דוד בן-גוריון: על כורש מלך פרס[1] / מתיה קם

פתיחה

נראה שאין צורך בסקר של מכון מחקר כדי לקבוע, שהמילה הראשונה הפותחת את התנ"ך (ואת התורה) מוכרת וידועה, ואפשר להוסיף, שהפסוק הראשון ידוע אף הוא, ורבים לא יתקשו להשלימו גם אם אינם זוכרים את כולו על-פה. אבל כמה מאתנו יודעים, מהי המילה המסיימת את התנ"ך? ומי מכיר את הפסוק החותם את ספר הספרים? נראה שרק מעטים מאוד – ודוד בן-גוריון היה אחד ממתי-מעט אלו. והוא גם הכין הרצאה בנושא לכינוס הארצי התשיעי לתנ"ך (תשכ"א – 1961), [2] והרצאה זו התפרסמה לימים כמאמר.

תזכורת קצרה: הספר האחרון בתנ"ך – על פי החלוקה המקובלת – הוא ספר דברי הימים, השייך לחלק האחרון, חלק הכתובים, שבתנ"ך. סדר זה מקובל בספרי התנ"ך המודפסים של ימינו ומקורו במסורת הבבלית. אך בתקופות קודמות נהגו סידורים אחרים של ספרי התנ"ך, לדוגמה: כתר ארם צובה, שבו ספרי הכתובים מתחילים (ולא מסתיימים) בספר דברי הימים. וזאת על פי המסורת הארצישראלית (הטברנית) הקדומה.[3]

מכל מקום, התנ"ך כפי שהוא בידינו מזה מאות בשנים מסתיים בספר דברי הימים, והפסוק המסיים את הספר – ואת התנ"ך כולו – אינו מדברי נביאים, אלא מדברי מלך נוכרי: "כֹּה אָמַר כּוֹרֶשׁ מֶלֶךְ פָּרַס: כָּל מַמְלְכוֹת הָאָרֶץ נָתַן לִי ה' אֱלֹהֵי הַשָּׁמַיִם, וְהוּא פָקַד עָלַי לִבְנוֹת לוֹ בַיִת בִּירוּשָׁלִַם אֲשֶׁר בִּיהוּדָה. מִי בָכֶם מִכָּל עַמּוֹ ה' אֱלֹהָיו עִמּוֹ – וְיָעַל" (דברי הימים ב, לו 23).[4]

ייחודו של כורש – בתנ"ך ובהיסטוריה

דוד בן-גוריון עמד על המשמעות המיוחדת של הצהרת כורש כפסוק החותם את התנ"ך,[5]  ועמד על הזכות המיוחדת שנפלה בחלקו של "שליט לא יהודי לסיים את ספר הספרים". יתר על כן: המילה האחרונה – וְיָעַל – הרעידה את המיתר היהודי-הציוני בלב בן-גוריון והשתלבה בלהט הגאולי של אמונתו – האמונה בשיבת ציון, בעלייה, ובקיבוץ גלויות. מילה זו הייתה מבחינתו של בן-גוריון אקורד סיום הולם מעין כמוהו לספר הספרים של עם ישראל – "מילה שגם בימינו יש לה משמעות גורלית בשביל כל עם ישראל, גם בשביל העם היושב בציון וגם בשביל כל יהדות התפוצה".

כורש מלך פרס, הידוע בהיסטוריה ככורש הגדול,[6]  היה "משיח ה'"[7] וזכה לקבל "מגדולי נביאי ישראל" שבחים "שלא נשמעו מעולם מפי נביאי ישראל על מלך זר": "הָאֹמֵר לְכוֹרֶשׁ רֹעִי וְכָל חֶפְצִי יַשְׁלִם וְלֵאמֹר לִירוּשָׁלִַם תִּבָּנֶה וְהֵיכָל תִּוָּסֵד. כֹּה אָמַר ה' לִמְשִׁיחוֹ לְכוֹרֶשׁ, אֲשֶׁר הֶחֱזַקְתִּי בִימִינוֹ לְרַד לְפָנָיו גּוֹיִם, וּמָתְנֵי מְלָכִים אֲפַתֵּחַ, לִפְתֹּחַ לְפָנָיו דְּלָתַיִם, וּשְׁעָרִים לֹא יִסָּגֵרוּ.  אֲנִי לְפָנֶיךָ אֵלֵךְ וַהֲדוּרִים אֲיַשֵּׁר, דַּלְתוֹת נְחוּשָׁה אֲשַׁבֵּר וּבְרִיחֵי בַרְזֶל אֲגַדֵּעַ.  וְנָתַתִּי לְךָ אוֹצְרוֹת חֹשֶׁךְ וּמַטְמֻנֵי מִסְתָּרִים" (ישעיהו מד 28, מה 1 – 3). לבן-גוריון לא היה ספק, כי כורש היה ראוי לשבחים אלה, "ולא רק בגלל הכרזתו והרשות שנתן לגולי בבל לשוב לארצם ולבנות שוב בית-המקדש בירושלים". בעקבות העדויות המקראיות[8] ועל פי מקורות היסטוריים (בעיקר יוונים), העריך בן-גוריון את כורש כ"אחת הדמויות הגדולות ביותר" גם בהיסטוריה הכללית וגם בהיסטוריה היהודית. כורש נמנה עם "גדולי המצביאים בתולדות העמים" והיה גם "מגדולי המדינאים שבכל תקופות". בניגוד לכובשים גדולים אחרים בעולם העתיק, התגלה כורש "כמדינאי דגול ומנהיג גאוני, שידע לכבד את מתנגדיו המנוצחים" ואף "הוקיר וכיבד המנהגים והדתות של כל העמים", ולפיכך "העניק לכל עם אבטונומיה רוחנית-דתית מלאה וחופש פולחן גמור".[9] וכך, במשך כמאתיים שנה (עד לכיבוש הארץ בידי אלכסנדר מוקדון) "נתגבשה ונתחזקה היהדות לכל תקופת בית שני". כורש גם ניחן בסגולות אישיות נדירות – "איש רב-חסד וגדול-נפש כאשר היו רק יחידי-סגולה מעטים בקרב הכובשים הגדולים."

ואלה תולדות כורש

"על כורש יש לנו עדויות בכתב-היתדות של בבל, בספרי המקרא (ישעיהו, דניאל, עזרא, דברי-הימים) ובשפע רב יותר בספרות היוונית." בתנ"ך אין מידע על תולדות חייו של כורש ועל עלייתו למלכות, אך סופרים יוונים רבים כתבו עליו, "ובהם חַרוֹן מלַמְפְסַקוֹס, דיוניסוס מילטוס, הֵלַניקוֹס, הרודוטוס, קטסיאס, מקנידוס ועוד. כסינופון, שנולד מאה שנה אחרי מות כורש, כתב ספר שלם מוקדש לתולדותיו של כורש בשם [..] 'חינוכו של כורש', אולם הסופר לא הצטמצם בסיפור חינוכו של כורש אלא הקיף את כל תולדות חייו." בן-גוריון ציין, כי ספר זה אינו  ספר היסטוריה אלא "רומן היסטורי", המכיל "חומר עובדתי פה ושם".

"על  ילדותו ונעוריו של כורש יש לנו בספרות היוונית –ששאבה כנראה ממקורות פרסיים אבודים – ידיעות סותרות"  כתב בן-גוריון והוסיף, כי המקורות היווניים שופעים "אגדות ובדותות". לפי מקצת המקורות היה כורש "בן שודד" ולפי אחרים היה "בנו של רועה  פרסי". אחת האגדות מספרת, כי כשהיה כורש ילד ציווה מלך מָדַי, אִסְטיַאגס, על שר צבאו, הרפגוס, להוציא להורג את כורש, אך שר הצבא לא מילא את הפקודה. לאחר עשר שנים נודע למלך מָדַי שכורש חי ומתגורר עם רועה אחד, ואז הזמין אליו את שר הצבא לסעודה וכעונש על מעשהו נתן לו לאכול "את בשר ילדו-שלו". שר הצבא לא סלח למלך ואף סייע לימים לכורש במלחמתו לכיבוש ממלכת מדי ולסיפוחה לממלכת פרס. עוד מצא בן-גוריון כי ההיסטוריון היווני הרודוטוס הציג "ארבע גרסאות שונות" על ילדותו של כורש.

מכל המקורות שקרא ובדק בחר בן-גוריון במידע שהיה בעיניו "מתקבל על הדעת", ועל-פיו היה כורש "נצר ממשפחת מושלים בנסיכות פרסית לא גדולה שנקראה בשם אַנְשַן" שהייתה חלק מממלכת עֵילָם.[10] במקורות הקדומים, בעיקר אלה היווניים, נזכרים שלושה ממלכי אַנְשַן שקדמו לכורש הנזכר בתנ"ך: "תייספֵס (שישפיש), כורש הראשון וקַמְביסֶס". בנו של קמביסס היה כורש השני, הוא כורש שלנו, הנקרא גם כורש הגדול. כורש זה היה למלך אנשן בשנת 559 או 558 לפני הספירה, ישב על כס המלוכה במשך  50 שנה ובמהלכן ייסד "אימפריה ענקית שהתפשטה מירכתי הודו, מהקצה המערבי, עד הים התיכון המזרחי." כורש מת בשנת 529 לפני הספירה,  "במלחמה עם אחד השבטים במזרח פרס, על גבול הודו". עלייתו של כורש הגדול ממעמד של מושל נסיכות קטנה בשם אַנְשַן בעֵילָם "למייסד האימפריה הגדולה ביותר שקמה בעולם עד זמנו"[11] – הייתה "אחד המאורעות המופלאים בתולדות-העמים". ולקביעה זו צירף בן-גוריון ארבעה נימוקים:

• " קיסרות גדולה זו של כורש הוקמה בזמן קצר: במשך 11 שנה".
• ממלכתו של כורש נותרה בשליטת צאצאיו במשך 200 שנה. [12]
• אישיותו של כורש ומנהיגותו: "כורש גילה רוח נדיבה כלפי שונאיו, וסובלנות יחידה במינה כלפי כל הדתות."
• חשיבותו של כורש בתולדות ישראל: " הוא מילא תפקיד מכריע בשיבת ציון הראשונה."

כיבושי כורש

את כיבושיו החל כורש הגדול בהשתלטות על מלכות מָדַי, שבראשה עמד אישטוֹוֶגַה (ביוונית: אִסְטיַאגס), [13] שלפי מקורות אחדים היה סבו של כורש. וכך, בשנת 550 לפני הספירה, התאחדו שתי הממלכות, "שהיו קרובי גזע" לממלכה אחת תחת שלטונו של כורש. "זה היה ראשית ייסוד האימפריה הגדולה." על קרבה זו בין שתי הממלכות, פרס ומדי, מביא בן-גוריון עדות מן התנ"ך, שבו " לפחות חמש פעמים" הן נזכרות "כמלכות אחת",[14]  והוא הוסיף: "אין ספק שהיו אלה שבטים קרובים זה לזה. בישעיהו כא 2 נזכרת עילם יחד עם מדי, ודָריָוֱש, מזרעו של כורש הגדול, נקרא בארמית מָדָאָה או הַמָּדִי (דניאל ו 1; יא 1)." ארבע שנים לאחר שכבש את מדי יצא כורש למלחמה בקרויסוס מלך לוּד, ובשנת 546 לפני הספירה כבש את סרדיס, בירת לוּד, ובעקבות ניצחונו על לוד השתלט על כול אסיה הקטנה. "ואז בא תורה של בבל, שגם לה, כמו למדי, היה מלך לא אהוב ביותר": בשנת 540 לפני הספירה "בג' מרחשוון"  נכנס צבא כורש לעיר הבירה בבל, שנפלה ככל הנראה ללא קרב של ממש, כפי שהסביר בן-גוריון: "הכוהנים, שלא אהבו את המלך הבבלי בגלל סטיותיו הדתיות, פתחו כנראה את השערים לפני כורש."

את מפלתה של בבל ועלייתו של ממלכת פרס חזה  הנביא ישעיהו – "נביא גדול, שקם בעת ירידת קרנה של בבל" והתנבא ב"משא בבל" באלה המילים: "הִנְנִי מֵעִיר עֲלֵיהֶם אֶת מָדָי אֲשֶׁר כֶּסֶף לֹא יַחְשֹׁבוּ וְזָהָב לֹא יַחְפְּצוּ בוֹ… וְהָיְתָה בָבֶל צְבִי מַמְלָכוֹת תִּפְאֶרֶת גְּאוֹן כַּשְׂדִּים כְּמַהְפֵּכַת אֱלֹהִים אֶת סְדֹם וְאֶת עֲמֹרָה" (ישעיהו יג 17 – 19). בן-גוריון אף העיר, כי ישעיהו הנביא גם עמד על הקשר בין מפלתה הצפויה של בבל ל"תקומת העם היהודי ושיבת ציון": "כִּי יְרַחֵם ה' אֶת יַעֲקֹב וּבָחַר עוֹד בְּיִשְׂרָאֵל וְהִנִּיחָם עַל אַדְמָתָם, וְנִלְוָה הַגֵּר עֲלֵיהֶם וְנִסְפְּחוּ עַל בֵּית יַעֲקֹב. וּלְקָחוּם עַמִּים וֶהֱבִיאוּם אֶל מְקוֹמָם וְהִתְנַחֲלוּם בֵּית יִשְׂרָאֵל עַל אַדְמַת ה'" (שם יד 1 – 2).[15] ישעיהו הכתיר את כורש בכינוי "משיח ה'", ובן-גוריון טרח להבהיר כי " אין להבין כאן את המלה משיח במובנו המאוחר, האסכטולוגי, של גואל ישראל והעולם, אלא במובנו בספרי ההיסטוריה שבמקרא – משוּח למלכוּת."[16] עלייתו של כורש עוררה ציפיות לגאולה בקרב גולי בבל, כפי שעולה מדברי הנביא: "מֵקִים דְּבַר עַבְדּוֹ וַעֲצַת מַלְאָכָיו יַשְׁלִים. הָאֹמֵר לִירוּשָׁלִַם תּוּשָׁב וּלְעָרֵי יְהוּדָה תִּבָּנֶינָה וְחָרְבוֹתֶיהָ אֲקוֹמֵם…. הָאֹמֵר לְכוֹרֶשׁ – רֹעִי, וְכָל חֶפְצִי יַשְׁלִם, וְלֵאמֹר לִירוּשָׁלִַם תִּבָּנֶה וְהֵיכָל תִּוָּסֵד" (שם מד 26 – 28).

כורש והיהודים

על יחסו של כורש ליהודים, "לגולי בבל ולשיבת ציון", אין עדות כלשהי ממקורות חיצוניים. כתובת המצהירה על מדיניותו של כורש בדבר שיקום מקדשים בארצות הכבושות התגלתה בשנת 1879, אך בכתובות זו, כמו גם "בכתובות קצרות יותר " שנתגלו קודם לכן,  בשנת 1850 – "אין כל זכר ליהודים בחיי המלך הפרסי." זאת ועוד: בן-גוריון העלה בבדיקתו, כי "גם בספרות היוונית על כורש לא מוזכר יחסו ליהודים." בנושא זה מתרכז כל המידע בתנ"ך: בנבואות שבספר ישעיהו וכן ב"סיפורים ההיסטוריים בספר עזרא, נחמיה ודברי הימים ב". על הצהרת כורש מסופר בפתיחת ספר עזרא: "וּבִשְׁנַת אַחַת לְכוֹרֶשׁ מֶלֶךְ פָּרַס,[17]  לִכְלוֹת דְּבַר ה' מִפִּי יִרְמְיָה, הֵעִיר ה' אֶת רוּחַ כֹּרֶשׁ מֶלֶךְ פָּרַס וַיַּעֲבֶר קוֹל בְּכָל מַלְכוּתוֹ וְגַם בְּמִכְתָּב לֵאמֹר: כֹּה אָמַר כֹּרֶשׁ מֶלֶךְ פָּרַס, כֹּל מַמְלְכוֹת הָאָרֶץ נָתַן לִי ה' אֱלֹהֵי הַשָּׁמָיִם, וְהוּא פָקַד עָלַי לִבְנוֹת לוֹ בַיִת בִּירוּשָׁלִַם אֲשֶׁר בִּיהוּדָה. מִי בָכֶם מִכָּל עַמּוֹ יְהִי אֱלֹהָיו עִמּוֹ וְיַעַל לִירוּשָׁלִַם אֲשֶׁר בִּיהוּדָה וְיִבֶן אֶת בֵּית ה' אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל, הוּא הָאֱלֹהִים אֲשֶׁר בִּירוּשָׁלִָם." פסוקים אלה מספר עזרא חוזרים "כמעט מלה במלה" על פסוקי הסיום של ספר דברי-הימים ב, החותמים את התנ"ך. אלא שבספר עזרא נוספו המילים "ה'  אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל, הוּא הָאֱלֹהִים אֲשֶׁר בִּירוּשָׁלִָם." על תוספת זו כתב בן-גוריון: "בהזכרת ה' אלוהי ישראל אין להבין, שכורש הכיר באלוהי ישראל לפי תפיסת היהודים, כלומר: אלוהי העולם, האל היחיד והאחד. אבל אין זאת אומרת שכורש לא השתמש בשם אלוהי ישראל, מפני שהוא לא האמין, כאשר האמינו היהודים, באל אחד. ידוע כי כורש היה סובלן בענייני דת, ובכל ארץ שכבש הודה באלוהיה – הודה באלוהי בבל, הודה באלוהי מצרים." כך או כך, פסוקים אלה – הנזכרים גם בפתיחת ספר עזרא וגם בסיום דברי הימים ב – "אינם כנראה ההצהרה בכתב של כורש". הצהרת כורש מופיעה "במקורה הארמי" בספר עזרא פרק ו (3 – 5), "בתשובה ששלח המלך דריווש" ואשר התבססה על ה"דִכרוֹנָה"  – זיכרון הדברים – "שנמצאה בגנזך באחמְתא",[18] ובהתאם לה ציווה המלך דריווש לאפשר לשבי ציון להמשיך בבניית בית המקדש "ולהגיש להם כל העזרה הנדרשת".[19]  

כורש הגדול היה, כאמור,  "משיח ה'" וזכה לקבל "מגדולי נביאי ישראל" שבחים "שלא נשמעו מעולם מפי נביאי ישראל על מלך זר", ובהם הבטיח לו ה'  "אֲנִי לְפָנֶיךָ אֵלֵךְ וַהֲדוּרִים אֲיַשֵּׁר, דַּלְתוֹת נְחוּשָׁה אֲשַׁבֵּר וּבְרִיחֵי בַרְזֶל אֲגַדֵּעַ […]  לְמַעַן עַבְדִּי יַעֲקֹב וְיִשְׂרָאֵל בְּחִירִי, וָאֶקְרָא לְךָ בִּשְׁמֶךָ,  אֲכַנְּךָ וְלֹא יְדַעְתָּנִי" (ישעיהו מה 2 – 4). 

בספרו "קדמוניות היהודים" (ספר יא)  הסביר ההיסטוריון יוסף בן מתתיהו (יוספוס פלביוס) את יחסו של כורש ליהודים בזכות "הנבואה שניבא עליו ישעיהו 210 שנה קודם לכן." על סברה זו העיר בן-גוריון, כי ספק אם יש לה יסוד, שהרי לפי חוקרי המקרא בימינו, פרקי הנבואה בישעיהו על כורש נאמרו על ידי "נביא אחר, שחי בזמנו של  כורש"  – הוא ישעיהו השני. עם זאת ציין בן-גוריון, כי "יש להניח שיהודי בבל סייעו בידי כורש במלחמתו, כשם שהיהדות בזמננו גילתה ברובה הגדול אהדה לאנגליה במלחמת העולם הראשונה. והיה בלי ספק עניין מדיני לכורש, שיהיו לו בעלי-ברית נאמנים בחלק המערבי של מלכותו, בקדמת הים-התיכון." לטענתו של בן-גוריון, הצהרת כורש לא העידה על יחס מיוחד ליהודים, והייתה חלק ממדיניותו של כורש בארצות שכבש: "הכובש הגדול שקם לפרס לפני למעלה מאלפיים וחמש מאות שנה לא נהג כמלכי אשור ובבל, שהיו מַגלים עמים נכבשים ומושיבים במקומם עמים אחרים." ובניגוד לאלכסנדר מוקדון וליורשיו (היוונים), לא ניסה כורש "להטמיע העמים הנכבשים בתרבות עמו, ולא ניסה כלל, כיורשי מוחמד, להטיל על העמים הנכנעים את דתו ולשונו." כורש הפגין גדלות-נפש וכבוד לעמים בשליטתו, "כיבד את הדת והפולחן של כל עם ועם והוקיר את אלוהיו." קריאתו ליהודי בבל – "מִי בָכֶם מִכָּל עַמּוֹ יְהִי אֱלֹהָיו עִמּוֹ וְיַעַל לִירוּשָׁלִַם אֲשֶׁר בִּיהוּדָה וְיִבֶן אֶת בֵּית ה'  אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל, הוּא הָאֱלֹהִים אֲשֶׁר בִּירוּשָׁלִָם" – תאמה את מדיניותו. הוא "לא עשה שקר בנפשו ולא החניף, וגם לא הודה באלוהי ישראל במובן שהאמינו בו היהודים". כורש קיבל והוקיר את אמונתו של כל עם – "לכל עם יש אלוהיו" – ולפיכך הכריז כי "ה'  אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל הוּא  הָאֱלֹהִים אֲשֶׁר בִּירוּשָׁלִָם".

המלך כורש – כמו גם יורשיו בממלכת פרס – העניקו "אבטונומיה רוחנית-פולחנית" לכל העמים שתחת שלטונם, וריכזו בידם "רק השלטון המדיני והצבאי". וכך, במשך מאתיים שנות קיומה של ממלכת פרס, עד לכיבושה בידי אלכסנדר מוקדון, "נהנו היהודים בארצם מאבטונומיה דתית. ובתקופה זו נתגבשה ונתחזקה היהדות לכל תקופת בית שני". לסיכום פועלו ודמותו של המלך כורש קבע בן-גוריון בחגיגיות: "אין ספק שגדולתו של כורש כשליט אדיר ונאור ומבַצע שיבת ציון לראשונה, ראויה שתשתמר בתוכנו ובתוך כל האנושות התרבותית."[20]

בן-גוריון מצא סמליות רבה בעובדה, שהכינוס לתנ"ך שבו הרצה על הנושא התקיים בחודש ניסן: ככל הנראה הייתה גם הצהרת כורש בחודש ניסן, ולפיכך "ייתכן אפוא שחודש זה הוא חודש ההכרזה לפני 2,500 שנה".[21] ושיבת ציון זו היא שהצילה את העם היהודי מן הגורל שהיה מנת חלקם של שאר העמים הגולים : "אובדן הצביון הלאומי המיוחד וטמיעה גמורה בקרב עמי הסביבה", כדברי פרופ' יאיר הופמן.[22]  בשידור רדיו לאומה לרגל יום העצמאות השני (תש"י – 1950) הזכיר בן-גוריון למאזינים, כי שבי ציון הראשונים "הניחו היסוד לבית השני וחוללו תמורות תרבותיות וחברתיות בחיי האומה אשר עצבו לעולמים [את] דמותה של האומה היהודית". זאת ועוד: בימי שיבת ציון "הוקמה ובוצרה […] חומת היהדות ונוצרו הדפוסים הרוחניים של האומה העברית אשר האריכו ימים מאז ועד היום הזה."[23]

---

[1] על-פי: דוד בן-גוריון, לדמותו של המלך כורש, בתוך: עיונים בתנ"ך, הוצאת עם עובד, תשכ"ט –1969, עמ' 202 – 208 (כל ציטוט שאין לידו מראה מקום – הוא מתוך מאמר זה); שיבת ציון, שם, עמ' 209 –  218; דוד בן-גוריון, קיבוץ גלויות שבימינו, בתוך: ספר המועדים כרך ז: ימי מועד וזיכרון, לוקט ונערך על ידי ד"ר יום-טוב לוינסקי, הוצאת אגודת עונג שבת (אהל שם), ע"י הוצאת דביר, תשט"ז – 1956, עמ' 247 – 248.

[2] הכוונה לכנסים השנתיים של החברה לחקר המקרא בישראל, שנוסדה בירושלים בשנת תש"י- 1950 בראשותו של פרופ' חיים גבריהו. כנס היסוד של החברה לחקר המקרא התקיים בחודש ניסן תשי"ב- 1952, ומאז – במשך כשלושים  שנה – נערכו כנסי תנ"ך שנתיים – תמיד בחודש ניסן, חודש האביב, זכר ליציאת מצרים וזמן חירותנו. הכנסים כללו הרצאות של טובי החוקרים, ולאחר מלחמת ששת הימים – גם סיורים לאתרים מקראיים  ולחפירות ארכיאולוגיות. המשתתפים היו המוני בית-ישראל לצדם של ראשי המדינה, ובהם ראש הממשלה דוד בן-גוריון, חוקרי מקרא, שופטים, מורים וסטודנטים. בשנות השמונים של המאה ה- 20 דעכו הכינוסים עד שפסקו לגמרי.

[3] בתלמוד נזכר סדר קדום של ספרי הנביאים, השונה מזה הנהוג בימינו: ספרי נביאים אחרונים פותחים בספר ירמיהו (כהמשך לספר מלכים), ומגילת רות מופיעה בנפרד מן המגילות האחרות, לפני ספר תהלים (תלמוד בבלי, מסכת בבא בתרא, דף יד עמ' ב).

[4] פסוק זה הוא חזרה כמעט מדויקת על פסוקי הפתיחה של ספר עזרא (א 1 – 4). הפסוקים מספר עזרא מופיעים להלן.

[5] ליתר דיוק: בן-גוריון התייחס לשני הפסוקים המסיימים – "שני פסוקים רבֵּי-משמעות" (דברי הימים ב, לו 22 – 23).

[6] כינוי זה  גם "הבדיל בינו ובין כורש הראשון שקדם לו וכורש הצעיר שבא אחריו".

[7] בן-גוריון  פירש צירוף זה כאן במשמעותו המקראית-המילולית: משיח =  משוח למלכות (ולא גואל ישראל והעולם). וכך גם בפרשנות המסורתית. ועוד בנושא – בהערה 16.

[8] על כורש מסופר בספר ישעיהו וכן בספרי הכתובים – דניאל, עזרא ודברי הימים.

[9] דוד בן-גוריון, שיבת ציון, בתוך: עיונים בתנ"ך, עמ' 214. בן-גוריון ציין "בהדגשה מיוחדת", כי "כורש לא העניק ליהודים עצמאות או אבטונומיה מדינית – אלא רק עצמאות רוחנית, דתית, פולחנית. הרישיון ניתן לעלות לירושלים ולבנות בית ה' בירושלים. הוא גם הרשה לנשארים לנדב לבית האלוהים אשר בירושלים. אבל השלטון בארץ נשאר בידי הפרסים ופחותיהם"  – עד לימי החשמונאים, כ-400 שנה לאחר הצהרת כורש  (שם, שם, עמ' 216, 218).

[10] ממלכת עילם שכנה בין אשור ומָדַי בצפון ובין פרס בדרום. בימינו – אחד ממחוזות איראן שנקרא חוזיסטן). השם עילם נזכר לראשונה בספר בראשית כשמו של אחד מנכדיו של  נח, בנו של שם: "בְּנֵי שֵׁם עֵילָם וְאַשּׁוּר וְאַרְפַּכְשַׁד וְלוּד וַאֲרָם." לפי המסופר בספר בראשית (יד 1 – 11), בימי אברהם שלט כדרלעומר מלך עילם בכל אזור בבל, וגם המלכים באזור נהר הירדן (סדום, עמורה, אדמה, צבויים וצוער ) היו משועבדים לו.

[11] אימפריה זו מתוארת במגילת אסתר כמשתרעת מהודו ועד כוש (=נוביה, דרום מצרים וצפון סודאן של ימינו) , ובה 127 מדינות (אסתר א 1).

[12] וזאת בניגוד לממלכתו של אלכסנדר מוקדון, "שהיה במידה ידועה יורש האימפריה הפרסית", אך קיסרותו "נתקיימה רק בחייו, ומיד אחרי מותו נתפרקה"  (דוד בן-גוריון, שיבת ציון, עמ' 203).

[13] לפי אחת האגדות היה זה אסטיאגס מלך מדי  שציווה על שר צבאו להרוג את כורש הילד. שר הצבא לא קיים את הפקודה, ולימים הצטרף לכורש  במלחמתו במדי.  בן-גוריון טרח להדגיש, כי כבר בהשתלטות על מדי  התגלתה אצילותו של כורש ככובש וכמנהיג: " כשכורש לקח בשבי את אויבו אסטיאגס נהג אתו בחסד כדרכו תמיד, ולא פגע בו."

[14] שתי הממלכות נזכרות בתנ"ך, במגילת אסתר ובספר דניאל,  כממלכה אחת – מדי ופרס / פרס ומדי – עשר פעמים: הצירוף "מדי ופרס" נזכר שש פעמים, בהן פעם אחת במגילת אסתר ועוד חמש פעמים בספר דניאל (פרקים ה, ו, ח); ואילו הצירוף "פרס ומדי" מופיע ארבע פעמים – כולן במגילת אסתר.

[15] גם בעניין זה – כמו בנושאים מקראיים אחרים (ובראשם קדמות העברים בארץ) – התפלמס בן-גוריון עם פרופ' יחזקאל קויפמן. זה האחרון שלל את פרשנותו של בן-גוריון וסבר כי נבואה זו של ישעיהו נאמרה על אשור – ולא על בבל, ושני הפסוקים הפותחים את פרק יד אינם אלא תוספת מאוחרת שאינה שייכת לפרק. גם מדי הנזכרת בפסוקים לא הייתה לשיטתו של פרופ' קויפמן מדי הקשורה לפרס – אלא עַם רחוק מצפון, דוגמת עמי אררט, מִנִי ואשכנז הנזכרים בירמיהו נא 27 – 28. בן-גוריון התקשה לקבל את פרשנותו של קויפמן, חלק עליה ואף הביא חיזוק לעמדתו הן מספר ישעיהו והן מספר ירמיהו.

[16] פירוש זה של בן-גוריון תואם את הפרשנות המסורתית: רד"ק פירש: " שהמלוכה הייתה על ידי משיח הנקרא המנוי, שממנה האדם על איזה דבר בלשון משיחה, וכן: 'ומשחת את חזאל' (מלכים א 19) – תמשח לנביא תחתיך, יען משח ה' אותי. וכן למשיחו לכורש הממונה שלו, כי האל מינה אותו למלך." וכך גם פירש מלבי"ם: "כה אמר ה' למשיחו לכורש – אשר משח ומינה אותו למלאות דבריו."

[17]  בן-גוריון הוסיף בסוגריים הסבר למילה "אחת", המציינת כאן את השנה הראשונה לשלטונו של כורש בבבל, "וזוהי שנת 539 או 538 לפני הספירה".

[18] "וְהִשְׁתְּכַח בְּאַחְמְתָא בְּבִירְתָא דִּי בְּמָדַי מְדִינְתָּה מְגִלָּה חֲדָה וְכֵן כְּתִיב בְּגַוַּהּ דִּכְרוֹנָה" (עזרא ו 2).

  [19] בניית בית המקדש נמשכה בימי חגי וזכריה, "מאחרוני הנביאים בישראל", והושלמה "בשלושה לחודש אדר, בשנה השישית למלכות דריווש" – כלומר: בשנת 516 לפני הספירה, "בימי זרובבל בן שאלתיאל". בן-גוריון העיר, כי "גם אז לא שבו מבבל כל היהודים" וכי לא כולם נענו לקריאתו  של הנביא ישעיהו (מח 20): "צְאוּ מִבָּבֶל בִּרְחוּ מִכַּשְׂדִּים בְּקוֹל רִנָּה, הַגִּידוּ הַשְׁמִיעוּ זֹאת הוֹצִיאוּהָ עַד קְצֵה הָאָרֶץ, אִמְרוּ: גָּאַל ה' עַבְדּוֹ יַעֲקֹב".

[20] בכינוס התנ"ך באותה שנה נכחו גם שני נציגים אירנים – "שני שליחים של פרס בימינו, הנקראת עתה בשם איראן". באותה תקופה שררו יחסי ידידות בין מדינת ישראל לאיראן, שהייתה אז תחת שלטונו של השאח מוחמד רזא שאה פהלווי (1941 – 1979). ולכן חתם בן-גוריון את דבריו בהדגשת הידידות בין מדינת ישראל הצעירה ליורשתה של ממלכת פרס העתיקה, וציין בסיפוק כי "שני עמים עתיקים" אלו "נפגשים שוב על הזירה הבין-לאומית כעמים וידידים העובדים […] יחד לטובתם המשותפת ולטובת השלום בעולם."

[21] את ההרצאה נשא בן-גוריון בשנת תשכ"א – 1961, והצהרת כורש הייתה בשנת 539 / 538 לפני הספירה, כך ששנת 1961 (או אולי השנה שאחריה – 1962) הייתה שנת ה- 2,500 להכרזה.

[22] יאיר הופמן, שיבת ציון, בתוך: אלי בר נביא (עורך), האטלס ההיסטורי – תולדות עם ישראל, הוצאת משכל, תשנ"ב – 1992, עמ' 28.

[23] דוד בן-גוריון, קיבוץ גלויות שבימינו, בתוך: ספר המועדים כרך ז, עמ' 247 – 248.

(C) כל הזכויות שמורות למתיה קם