האמינו 70% מן היהודים הישראלים בייחודו של העם היהודי כ"עם הנבחר מכל העמים".[18]

סוד הפלא המשולש

בפרספקטיבה היסטורית ולשיטתו של בן-גוריון, היה התנ"ך "סוד הפלא המשולש" של ההיסטוריה היהודית: פלא הישרדותו של העם בתנאים כמעט בלתי אפשריים, תוך שמירה לא רק על עצם קיומו אלא גם על "ייחודו ואחדותו", על "אמונתו מימי קדם"[19] ועל לשונו, "בלי לרדת מבימת ההיסטוריה העולמית"; פלא תחייתו המחודשת של העם בארצו וחידוש עצמאותו – "לאחר גלות ונדודים במשך 1,813 שנה"[20] בתהליך חסר-תקדים בהשוואה לעמים  אחרים;[21]  ופלא השפעתו של "עַם קטן ועַם משולל עצמאות" על האנושות ועל ההיסטוריה העולמית במהלך כל הדורות.[22]

את סוד "הפלא המשולש" המיוחד להיסטוריה היהודית מצא בן-גוריון "ביצירה בת-האלמוות של עמנו בימי קדם" – בספר הספרים, "המלווה את עמנו בכל גלגוליו ונדודיו זה אַלפַּיים וחמש מאות שנים". בן-גוריון הזכיר את ביטוייו של התנ"ך גם בתפילות היום-יום,‏[23] שהעניקו לעם היהודי לדורותיו תעצומות של אמונה ותקווה לעתיד, והיו מקור השראה ל"בשורת הגאולה ושיבת ציון, בשורת הפרחת השממה וקיבוץ גלויות," שבזכותה "העם לא נתייאש, ורוחו לא נפלה", שהרי "כל ילד יהודי" בכל הדורות "קרא ולמד בילדותו" את הבטחת השבות לעתיד לבוא: "וְשָׁב ה' אֱלֹהֶיךָ אֶת שְׁבוּתְךָ וְרִחֲמֶךָ וְשָׁב וְקִבֶּצְךָ מִכָּל הָעַמִּים אֲשֶׁר הֱפִיצְךָ ה' שָׁמָּה. אִם יִהְיֶה נִדַּחֲךָ בִּקְצֵה הַשָּׁמָיִם מִשָּׁם יְקַבֶּצְךָ ה' אֱלֹהֶיךָ וּמִשָּׁם יִקָּחֶךָ. וֶהֱבִיאֲךָ ה' אֱלֹהֶיךָ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר יָרְשׁוּ אֲבֹתֶיךָ וִירִשְׁתָּהּ וְהֵיטִבְךָ וְהִרְבְּךָ מֵאֲבֹתֶיךָ" (דברים ל 5-3).[24]

המשולש הנצחי: עם, ארץ, ספר

לשיטתו של בן-גוריון, התנ"ך אינו רק הספר בה"א הידיעה של עם ישראל (ובכלל), ואינו רק סוד "הפלא המשולש" בהיסטוריה היהודית. התנ"ך הוא גם אחד מקדקודיו של המשולש האידאי הנצחי: עם, ארץ וספר: "מפעלה וחינוכה של האומה העברית ייכונו בעתיד על שני אלה: הארץ והספר, ארץ הצבי[25] וספר התנ"ך." ארץ ישראל והתנ"ך הם, כהגדרתו של בן-גוריון, "סדן פעולתנו ההיסטורית ומַצְפֵּנָהּ".[26] בן-גוריון האמין – כי אכן יהודי מאמין היה[27] – שהתנ"ך הוא "סוד קיומו ונצחו של עם ישראל" והוא שעיצב את דיוקנו הרוחני והערכי של עם ישראל: "ספק אם יש עוד אומה בעולם שגורלה היה כרוך במידה כה רבה ובזמן כה ארוך בגורל הספר. שמרנו אלפי שנים על הספר, והספר שמר עלינו." מכאן הקביעה כי "התנ"ך עשה אותנו לעם עולם",[28] יתר על כן: יש זהות מלאה בין העם לספר: "לדעתי התנ"ך הוא העם העברי".[29] ספר הספרים הוא היסוד והתשתית של "חיינו הרוחניים והמוסריים", כפי שאדמת הארץ היא התשתית של "חיינו המשקיים והגופניים".[30] ספר התנ"ך יונק את עוצמתו ואת חיוניותו מן הארץ הזאת, ליתר דיוק: מקיום יהודי ריבוני כאן, בארץ ישראל. ואילו בתקופת הגלות הארוכה, נעקר לא רק העם ממולדתו אלא גם ספר הספרים נתלש "ממקור חיותו, צומצמו אופקיו, דולדל תוכנו, והוא נתכווץ בקרן-זווית צרה שנשארה לפליטה לרוח עמנו".[31] התנ"ך "נולד על רקע היסטורי של עצמאות ומולדת", ולפיכך במהלך הגלות "העם לא היה מסוגל עוד לראותו ולהבינו כנתינתו המקורית".[32]  ובניסוח חד ונחרץ: "בגולה – פרחה נשמתו של התנ"ך, בישראל – חזרה הנשמה והיא מתחילה לפרוח בלבבות."[33] וזה אפוא עיקרו של הקשר המשולש: "בזו ארץ המכורה נולדה, גדלה ונתגבשה האומה העברית",[34] ובזו הארץ "העמידה נכס הנצחים שלה, שפירנס את רוחה מאז ועד היום – את ספר הספרים." והקשר המשולש הזה – לא זו בלבד שלא יינתק, אלא עתיד הוא להדריך את המדינה העברית המתחדשת, "ראשית גאולתנו הלאומית",[35] שתיכון על שני אדנים אלה: הארץ והספר. חידוש הריבונות של העם בארצו יביא לכלל מיצוי את ייחודו של עם ישראל ואת ייעודו – על-פי התנ"ך: "ובמאור המוסרי והסוציאלי הגנוז בניב הנצחי של הספר, ובייעודי השלום, הצדק והחסד של הנביאים, בבשורת צלם האלוהים שבאדם ובצו 'ואהבת לרעך כמוך' – נחנך דורות ונעצב דמות חברתנו ומשטרנו".[36] השיבה לציון כרוכה בשיבה לתנ"ך, ובשיבה כפולה זו "בא לידי גילוי עליון תהליך התקומה וההתחדשות של העם היהודי, וככל שפעולה זו תתגבר – נתקרב לגאולה השלמה, המדינית והרוחנית".[37]

בן-גוריון הכיר ואף ציטט בכתביו את העיקרון הפרשני – שראשיתו בספרות חז"ל – "מעשה אבות סימן לבנים",[38] והוא נתן לעיקרון זה פרשנות אישית מקורית: "אישי המקרא והמאורעות המסופרים והמתוארים בספר הספרים מופיעים שוב לפנינו באורם הקדום והאמיתי – בישראל הגאולה, כשאנו הולכים בעקבותיהם פשוטו כמשמעו, וחיים שוב, מתוך שינויי-תקופות הכרחיים, [את] החיים, המאבקים, החיפושים והמאמצים שהיו מנת גורלם של אבותינו, מחוקקינו, שופטינו, מלכינו ונביאינו הקדומים." [39] לפי התפיסה ההיסטורית הרווחת, העבר שופך אור על ההווה, אך "יש גם שההווה שופך אור על העבר, ותקומת מדינת ישראל היא דוגמה מובהקת לכך."[40]

התנ"ך – ומדינת ישראל

במאמרהּ "התנ"ך והזהות הישראלית" קבעה פרופ' אניטה שפירא, שבן-גוריון הציב את התנ"ך כ"מוקד אינטלקטואלי מרכזי של המדינה הצעירה" והעלה את מעמדו לכדי הטקסט הקנוני בה"א הידיעה "האחד והיחיד, היסוד הרוחני של חיי האומה", ובשנים שלאחר קום המדינה "הפך את התנ"ך לאבן התשתית של השקפת עולמו".  עוד טענה שפירא, כי בן-גוריון "ביטל מניה וביה" את "ההיסטוריה היהודית, התרבות הדתית והחילונית, המשנה הציונית […] כמקורות מעצבים".[41]  נראה שקביעה גורפת זו אינה משקפת נאמנה את עמדתו של בן-גוריון, שהכיר ואף הוקיר את אוצרות הרוח של עם ישראל לדורותיו: "ידעתי שאין התנ"ך היצירה היחידה והאחרונה של עמנו, ובמורשתנו הרוחנית שלנו גנוזים הרבה אוצרות יקרים מהעבר הקרוב והרחוק שיש להנחילם במידת-האפשרות לעם." ובמכתבו לסופר חיים הזז הודה: "צדקת שהתנ"ך בלבד לָא סַגְיָא".[42] זאת ועוד: בן-גוריון סבר, כי התלמוד שנוצר "ברובו בימי גלותנו"[43] – ובדיוק מן הטעם הזה – אינו "מממצה את היהדות" אך מילא תפקיד חשוב "בהישרדותם של היהודים בגולה" ושימש להם "מולדת נודדת".[44] ציוניותו הייתה בראש ובראשונה יהדותו: "הציונות שלי אינה אלא חלק וביטוי של היהדות שלי, ולא להיפך. אני ציוני אך ורק מפני שאני יהודי". ולפי תפיסתו, הציונות לא החלה בקונגרס הציוני הראשון וגם לא בהקמת המושבות הראשונות, "הציונות שלנו ימיה כימי העם היהודי והיא גלומה וטבועה ביהדותנו […] היא מתחילה בימי אברהם אבינו – משנאמר בפעם הראשונה 'לֶךְ לְךָ'".[45] זאת ועוד: בן-גוריון קבע בלהט, כי "עברנו הוא לא רק מאחורינו, אלא בנו, בתוכנו […] מורשה גדולה ועתיקה בת אלפי שנים מובלת אתנו שי לבאות".[46] הוא הדגיש כי התנ"ך הוא "מקור חיים, השראה וחזון, ובדבקנו בו נצליח לפלס דרך חדשה לעתידנו כאנשים וכיהודים." שכן דווקא "האור הגדול והנצחי הזורח בתנ"ך מתוכו" הוא שיסייע לבניה של מדינת ישראל ולבוניה "למצוא דרכנו בחתחתי המציאות הקשה, האכזרית וגם רבת הסיכויים של ימינו אלה."[47] במדינת ישראל המתחדשת העמיד בן-גוריון מעין סולם שניצב ארצה, התנ"ך בראשו – וגם בבסיסו, ובין לבין – "הרבה אוצרות יקרים" מימים קרובים ורחוקים.

מנורת הכנסת המסמלת את חזון "אור לגויים"  (התמונה: באדיבות ויקיפדיה, צילם: דרור לין, הפסל: בנו אלקן)

התנ"ך והנוער הישראלי

תקוות רבות תלה בן-גוריון בקשר שייווצר כאן בארץ בין התנ"ך לנוער העברי: "הספר הניתן עכשיו בידי הנוער שלנו יהיה ספר החיים בכל שפעת גילוייהם, בעיותיהם, תביעותיהם ואפשרויותיהם […] ספר של כוח אנושי, של חירות האדם, של העבודה היוצרת; ספר החברה המעצבת גורלה במו-ידיה, ספר העַם הפועל ברשות עצמו בכל תחומי החיים […] ספר המכשיר את הדור הצעיר להעשיר ולהרחיב בלי-הרף כל נכסי הרוח והחומר של האומה."[48] תקווה זו לא התממשה, ונראה שעם השנים גבר והלך הניכור בין הנוער ובין התנ"ך, גם בקרב הנוער הדתי-ציוני: לימוד התנ"ך נמצא לדאבון הלב בתחתית סדר העדיפויות של התלמידים, הגם שרבים מן הישראלים הבוגרים מייחסים חשיבות ללימוד תנ"ך ותלמוד ומקורות אחרים.[49] את העדנה המחודשת ללימוד התנ"ך אפשר למצוא בחוגים לתנ"ך ובשיעורים לקהל הרחב, כמו גם בתופעה המרנינה של ימי העיון בתנ"ך המתקיימים מדי קיץ במכללת יעקב הרצוג שליד ישיבת הר עציון. ימי עיון אלו החלו כימי השתלמות למורים לתנ"ך (קיץ תשנ"ב – 1992) ותוך שנים אחדות הרחיבו את יריעותיהם והיו לאבן שואבת לחובבי תנ"ך: בקיץ תש"ע – 2010 השתתפו בימי העיון יותר מ- 4,000 לומדים (מהארץ ומחו"ל), שנהנו מהיצע של כ-200 שיעורים והרצאות (בעברית ובאנגלית).[50] ונראה שאכן מדובר בתופעה מקראית יחידאית הראויה להירשם בספר השיאים של גינס. ומאז שנת תשע"ה – 2014 קיבל לימוד התנ"ך תנופה חסרת תקדים ופורצת דרך, שרתמה את כל אמצעי הטכנולוגיה החדישים (ובהם רשתות חברתיות) כדי להפיץ לכל קצווי תבל ומרשתת את הלימוד היומי של פרק בתנ"ך:  929 – תנ"ך ביחד  לראשונה פרץ לימוד התנ"ך את גבולות המרחב  והזמן, במתכונת לימוד הדף היומי בגמרא (קישור לאתר תנ"ך ביחד).

ולצד ההתחדשות והחדשנות בלימוד תנ"ך – עמד במבחן הזמן גם שריד למורשת התנ"ך של בן-גוריון: חידון התנ"ך לנוער יהודי מן הארץ ומהתפוצות, שראשיתו בשנת העשור למדינה (תשי"ח – 1958), והוא מתקיים מדי שנה בשנה ביום העצמאות.[51] 

 

סיום

"למעלה מאלפיים ומאתיים שנה מופיעים בלי-הפסק תרגומים, פירושים, מדרשים, מחקרים, ביאורים לתנ"ך, מִשֶׁל בני-ברית ושאינם בני-ברית, ואפשר לומר בלי חשש גוזמה, שאין ספר אחר בעולם שזכה לטיפול כזה מצד מתרגמים ומפרשים וחוקרים", ציין בן-גוריון בסיפוק והוסיף: "ואף-על-פי-כן עדיין רחוקים אנו מידיעת התנ"ך", וזאת לא רק בשל "קשיים הטבועים במהותו של הספר", אלא בשל הנתק הממושך בין העם למולדתו: "כמו הארץ, כן הספר, אינו נפתח אלא לאלה המעורים באדמת מטעו ובלשונו החיה […] הספר הוא הלשון. אף אחד ממפרשי התנ"ך […] אי-אפשר לו לפרש פרקי יהושע כפי שעושות זאת עלילות צבא הגנה לישראל, וביישובינו החקלאיים על גדות הירדן, בעמק ובנגב, נובטים גרעינים ראשונים שישמשו הסבר חי לכמה מפרשיות הושע, מיכה וישעיהו. רק העם שייאָחז מחדש בארצו ויתערה בנוף המבהיק מכל עמוד של ספר הספרים, ולשון הספר תהיה לשונו הטבעית, שבה יהגה ויחלום, ביודעים ובלא יודעים[52] – רק עַם זה יפתח לפניו הספר את סגור לבו ונפשו הפנימית, ונשמת הספר ונשמת העַם יהיו לאחת."[53]

 הערות שוליים

[1] על-פי: דוד בן-גוריון, "התנ"ך והעם היהודי", בתוך: עיונים בתנ"ך, הוצאת עם עובד, תשל"ו – 1976, עמ' 225-219 (המאמר הוא גרסה מודפסת של הרצאה שנשא בן-גוריון בנהלל בקיץ תשכ"ד – 1964); "התנ"ך זורח באור עצמו", שם, 49-41; "יציאת מצרים", שם, עמ' 252-243; "ייחוד וייעוד", בתוך: נצח ישראל, הוצאת עיינות, תשכ"ד – 1964, עמ' 41-7 (המאמר  מבוסס על הרצאה של בן-גוריון "על חינוך הצבא והעם" לפני הפיקוד הגבוה של צה"ל, תש"י – 1950); "ייעודי הרוח והחלוציות בישראל", עמ' 78-42; "עם סגולה", בתוך: חזון ודרך, הוצאת עיינות, תשי"ז – 1957, עמ' 96-92; "קום יקום החזון", בתוך: חזון ודרך, כרך ראשון, הוצאת מפלגת פועלי ארץ ישראל, תשי"א – 1951, עמ' 192-181; "מעמד ההסתדרות הציונית בישראל", בתוך: חזון ודרך, כרך רביעי, הוצאת עם עובד, תשי"ז – 1957, עמ' 36-13; ועוד. ההדגשות – במקור.

[2] דוד בן-גוריון במכתב לשופט העליון ד"ר משה זילברג, תשכ"ט – 1969, בתוך: הזקן והעם – מבחר אגרות אישיות של דוד בן-גוריון, כינסה וערכה: ד"ר זהבה אוסטפלד, ההוצאה לאור של משרד הביטחון, תשמ"ח – 1988, עמ' 79-78.

[3] דוד בן-גוריון, "יציאת מצרים", בתוך: עיונים בתנ"ך, עמ' 244-243.

[4] דוד בן-גוריון, "התנ"ך זורח באור עצמו", שם, עמ' 42, 49-48.

[5] מתחת למשטח הזכוכית של שולחן עבודתו הניח בן-גוריון חמישה קטעי פסוקים מן התורה והנביאים, שאותם הגדיר "יסודות היהדות – כפי שבוטאו […] על ידי נביאינו", וביקש שיהיו תדיר לנגד עיניו. הראשון שבהם הוא האמונה בבורא עולם: "כִּי כֹה אָמַר ה' בּוֹרֵא הַשָּׁמַיִם הוּא הָאֱלֹהִים יֹצֵר הָאָרֶץ וְעֹשָׂהּ, הוּא כוֹנְנָהּ" (ישעיהו מה 18). על הפסוקים האחרים ברשימה – להלן בהערות 10, 24.

[6] דוד בן-גוריון במכתב לפרופ' חיים מ"י גבריהו, יו"ר החברה לחקר המקרא בישראל, תשי"ד – 1954, בתוך: הזקן והעם – מבחר אגרות אישיות של דוד בן-גוריון, עמ' 75.

בן-גוריון הכיר את הפילוסופיה המערבית – העתיקה והחדשה – ואף למד יוונית כדי לקרוא את הפילוסופיה היוונית בשפת המקור. הוא גילה עניין גם בתרבות המזרח הרחוק ובתורת הבודהיזם. במהלך כל חייו – ובכלל זה בשנות כהונתו כראש ממשלה – הוא קרא ולמד מדי יום ביומו, בשעות הלילה המאוחרות, וספרייתו הכילה יותר מ-20,000 ספרים בשפות שונות.

[7] בן-גוריון הוסיף, כי "כתיבת ההיסטוריה העברית קדמה לספריו של הרודוטס ותוקידידס, ושאר ספרי ההיסטוריה שנכתבו על-ידי יוונים ורומאים בימי-קדם" (דוד בן-גוריון, "התנ"ך והעם היהודי", בתוך: עיונים בתנ"ך, עמ' 220).

[8] ובכל זאת הדגיש בן-גוריון כי לא ההיסטוריוגרפיה היא העיקר במקרא "אלא ההיסטוריוסופיה – כלומר, חלקה הרליגיוזי (=הדתי) הנובע מן המאורעות המסופרים" (דוד בן-גוריון, אבי האומה העברית, בתוך: עיונים בתנ"ך, עמ' 97 – 98).

היסטוריוסופיה = תפיסת העולם של כותב ההיסטוריה, ובהיסטוריוגרפיה המקראית – ההיסטוריוסופיה כוללת את ההשקפה הדתית, את עקרונות האמונה היהודית.

[9] המושגים אומה, עם ולאום משמשים כמילים נרדפות במאמרו של בן-גוריון. וכך גם הצירופים עם עברי, עם יהודי, עם ישראל, המייצגים את עם ישראל בתקופות היסטוריות שונות. מן הכתוב בספרי התנ"ך הסיק בן-גוריון כי לעמנו היו "שלושה שמות בשלוש תקופות. קודם עברים, אחר-כך ישראלים, ולבסוף יהודים" (דוד בן-גוריון, "קדמות העברים בכנען", עיונים בתנ"ך, עמ' 107).

[10] הפסוק "'וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ" (בצירוף פס' 34-33 בהמשך פרק יט) היה הציטוט השני ברשימת הפסוקים שהגדיר בן-גוריון כ"יסודות היהדות" ושאותם הניח מתחת למשטח הזכוכית של שולחן עבודתו (הערה 6 לעיל).

תַנָאִים = חכמי המשנה. בן-גוריון מתכוון לַתַנָא, חכם המשנה, רבי עקיבא, שקבע (מדרש ספרא לספר ויקרא, קדושים, פרשה ב): "ואהבת לרעך כמוך […] זה כלל גדול בתורה" (דוד בן-גוריון, "התנ"ך והעם היהודי", בתוך: עיונים בתנ"ך, עמ' 221).

[11] דוד בן-גוריון, "ייעודי הרוח והחלוציות בישראל", בתוך: נצח ישראל, עמ' 45.

[12] דוד בן-גוריון, "דברי תשובה", בתוך: חזון ודרך, כרך שני, עמ' 310.

[13] דוד בן-גוריון במכתב לפרופ' גבריהו, תשי"ד – 1954, בתוך: הזקן והעם – מבחר אגרות אישיות של דוד בן-גוריון, עמ' 75.

[14] במקור הכתוב אינו עוסק בדעת באופן כללי – אלא בדעת ה', באמונה בה': "לֹא יָרֵעוּ וְלֹא יַשְׁחִיתוּ בְּכָל הַר קָדְשִׁי כִּי מָלְאָה הָאָרֶץ דֵּעָה אֶת ה' כַּמַּיִם לַיָּם מְכַסִּים" (ישעיהו יא 9). ובהרצאה בשנת תש"ט – 1949 אכן הזכיר בן-גוריון פסוק זה  ככתבו וכלשונו (דוד בן-גוריון, "קום יקום החזון", בתוך: חזון ודרך, כרך ראשון, עמ' 184).

[15] דוד בן-גוריון, "ייחוד וייעוד", בתוך: נצח ישראל, עמ' 29-28; דוד בן-גוריון, "קום יקום החזון", בתוך: חזון ודרך, כרך ראשון, עמ' 184-183.

[16] ואף צבא הגנה לישראל הוגדר על-ידי בן-גוריון "כצבא-סגולה", שהרי הוא צבאו של עם סגולה (בן-גוריון במכתב לד"ר שמעון שרשבסקי, תשכ"ט – 1969, בתוך: הזקן והעם, עמ' 83-82).

[17] במאמרו "עם סגולה" (בתוך: חזון ודרך, כרך חמישי, עמ' 96) ציטט בן-גוריון מפסוקי התוכחה של הנביאים  ישעיהו (א 4, י 2-1, ג 15), הושע (ד 2-1) ועמוס (ב 7-6).

להגדרת ייחודו של עם ישראל כעם סגולה ואור לגויים הוסיף בן-גוריון בשמם של "אנשי מעשה מפוכחים" את ההסתייגות המתבקשת: "אין אנו אור לעצמנו – ואיך נהיה אור לגויים?" ואף השיב מניה וביה: "ודאי שאין מחסור בצללים בחיינו […] פשעים, מעילות, פריצוֹת ופריצוּת, רשעות, תככים ומרמה […] אבל יש בארץ גילויים ועלילות חיוביים שאין דוגמתם בעולם […]  הכושר הזה לבנות חקלאות עברית […] להחיות שפה שנחשבה כאלפיים שנה לשפה מתה […] ליצור ספרות עברית פורחת, לפתח ולטפח מוסדות מדע ומחקר […] בעלי שם עולמי – וכל אלה נראו לפני חמישים-שישים שנה […] כחלום ריק שאין לו שחר, כהזיה תפֵלה וכדבר בלתי אפשרי" (דוד בן-גוריון, "התנ"ך והעם היהודי", בתוך: עיונים בתנ"ך, עמ' 224).

[18] הנתונים כוללים את כל המשיבים "מאמין בלב שלם" או "מאמין אך לפעמים מפקפק". נתונים אלו מציינים עלייה של כ-15% בהשוואה לסקר קודם משנת תשנ"ט – 1999  (יהודים ישראלים – דיוקן, תקציר, תשע"ב – 2012, המכון הישראלי לדמוקרטיה וקרן אבי חי ישראל, עמ' 18).

[19] עמי המזרח התיכון, פרט לישראל, מוסלמיים בדתם מאז עליית האסלאם והכיבוש המוסלמי במאה השביעית לספירה (לפני כ-1,500 שנה). עמים אלו לא שמרו על שפת אבותיהם הקדומים ו"קיבלו אמונתם מידי זרים – באונס או ברצון".

[20] חישוב זה מתבסס על שנות הגלות מאז כישלון מרד בר כוכבא (135 לספירה).

[21] בן-גוריון הזכיר את עמי אסיה ואפריקה שזכו לעצמאות במחצית הראשונה של המאה העשרים, לאחר שהיו משועבדים למדינות אירופיות – בריטניה, צרפת, רוסיה, בלגיה, הולנד ועוד – במשך "עשרות או גם מאות בשנים". אך עמים אלו, בניגוד לעם ישראל, ישבו בארצם שלהם (ולא מחוצה לה) במשך כל השנים של שלטון זר.

[22] ובכלל זה השפעת היהדות על צמיחתן של הנצרות והאסלאם בעת העתיקה, כמו גם על התפתחות תחומי התרבות והמדע בכל התקופות, לרבות בעת החדשה.

[23] הפסוק בתפילת שמונה-עשרה (תפילת העמידה) – "תְּקַע בְּשׁוֹפָר גָּדוֹל לְחֵרוּתֵנוּ, וְשָׂא נֵס לְקַבֵּץ גָּלֻיּוֹתֵינוּ, וְקַ‏בְּ‏צֵנוּ‏ יַ‏חַ‏ד מְהֵרָ‏ה מֵאַ‏רְבַּ‏ע כַּ‏נְפוֹ‏ת הָ‏אָ‏רֶ‏ץ לְאַ‏רְצֵנוּ" – מבוסס על פסוקים מנבואת ישעיהו: "וְהָיָה בַּיּוֹם הַהוּא יִתָּקַע בְּשׁוֹפָר גָּדוֹל וּבָאוּ הָאֹבְדִים בְּאֶרֶץ אַשּׁוּר וְהַנִּדָּחִים בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם וְהִשְׁתַּחֲווּ לַה' בְּהַר הַקֹּדֶשׁ בִּירוּשָׁלִָם" (כז 13); "וְנָשָׂא נֵס לַגּוֹיִם וְאָסַף נִדְחֵי יִשְׂרָאֵל וּנְפֻצוֹת יְהוּדָה יְקַבֵּץ מֵאַרְבַּע כַּנְפוֹת הָאָרֶץ" (יא 12).

[24] שני פסוקים אלו היו הציטוט החמישי והמסיים של "יסודות היהדות" של דוד בן-גוריון (הערה 5 לעיל).

דוד בן-גוריון, "התנ"ך והעם היהודי", שם, עמ' 221-220.

[25] הצירוף "ארץ הצבי" נזכר בספר דניאל יא 16, והפרשנים (רש"י, אבן-עזרא ואחרים) מפרשים אותו ככינוי לארץ ישראל.

[26] דוד בן-גוריון, "ייעודי הרוח והחלוציות בישראל", בתוך: נצח ישראל, עמ' 70.

  [27] וכך הגדיר בן-גוריון את זהותו היהודית: "אני יהודי, כמובן, אבל לא יהודי אורטודוקסי (כך במקור) ולא יהודי ריפורמי […] אני אדוק בשני עקרונות: אמונה באלוהים, אני משוכנע באמיתת אלוהים יותר משאני משוכנע בכל אמת אחרת; ואני חסיד של מוסר הנביאים" (בן-גוריון במכתבו לפרופ' עזרא שפיזהנדלר, ממנהיגי התנועה העולמית ליהדות מתקדמת, היהדות הרפורמית, במאה ה-20. בתוך: הזקן והעם, עמ' 73). ועל אמונתו בבורא עולם מעיד הפסוק שבו בחר לפתוח את "יסודות היהדות" כהגדרתו (הערה 5 לעיל).

[28] דוד בן-גוריון במכתב לסופר חיים הזז, בתוך: הזקן והעם,  עמ' 76.

[29] דוד בן-גוריון במכתב לבן-ציון כץ, תשי"א – 1951. המכתב התפרסם בכתב העת "האומה", רבעון בהוצאת המסדר ע"ש זאב ז'בוטינסקי, גיליון מס' 172, קיץ תשס"ח –  יוני 2008. המכתב התפרסם ביוזמתו של עורך כתב העת יוסי אחימאיר ובאדיבות משפחת בר-רומי ומכון ז'בוטינסקי.

[30] דוד בן-גוריון, "דברי תשובה", בתוך: חזון ודרך, כרך שני, עמ' 310.

[31] דוד בן-גוריון, "ייעודי הרוח והחלוציות בישראל", בתוך: נצח ישראל, עמ' 65. עם זאת סייג בן-גוריון את הקביעה  והסביר: "יש ספרים בתנ"ך שאינם קשורים לזמן ולמקום. כאלה הם רוב פרקי תהלים, ספרי משלי ואיוב" ("התנ"ך זורח באור עצמו", בתוך: עיונים בתנ"ך, עמ' 48).

[32] דוד בן-גוריון, "עצמאות תרבותית", בתוך: חזון ודרך, כרך רביעי, עמ' 51.

[33] דוד בן-גוריון במכתב לסופר חיים הזז, בתוך: הזקן והעם, עמ' 76.

[34] לשיטתו של בן-גוריון, עם ישראל, העם העברי – נוצר כאן בארץ ישראל; וזאת בניגוד לתפיסה המסורתית – שאותה הוא מזכיר ואף מצטט – שעל-פיה  נזכרו בני ישראל כעם לראשונה במצרים (שמות א 9) והתגבשו כעם במדבר, בעקבות מעמד סיני וארבעים שנות נדודים. בן-גוריון התפלמס ארוכות עם חוקרי תנ"ך בנושא זה ואף פרסם את הדברים בשלושה מאמרים (קדמות ישראל בארצו; קדמות העברים בכנען; קדמות העברים; בתוך: עיונים בתנ"ך).

[35] דוד בן-גוריון, "ייחוד וייעוד", בתוך: נצח ישראל, עמ' 28.

[36] דוד בן-גוריון, "ייעודי הרוח והחלוציות בישראל", בתוך: נצח ישראל, עמ' 70.

[37] דוד בן-גוריון, "אבי האומה העברית", בתוך: עיונים בתנ"ך, עמ' 94.

[38] "סימן נתן לו הקב"ה לאברהם, שכל מה שאירע לו – אירע (=יארע) לבניו" (מדרש תנחומא פרשת לך לך סימן ט). ופרשני ימי-ביניים – ובהם רמב"ן –השתמשו בעיקרון זה כקו מנחה בפרשנות המקרא. כך, לדוגמה, כתב רמב"ן: "כל מה שאירע לאבות – סימן לבנים […] וכולם באים ללמד על העתיד" (פירוש רמב"ן לבראשית יב 6).

[39] דוד בן-גוריון במכתב לפרופ' גבריהו, בתוך: הזקן והעם, עמ' 75.

[40] דוד בן-גוריון, "עצמאות תרבותית", בתוך: חזון ודרך, כרך רביעי, עמ' 50.

[41] אניטה שפירא, התנ"ך והזהות הישראלית, הוצאת ספרים ע"ש י"ל מאגנס, תשס"ו – 2006, עמ' 15-13.

[42] לָא סַגְיָא, לָא סַגִי (בארמית) = לא די. מתוך מכתב של דוד בן-גוריון לחיים הזז, בתוך: הזקן והעם, עמ' 76.

[43] בן-גוריון התכוון לתלמוד הבבלי. המושג תלמוד כולל שני תלמודים: התלמוד הבבלי והתלמוד הירושלמי, ושניהם נוצרו במאות 5-3 לספירה בשני מרכזים – בבל וארץ ישראל. התלמוד הבבלי זכה למעמד הבכורה, והוא נחשב "לספר היותר חשוב בתרבות היהודית", כהגדרתו של הרב עדין שטיינזלץ. ועוד על התלמוד הבבלי – באתר הלקסיקון לתרבות ישראל: http://lexicon.cet.ac.il/wf/wfTerm.aspx?id=454

[44] דוד בן-גוריון במכתב למר יהושע טסלר, מנהל מפעל מירושלים, תשכ"ז – 1967. בתוך: הזקן והעם, עמ' 77.

[45] בראשית יב 1. דוד בן-גוריון, "מעמד ההסתדרות הציונית בישראל", בתוך: חזון ודרך, כרך רביעי, עמ' 24.

[46] דוד בן-גוריון, "ייעודי הרוח והחלוציות בישראל", בתוך: נצח ישראל, עמ' 69. המקור לצירוף "להוביל שי" –בספר ישעיהו יח 7: "בָּעֵת הַהִיא יוּבַל שַׁי לַה' צְבָאוֹת עַם מְמֻשָּׁךְ וּמוֹרָט וּמֵעַם נוֹרָא מִן הוּא וָהָלְאָה". תודה למשה שפרבר על איתור המקור המקראי.

[47] מתוך מכתב של דוד בן-גוריון לפרופ' חיים מ"י גבריהו, שם, עמ' 75.

[48] דוד בן-גוריון, "ייעודי הרוח והחלוציות בישראל", בתוך: נצח ישראל, עמ' 68.

[49] לפי סקר של מרכז גוטמן שנערך עבור קרן אבי חי בשנת תשס"ט – 2009, 71% מן היהודים הישראלים סבורים  שחשוב מאוד או חשוב ללמוד תנ"ך, תלמוד ומקורות אחרים. אך נראה כי עמדה זו אינה מיתרגמת לכלל מעשה, שכן רק 16% מהם אכן העידו כי הם אכן לומדים תנ"ך, תלמוד או מקורות אחרים (יהודים ישראלים – דיוקן, תקציר, תשע"ב  – 2012, המכון הישראלי לדמוקרטיה וקרן אבי חי ישראל, עמ' 16).

[50] מרבית המשתתפים בימי העיון הם מקרב הציונות הדתית, ובשלב זה אין בהם ייצוג בולט לחובבי תנ"ך שאינם דתיים. אולי משום שהגוף המארגן (מכללת יעקב הרצוג באלון שבות) נמנה עם מוסדות החינוך של הציונות הדתית, והמרצים משתייכים רובם ככולם לקבוצה זו (חוקרי תנ"ך דתיים). נוסף על השיעורים מתקיימים גם ימי סיור. תודה למר רמי ינאי, מרכז ימי העיון בתנ"ך, על המידע והנתונים.

[51] יוזם החידון בשנת העשור למדינת ישראל היה פרופ' גבריהו, מייסד ויו"ר החברה לחקר המקרא בישראל.

[52] ביטוי זה מבוסס על פסוק מן הווידוי שנוהגים לומר בתפילות יום הכיפורים: "ועל חטא שחטאנו לפניך ביודעים ובלא יודעים", כלומר: בידיעה, מתוך הכרה, או מתוך אי-ידיעה.

[53] דוד בן-גוריון, "ייחוד וייעוד", בתוך: נצח ישראל, עמ' 71.

(C) כל הזכויות שמורות למתיה קם