דוד בן-גוריון: "התנ"ך זורח באור עצמו"/ מתיה קם

"התנ"ך זורח באור עצמו" – זו הכותרת למכתב ארוך שכתב דוד בן-גוריון בתגובה למאמר של "חבר ותיק", יצחק דמיאל-שוויגר,[1] על התנ"ך. לדברי בן-גוריון ייחס לו דמיאל-שוויגר עמדה לא מדויקת על "ייחוד-ערכו של ספר התנ"ך" – "חצי- אמת", "דברים שלא עלו על לבי", כהגדרתו של בן-גוריון. לפיכך החליט להעמיד דברים על דיוקם ולהציג את תפיסתו במכתב ארוך, שלימים נדפס כמאמר.[2]

דוד בן-גוריון האמין כי התנ"ך הוא "היצירה הגדולה ביותר של העם העברי עד ימינו אלה", "ספר החיים שלנו", תרומה ייחודית של העם היהודי לאנושות כולה. מכל אוצרות הרוח שיצר עם ישראל[3] לדורותיו ולתפוצותיו,  לא היו ספר או יצירה – להערכתו של דוד בן-גוריון – שזכו להשפעה כה מכרעת על עיצוב המורשת וההיסטוריה היהודית. "מקורה ושורשה של היהדות – כאמונה וכעם – הוא בספר הספרים."[4]  "בתנ"ך נתגלה ייחודו וייעודו של העם היהודי",[5] ורק בו ומתוכו מתקיימת הזיקה הייחודית המשולשת והנצחית בין הספר, העם והארץ, היא "ארץ הצבי".[6] "התנ"ך עשה אותנו לעם עולם", כתב בן-גוריון בשנת תשכ"ב – 1962 לסופר חיים  הזז. אך "בגולה פרחה נשמתו של התנ"ך, [ואילו] בישראל חזרה הנשמה והיא מתחילה לפרוח בלבבות."[7] בן-גוריון פיתח קשר אישי עמוק לספר הספרים, וקשר זה עיצב את תפיסת עולמו כמנהיג יהודי-ציוני, וכאדריכלהּ של מדינת ישראל: "מאז באתי לארץ עוצבתי בעיקר מהתנ"ך, שרק פה, בארץ, החילותי להבין אותו בכל עומקו והושפעתי ממנו יותר מכל ספר וספרות אחרים."[8]  

אמת התנ"ך וייחודו

בן-גוריון העיד כי הוא מרצה וכותב על התנ"ך "מתוך אהבה רבה והערצה עמוקה", אך לא כחוקר ולא כמומחה אלא "כאחד הקוראים הפשוטים של התנ"ך". בן-גוריון הדגיש כי התנ"ך אינו רק ספר "אלא ספרות שלמה, הכוללת דברי אגדה […] סיפורים, היסטוריה, חוקים ומשפטים, תוכחה וקינה, שירה והגות, דברי-חכמה ומשאות-נבואה". לתפיסתו של בן-גוריון, אחת הסגולות "הגדולות והיקרות" של התנ"ך היא "האמת, האמת האכזרית, שאין לפניה כל משוא-פנים",[9] אותה אמת שהיא "חותמו של הקדוש-ברוך-הוא"[10] ולפיכך "אין הרבה ספרים בעולם הטבועים בחותם זה כתנ"ך." זאת ועוד: המחברים של ספרי התנ"ך "רצו שנדע [את] האמת כולה ונתנו כבוד לאמת". דוגמה לאמת הנוקבת – הם פרקי ספר שמואל (א-ב) ותחילתו של ספר מלכים א, העוסקים בקורותיו של דויד ובמעשיו "והם מספרים מה שהם מספרים […] על עלילותיו האדירות ועל פשעיו המגונים" – תיאור ללא כחל ושרק, שאינו חוסך שבטו גם מדמות מופת כדויד המלך. "לזאת נתכוונתי בדברי על האמת האכזרית שבתנ"ך", קבע בן-גוריון והוסיף שאף-על-פי-כן "נלמד את התנ"ך כמו שהוא, על אמיתו הגדולה והמרה. ובהתעטף נפשנו – נקרא המנוני התהלים המופלאים" – שאף הם של דויד המלך.[11]

אך ייחודו של התנ"ך אינו רק "בהיותו ספר-האמת"; שהרי בתנ"ך מתועדים "תולדות העם היהודי, והוא מוסר לנו רחשי-לבם, הגיגם, חזונם ואמונתם של אבות האומה, מחוקקיה, נביאיה – וכאלה כן אלה חשובים ויקרים."  ועוד בתנ"ך – "חוויות גדולות ועמוקות, חוויות גופניות ורוחניות, מוסריות ורעיוניות, של חוזים (=נביאים( גלויי-עין,[12] שאין מָשלם (=דוגמתם) בהיסטוריה העולמית". ויש בספרי התנ"ך – דוגמת הושע ומיכה וישעיהו ותהלים – לא רק תיאור של חיי העם ומנהיגיו, אלא "רעיונות אלוהיים ומוסריים ורחשי-לב עמוקים וגדולים." ומאחר שהתנ"ך "הוא יצירת העם היהודי", הסיק בן-גוריון כי "גדלותו של התנ"ך היא גדולת הרוח של עם ישראל." הוא היה שותף נלהב לדעה, שהתנ"ך "הוא הביטוי העליון של ייחודנו" כמו גם "תעודת-הזיהוי שלנו".

הסוד הגדול בתנ"ך

לדברי בן-גוריון, בתנ"ך "אנו עומדים לפני סוד גדול ונורא, שאין איש יודע פשרו", והסוד הזה הוא אלוהים. אך שֵם זה – והעיקרון של "מתן שֵם" לבורא העולם – אינו מבהיר או מסביר "מה שאינו ניתן להבהרה ולהסברה". האבות והנביאים שמעו דבר אלוהים "אבל אין אני יודע מאין  בא הדבר אשר שמעו […] ונדמה לי שאין איש יודע איך אלוהים משמיע דברו, 'ולא ישיגוהו מַשיגי הגוף' אומר כל יהודי בתפילת שחרית".[13] ובעניין זה העיד בן-גוריון כי הוא קיבל את דברי רמב"ם, "שאין לאלוהים […]  גוף ואין לו דמות הגוף." ולמרות שלא ידע ולא הבין את פשרו של הסוד הגדול, של בורא העולם, האמין בו בן-גוריון בכל מאודו: "אני משוכנע באמִתַת אלוהים יותר משאני משוכנע בכל אמת אחרת", כתב בן-גוריון לפרופ' עזרא שפיזהנדלר.[14] "אלוהים הוא אלוהי-עולם, אלוהי נצח-נצחים ועולמי-עולמות" זאת ועוד: "אבינו שבשמים – הוא אבי כול". מן התנ"ך למד בן-גוריון "מה חשבו אבות-אבותינו על הסוד הגדול הזה […] הסוד עצמו נשאר סוד. והוא גם סוד ה'רוח' וגם סוד ה'חומר'. הרוח והחומר הם "גילויי אחדות עליונה".

הרוח והחומר – בתנ"ך

האחדות של רוח וחומר בתנ"ך הייתה בעיני בן-גוריון "יתרון עצום של התנ"ך" על פני ספרות חז"ל הבתר-מקראית. "אינני מוצא בתנ"ך […] שני עולמות נפרדים: עולם של חומר לחוד ועולם של רוח לחוד, או העולם הזה ועולם הבא," ציין בן-גוריון והוסיף כי בתנ"ך כולו "אין זכר ואין רמז לעולם הבא". ייעודו של עם ישראל, כפי שנמסר למשה מפי ה' אחרי יציאת מצרים ולפני מעמד הר סיני, תומצת בהגדרה המשלבת רוח וחומר, ממלכה וקדושה: "עם ישראל יהיה 'סְגֻלָּה מִכָּל הָעַמִּים … מַמְלֶכֶת כֹּהֲנִים וְגוֹי קָדוֹשׁ'".[15] הברכות שהבטיח האל לבני ישראל, אם ישמעו בקולו, התייחסו למציאות החיים על שלל היבטיה: "ברכת שדה ועיר, ברכת [פרי] בטן ואדמה, פרי הבהמה ושְׁגַר האלפים וְעַשְׁתְּרֹת הצאן,[16] ברכת טנא ומִשְאֱרֶת,[17] ברכת גבורה וניצחון נגד כל האויבים הקמים עליו, ברכת אָסם [התבואה] ומשלח יד (=פרנסה) – "וּבֵרַכְךָ בָּאָרֶץ אֲשֶׁר ה' אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לָךְ".[18] גם "הנביאים המאוחרים" – שפנו אל העם בשם "אלוהי הצדק והמשפט, החסד והאמת" ודרשו בשם ה' "עֲשׂוֹת מִשְׁפָּט וְאַהֲבַת חֶסֶד וְהַצְנֵעַ לֶכֶת עִם אֱלֹהֶיךָ" – עמדו אף הם תמיד על קרקע מוצקה של הארץ ושל העולם הזה, והתנבאו בנשימה אחת ש"לֹא יִשָּׂא גוֹי אֶל גּוֹי חֶרֶב" – "וְיָשְׁבוּ אִישׁ תַּחַת גַּפְנוֹ וְתַחַת תְּאֵנָתוֹ וְאֵין מַחֲרִיד".[19]

התנ"ך – והמדרש

דוד בן-גוריון יצא נגד הדעה שרווחה גם בקרב אנשי רוח בדורו וגרסה כי "אמת המדרש וחשיבותו גדולה מאמת התנ"ך וחשיבותו." ועם זאת הכיר בן-גוריון בערכה של ספרות חז"ל – המשנה, התלמודים והמדרשים – וראה במדרשי חז"ל "נכס רוחני רב ויקר, גם אם אינו מגיע בשום אופן לדרגת התנ"ך, לא מבחינת התוכן ולא מבחינת הצורה". יתר על כן: "יש במדרש דברים נהדרים שאין בתנ"ך," כתב בן-גוריון, והוסיף: "ויש לפעמים במדרש תיאורים שונים מאלה שבתנ"ך גם באותו עניין עצמו" – לדוגמה: תיאור מעמד הר סיני בתורה ובמדרש. "בתורה מלווה מעמד הר סיני ב'קֹלֹת וּבְרָקִים וְעָנָן כָּבֵד עַל הָהָר וְקֹל שֹׁפָר חָזָק מְאֹד', 'וְכָל הָעָם רֹאִים אֶת הַקּוֹלֹת וְאֶת הַלַּפִּידִם וְאֵת קוֹל הַשֹּׁפָר'.[20] ואילו המדרש מספר: 'כשנתן הקודש-ברוך-הוא את התורה – ציפור לא צייץ, עוף לא פרח, שור לא געה, אוֹפַנִים (= סוג של מלאכים) לא עפו, שְׂרָפִים (=מלאכים) לא אמרו קדוש, הים לא נזדעזע והבריות לא דיברו, אלא העולם שותק ומחריש. ויצא הקול: אנוכי ה' אלהיך.'[21] "ואני מודה," כתב בן-גוריון, "שהתיאור של האגדה כאן נראה לי יותר מהתיאור שבתורה." בן-גוריון עמד גם על הפער בין התנ"ך לספרות חז"ל בנושאי הלכה – הבדלים בין פשט הכתוב בתורה לבין ההלכה של חז"ל, לדוגמה: "בתורה נאמר: 'עַיִן תַּחַת עַיִן'.[22] חכמינו ז"ל אמרו אחר כך: עין תחת עין – ממון (=תשלום כפיצוי על הפגיעה בעין)."[23] וגם במקרה זה העיד בן-גוריון – למרות עליונות התנ"ך בעיניו – ש"מבחינה מוסרית קרובה לנו אִמרת חז"ל [יותר] מהפסוק המקורי בתורה". עם זאת, להערכתו של בן-גוריון "אין לקבל מאמר חז"ל זה כפירוש אותנטי לפסוק שבתורה", שכן "אילו רצתה התורה להגיד ממון – הייתה אומרת זאת בעברית צחה: כופר תחת עין, או כסף תחת עין וכדומה." ומכאן מסקנתו, שאם כתוב בתורה 'עַיִן תַּחַת עַיִן, שֵׁן תַּחַת שֵׁן, יָד תַּחַת יָד, רֶגֶל תַּחַת רָגֶל […]' יש להבין את הדברים כפשוטם, גם אם לא ינעמו עכשיו לחכִּנו". וזאת מאחר ש"האמת קודמת לכול", ויש להקפיד – לשיטתו של בן-גוריון – על הפרדה מוחלטת בין התנ"ך לספרות חז"ל: "ספרי התנ"ך וספרי המדרש הם שני דברים שונים בהחלט; האחרונים תלויים בראשונים (אם כי לא לגמרי ולא תמיד ולא בכול), אבל אין הראשונים מתפרשים אלא מתוכם" – היינו: את ספרי התנ"ך יש לפרש לפי הכתוב בתנ"ך – ולא לפי מדרשי חז"ל ופרשנותם. דוגמה נוספת לפער בין התנ"ך למדרש – מגילת שיר-השירים ומדרש שיר-השירים. בן-גוריון מדגיש, כי "האמת מחייבת" גם במקרה זה, ולכן הוא דבק בגרסת שיר-השירים כפשוטה במקרא, המתארת "אהבה פשוטה, טבעית, ארצית, בין נוטרת-כרמים שחרחורת ונאווה ובין דוֹדָהּ – הרועה בגנים ולוקט בשושנים." וזאת בניגוד לפרשנות של מדרש שיר-השירים, המציגה את תוכן המגילה במישור הסמלי, כאלגוריה, משל, על היחסים בין עם ישראל ("השולמית") לאלוהיו ("הדוֹד"). בן-גוריון חזר והטעים, כי "התנ"ך והמדרש על התנ"ך – הם שני דברים שונים", אך סייג והוסיף: "לאו דווקא מתנגדים וסותרים זה לזה בכל המקרים". ובכל מקרה, "שונים זה מזה: שיר-השירים לחוד, ומדרש שיר-השירים לחוד." לפי פרשנותו של בן-גוריון, התנ"ך הוא היצירה הגדולה ביותר של עם ישראל, והוא היה כזה "בטרם היות המדרש". ואף על פי ש"המדרש יפה בשלו" – "התנ"ך גדול ונשגב", ואין להבין את התנ"ך ולפרשו בעזרת המדרש – "אלא מתוכו", מתוך התנ"ך עצמו. עוד דוגמה לפער שבין התנ"ך למדרש – דמותו של דויד המלך. "יפה היא האגדה על כינורו של דויד שהיה מנגן מאליו, וכשהגיע חצות לילה מיד היה דויד עומד ועוסק בתורה עד שעלה עמוד השחר," כתב בן-גוריון, אך העיר: "אבל אין זה דויד של התנ"ך […] סופרי התנ"ך הגדולים מסרו לנו דמותו של דויד המלך על עלילותיו האדירות ועל פשעיו המגונים" ואף הדגיש כי "שום מדרש […] לא ימחק דברים אלה". בן-גוריון העלה את ההשערה, שספק אם מלכתחילה נועדו המדרשים כפרשנות לתנ"ך. להערכתו, בעלי המדרש "נִתְלוּ בפסוקי התנ"ך כדי להשמיע מה שבלבם", ואף שדברים אלה היו "לעתים קרובות נהדרים ונאצלים" – אלה היו דברי המדרש, "לא דברי התנ"ך" – והרי "אין מקרא יוצא מידי פשוטו".[24] זאת ועוד: להערכתו של בן-גוריון, "רוב דברי התנ"ך  הם שיאים ואין למעלה מהשיא." ולפיכך הסתייג נחרצות מקביעתו של אברהם קריב,[25] ש"כל פסוק [בתנ"ך] התחיל לחיות את חייו האוניברסליים והנצחיים בתקופה שלאחר התנ"ך", וכי "אמת המדרש וחשיבותו גדולה מאמת התנ"ך וחשיבותו". ומכאן מסקנתו הנחרצת של בן-גוריון: "נצחיותו וגדלותו של התנ"ך אינן תלויות בשום ספר ופירוש ומדרש שבאו אחריו", בצירוף הסייג המתבקש בדבר חשיבותה ומקומה של הספרות הבתר-מקראית לעם ישראל ולדורנו: "הספרים והפירושים והמדרשים שנכתבו לאחר תקופת התנ"ך הם חלק של נחלתנו הרוחנית, ויש להנחיל לדורנו את המאור שבהם." אך התנ"ך הוא, כאמור, "תעודת הזיהוי שלנו" – ויש להכיר "תעודה זו כמות שהיא".

התנ"ך, הגלות והארץ

לפי השקפתו של בן-גוריון, היציאה לגלות גררה נתק מתמשך בין ספר הספרים לעם ישראל: "בצאתנו לגולה נעקר עמנו מהקרקע שעליו צמח התנ"ך ונשלף ממסגרת המציאות המדינית והרוחנית שבתוכה נתרקם". שהרי "כל ספרי התורה והנביאים הראשונים והאחרונים הם פרי וביטוי של המאבק המדיני והרעיוני של עם ישראל בסביבה הארצית, המדינית והתרבותית שבה חי העם בתקופת התנ"ך, מימי אברהם אבינו ועד ימי עזרא ונחמיה וגם  אחריהם."[26] ומכיוון שארץ ישראל הייתה הרקע למרבית ספרי התנ"ך, הכרת הארץ היא תנאי להבנת התנ"ך: "בלי הכרת הסביבה אין להכיר את התנ"ך". בתקופת הגלות הארוכה "נסתלפה ונתעקמה דמותו של עמנו", ויחד אתה "נתעקמה דמותו של התנ"ך". יתר על כן: גם פרשני התנ"ך המסורתיים שחיו ופעלו בתפוצות "נעקרו מסביבת התנ"ך, מאקלימו הרוחני והחומרי" ולפיכך "לא יכלו עוד להבין את ספר הספרים כראוי לו". ולמרות הכרתו בחשיבותה של הפרשנות המסורתית קבע בן-גוריון: "פירוש רש"י לתנ"ך חשוב מאוד, אבל אין הוא אלא פירוש רש"י." ורק עם הקמתה של מדינת ישראל הריבונית "אנו נושמים מחדש את האוויר שהקיף את התנ"ך בהתהוותו". קיום זה במולדת העתיקה מאפשר לנו "לעמוד על מהותו ואמיתו של התנ"ך – גם ההיסטורית והגיאוגרפית וגם הדתית והתרבותית".  

סיום כבר בימי בן-גוריון, לפני כ- 60 שנה, לא שפר מעמדו של התנ"ך בקרב בני הדור, ובכלל זה הנוער. על כך התלונן בן-גוריון והעיד בצער כי "אין דורנו מכיר את התנ"ך […] ובלי ידיעת התנ"ך לא תיתכן ידיעת עצמנו, ידיעת מקורנו, רוחנו, ייעודנו ועתידנו." כדי לנסות ולתקן את המצב ביקש בן-גוריון לרתום למשימה את אנשי הרוח, והפציר בהם  "כסופרים, כציירים, כפסלים, כמוסיקאים, כאנשי בימה, כהוגי-דעות וכמחנכים" להביא את "דבר התנ"ך לדורנו […] בכל אמצעי האמנות וכושר (=וכישרון) הרוח" ולהפיץ בקרב הדור הצעיר, בארץ ובתפוצות, "את אורו המבהיק של ספר-הספרים", שהרי רק כאן, במולדת המתחדשת, "התנ"ך זורח באור עצמו" ורק כאן "ניתן לנו לעמוד על אורו האמיתי והמלא של התנ"ך כפי שרק דורנו הנגאל מסוגל לראותו".

---

[1] המאמר התפרסם בעיתון "דבר" בערב ראש השנה תשי"ד (1953).

יצחק דמיאל-שוויגר (1892 – 1972)  היה ממייסדי קיבוץ עין חרוד ואיש חינוך, שערך דו-שבועון לילדים ("צפרירים") עוד בשנות מגוריו בפולין. דמיאל-שוויגר כתב סיפורים לילדים, ובהם הסיפור המפורסם "שמלת השבת של חנה'לה".

[2] דוד בן-גוריון, "התנ"ך זורח באור עצמו", בתוך: עיונים בתנ"ך, הוצאת עם עובד, תשל"ו – 1976, עמ' 49-41. ההדגשות – במקור. מאמר זה הוא, כאמור, המכתב שכתב בן-גוריון בחודש תשרי תשי"ד – ספטמבר 1953. את המכתב (והמאמר) חתם בן-גוריון במילים אישיות של התנצלות ענווה: "אני נח עכשיו על הר הכרמל ויכולתי להרשות לעצמי להלאותך בדברים אלה – ואתך הסליחה."

 כל ציטוט שאין לידו מראה מקום – הוא מתוך מאמר זה.

[3] "עם ישראל", "העם היהודי", "העם העברי" – הם שמות נרדפים בכתבי בן-גוריון. עם זאת הדגיש בן-גוריון, כי כל אחד משלושת השמות נוצר בתקופה מסוימת בתולדות העם: לעמנו היו "שלושה שמות בשלוש תקופות. קודם עברים, אחר-כך ישראלים, ולבסוף יהודים" (דוד בן-גוריון, "קדמות העברים בכנען", עיונים בתנ"ך, עמ' 108).

[4] דוד בן-גוריון במכתב ליהושע טסלר, תשכ"ז – 1967, בתוך: הזקן והעם – מבחר אגרות אישיות של דוד בן-גוריון, כינסה וערכה: ד"ר זהבה אוסטפלד, ההוצאה לאור של משרד הביטחון, תשמ"ח – 1988, עמ' 77.

[5] דוד בן-גוריון, "התנ"ך זורח באור עצמו", שם, עמ' 48.

[6] דוד בן-גוריון, "ייעודי הרוח והחלוציות בישראל", בתוך: נצח ישראל, הוצאת ספרים עיינות, תשכ"ד – 1964, עמ' 70. הצירוף "ארץ הצבי" נזכר בספר דניאל יא 16, והפרשנים (רש"י, אבן-עזרא ואחרים) מפרשים אותו ככינוי לארץ ישראל.

[7] דוד בן-גוריון במכתב לסופר חיים הזז, תשכ"ב – 1962, בתוך: הזקן והעם, עמ' 76. בן-גוריון משתמש בשתי המשמעויות המנוגדות של הפועל לפרוח: א. להיעלם, להסתלק ("פרחה נשמתו"); ב. להצמיח פרחים, ללבלב (הנשמה מתחילה "לפרוח בלבבות").

[8] דוד בן-גוריון במכתב לשופט העליון ד"ר משה זילברג, תשכ"ט – 1969, בתוך: הזקן והעם, עמ' 79-78.

[9] בן-גוריון מזכיר כדוגמה לאמת חסרת משוא-פנים "את המעשה באוריה החיתי ודברי נתן הנביא לדויד המלך: 'אתה האיש' (שמואל ב, יב 7); וכן את סיפור שמשון, ורשימות היחס הארוכות שמקדישה התורה לאלופי אדום.

[10] "דאמר רבי חנינא: חותמו של הקדוש ברוך הוא אמת" (תלמוד בבלי, מסכת שבת, דף נה עמ' א).

[11] לפי המסורת, דויד המלך – הנזכר במקרא כנגן, משורר, ומקונן – הוא שכתב את ספר תהלים (תלמוד בבלי, מסכת בבא בתרא, דף יד עמ' ב). ואולם לקביעה זו שבתלמוד יש המשך שאינו ברור כל צורכו, ולפי הפשט קובע ההמשך כי עשרה אנשים אמרו (=חיברו) את ספר תהלים, ובהם אדם הראשון ואברהם ומשה ודויד ושלמה וכן אסף ושלושת בני קורח ועזרא.

[12] "גְלוּי עֵינָיִם" – צירוף מקראי (במדבר כד 4) שפירושו: בהיר מבט, מי שרואה בצורה בהירה וברורה.

[13] הכוונה לעיקרון השלישי מתוך י"ג (13) העיקרים שנוהגים לומר מדי יום בסיום תפילת שחרית: "אֲנִי מַאֲמִין בֶּאֱמוּנָה שְׁלֵמָה. שֶׁהַבּוֹרֵא יִתְבָּרַךְ שְׁמוֹ אֵינוֹ גוּף וְלֹא יַשִּׂיגוּהוּ מַשִּׂיגֵי הַגּוּף. וְאֵין לוֹ שׁוּם דִּמְיוֹן כְּלָל." עיקרון זה שולל את הגשמיות של האל וקובע כי הוא "אינו גוף" ואין לשוות לו תכונות המאפיינות גופים, כגון תנועה ומנוחה, ישיבה או עמידה, ועל כך אמר הנביא ישעיהו: "וְאֶל מִי תְּדַמְּיוּן אֵל" (ישעיהו יא 14). עיקרי האמונה בסידור התפילה הם נוסח מקוצר של י"ג עיקרי האמונה שאותם ניסח רמב"ם בפירושו למשנה (סדר נזיקין, מסכת סנהדרין, פרק עשירי, הוצאת מוסד הרב קוק, תשנ"ב – 1992, עמ' קמא-קמה. תירגם מערבית: יוסף דויד קאפח).

[14] המכתב משנת תש"ל – 1970, בתוך: הזקן והעם, עמ' 73.

[15] שמות יט 6-5.

[16] "שְׁגַר אֲלָפֶיךָ" = הוולדות של הבקר שלך. "ְעַשְׁתְּרֹת צֹאנֶךָ" = הריבוי של צאנך, הגדיים שימליט צאנך.

[17] הטנא – הסל שלתוכו אוספים את הפירות, כמו גם המִשְאֱרֶת – הכלי שבו לשים את הבצק מקמח התבואה,  מייצגים את ברכת היבול.

[18] דברים כח 14-1.

[19] מיכה ו 8; ישעיהו ב 4; מיכה ד 4.

[20] שמות יט 16; כ 14.

[21] מדרש שמות רבה, מהדורת וילנה, פרשה כט סימן ט.

[22] שמות כא 24.

[23] תלמוד בבלי, מסכת כתובות, דף לב עמ' ב; תלמוד בבלי, מסכת בבא קמא, דף פג עמ' ב (ועוד).

[24] "אין מקרא יוצא מידי פשוטו": כלל שקבעו חז"ל (תלמוד בבלי, מסכת שבת, דף סג עמ' א – ועוד). ומעניין שבן-גוריון השתמש בעיקרון מספרות חז"ל כדי לחזק את טענתו בעניין פשט המקרא. עיקרון זה של חז"ל הנחה גם פרשני תנ"ך מסורתיים, ובהם: רש"י, רשב"ם (ר' שמואל בן מאיר, נכדו של רש"י), ראב"ע (ר' אברהם בן-עזרא), ר' יצחק אברבנאל.  

[25]   אברהם קריב (1976-1900) – עורך ומתרגם, איש ספר ומסאי. שימש כעורכם של מוספים ספרותיים כמו גם של הוצאת הספרים "עם עובד". זכה בפרס ביאליק לספרות (תשל"ג – 1973).

[26] עם זאת הוא ציין, כי מקצת ספרי התנ"ך – ובהם ספרי משלי ואיוב ומרבית פרקי תהלים – "אינם קשורים לזמן ולמקום".

© כל הזכויות שמורות למתיה קם