דוד בן-גוריון – על קדמות העברים בארץ / מאת מתיה קם

דוד בן-גוריון – על קדמות העברים בארץ[1]

"בארץ ישראל קם  העם היהודי" – כך לשון ההצהרה הפותחת את מגילת העצמאות, כפי שניסח אותה דוד בן-גוריון. [2] הצהרה זו עוררה תגובות ספקניות ואף מערערות, שהרי לפי התפיסה המסורתית (המעוגנת במקרא), בני ישראל היו לעם בְּמִצְרַיִם (שמות א 9) ועברו את גיבושם כאומה במדבר, במעמד הר סיני – ולא בארץ ישראל. לא כך סבר בן-גוריון. ההיסטוריה הקדומה של עם ישראל בארצו הייתה אחת הסוגיות המקראיות שהעסיקו אותו, שכן הוא ראה בתנ"ך את ספר הספרים של העם היהודי – את "מקור-המקורות של היהדות, תפארת מורשתה ותוחלת עתידה", וביקש למצוא בו גם את הקשר הקדום בין ישראל (כעם) לבין ארצו כבר בתקופה שקדמה ליציאת מצרים. בן-גוריון בדק סוגיה זו כ"קורא תנ"ך פשוט" – ולא כחוקר, ועשה זאת "בצניעות ובזהירות", תוך חיפוש "פתרונות לתופעות אחדות עיקריות בקדמוניוּת ישראל בארצו".[3] 

נושא זה של קַדְמוּת העברים בארץ – ובמילים אחרות: "קַדְמוּת [עַם] ישראל בארצו" – היה גם סלע מחלוקת בינו ובין פרופ' יחזקאל קויפמן. בן-גוריון טרח להבהיר כי טיעוניו והנמקותיו אינם מסתמכים על חוקרי מקרא כלשהם, "אלא על התנ"ך עצמו, ורק עליו". ומכיוון "שסיפורי התנ"ך כמעט שעוברים בשתיקה על היות עַם עברי בארץ לפני יציאת מצרים" – נקודת המוצא הייתה גם נקודת התורפה, וההסתמכות הבלעדית על הכתוב הייתה גם מקור לסְפֵקוֹת. לפיכך הגדיר בן-גוריון את טיעוניו על קדמות ישראל בארצו "השערה בלבד", אם כי השערה מתקבלת על הדעת, וציין כי קל להקשות על הרְאָיוֹת שהוא מציג ואף להפריכן.[4]

אחד מנושאי המחלוקת בין פרופ' קויפמן לבן-גוריון היה, כאמור, קדמות עם ישראל בארצו.[5]  לשיטתו של קויפמן, לא נזכרים העברים בספר בראשית, "ודאי לא עַם אחד". אמנם ברשימות היחס. בספר בראשית[6] נזכרים עמים רבים "המתייחסים לקבוצת העמים שהם בני עֵבֶר" – אך "אף אחד מהם לא נקרא עַם עברי". זאת ועוד: אם אכן היה עַם עברי קדום, "מדוע אין הכתוב מזכיר את העם העברי הזה?". לטענתו של פרופ' קויפמן, "היה עם ישראל" – אך הוא לא נקרא "העם העברי".[7] יתר על כן: "השם עברי אינו נזכר לפני [היות] עם ישראל". קויפמן טען בנחרצות כי "לא היה כאן עַם עברי לא לפני אברהם, לא אחרי אברהם. רק דורות אחדים אחרי-כן קם עַם צעיר ביותר, עם ישראל, הנקרא עם עברי". לחיזוק טענתו הזכיר קויפמן את המסורת, כפי שנקבעה בתודעת הדורות, ולפיה עם ישראל נתהווה "רק לאחר שירדו מצרימה".[8]

לא כך סבר דוד בן-גוריון, שהאמין בקיומו הקדום של עם עברי בארצו: "מימי אברהם – לפי התנ"ך – מתחילה ההיסטוריה שלנו, והוא (=אברהם) עברי." השֵׁם "עברי" – להבדיל מן השֵׁם "עֵבֶר" – התחיל רק באברהם העברי:[9] "הוא לא נזכר לפני אברהם העברי. וזה רק במקום שהעניין מתייחס לעם היהודי, שהאמין באל אחד". לפי השערתו של בן-גוריון, היו בארץ מאמינים באל עליון עוד לפני הגעתו של אברהם, והימצאותם כאן היא שמשכה את אברהם לארץ כנען.[10]

"התנ"ך אינו מספר על תחילת עם ישראל" אלא "מתחיל רק מאברהם", שממנו ובו החלה ההיסטוריה של עמנו. מן הכתוב בספרי התנ"ך הסיק בן-גוריון כי לעמנו היו "שלושה שמות בשלוש תקופות. קודם עברים, אחר-כך ישראלים, ולבסוף יהודים".[11] העם העברי לא נקרא "עם ישראל" לפני יעקב, מן הטעם הפשוט שהשם ישראל ניתן רק ליעקב, ורק לאחר מאבקו עם המלאך (בראשית לב 29). "עם ישראל היה רק אחרי יעקב. לפני יעקב היו עברים […] רק נכדו [של אברהם] נקרא בשם ישראל, ואחריו יכולים להיות ישראלים".[12] יתר על כן: לתפיסתו של בן-גוריון, גם לאחר ירידת יעקב ובניו למצרים המשיך העם העברי להתקיים בארץ, שכן לא כל העברים מצאצאי אברהם ירדו בירידה זו, אלא רק משפחה אחת "גדולה ומיוחסת" – בני יעקב, "העילית של העם העברי".[13] שהרי אם כל העם היה נולד במצרים, "איך דיברו עברית?" לפי בן-גוריון, לא ייתכן שעַם שנולד כולו בארץ זרה וחי בה במשך דורות "שמר על לשונו". ראיה לכך הביא בן-גוריון ממצבם של גולי בבל, שהיו בגלות "רק 50 – 70 שנה" ובכל זאת לא שמרו על לשונם: "וּבְנֵיהֶם חֲצִי מְדַבֵּר אַשְׁדּוֹדִית וְאֵינָם מַכִּירִים לְדַבֵּר יְהוּדִית" (נחמיה יג 24). בן-גוריון מזכיר כי לשפה העברית קראו "יהודית" (גם: מלכים ב, יח 26, 28; ישעיהו לו 11, 13), וירמיהו (לד 9) מזהה עברי עִם יהודי.

חיזוק לקיומו של עם עברי קדום מצא בן-גוריון גם בדברי ה' למשה בהתגלות הראשונה, שבה נצטווה משה ללכת אל פרעה ולומר לו: "ה' אֱלֹהֵי הָעִבְרִיִּים נִקְרָה עָלֵינוּ" (שמות ג 18). "היה עַם כזה ששמו עברי. הוא (=ה') לא אמר לו (=למשה): אלוהי ישראל, אלא: אלוהי העברים."[14] מכאן מסקנתו: "יש שלשלת מאברהם ועד יוסף ועד משה רבנו ועד שאול – יש שלשלת המראה על עברים".[15] "יוסף מספר שהוא בא מארץ העברים […] משה אמר: ה' אלוהי העברים שלחני. משה ראה מצרי מכה עברי. למחרת ראה שני עברים נצים. משה לא היה מצרי. הוא הלך אל המִצְרִים […] בשם אלוהי העברים. גם בחוקים נאמר: 'כִּי תִקְנֶה עֶבֶד עִבְרִי' (שמות כא 2)".[16]

דוד בן-גוריון עסק בקדמות ישראל בארצו כסוגיה מקראית גרידא הנוגעת לעברו הרחוק של עם ישראל. ועם זאת, יש לסוגיה קשר ברור גם לעָבָר הקרוב ולתחייה הציונית: שהרי אם עמדתו של דוד בן-גוריון בדבר קדמות העם בארצו תְקֵפָה ועומדת, כי אז אכן כאן, בארץ ישראל – לא במצרים ולא במדבר – קם העם היהודי. וכבר אז, בימי האבות, לפני יציאת מצרים ולפני ההתנחלות – נוצר הקשר הממשי וההיסטורי בין העם העברי לארצו.

רעיון קדמותו של עם ישראל בארצו מציע אפוא מַסָד פרשני ואידאולוגי להצהרה הפותחת את מגילת העצמאות: "בארץ ישראל קם העם היהודי".[17]

הערות שוליים

[1] הדברים שלהלן מתבססים על שני מאמרים של דוד בן-גוריון בַּנושא: "קדמות העברים בכנען", בתוך: עיונים בתנ"ך הוצאת עם עובד והחברה לחקר המקרא בישראל, תשל"ו – 1976, עמ' 104 – 125; "קדמות העברים", שם, עמ' 164 – 182. המאמר הראשון הוא למעשה פרוטוקול של הוויכוח בין דוד בן-גוריון לפרופ' קויפמן על זיהוים של העברים הראשונים בתורה ועל קדמותו של העם העברי בארצו. וזאת בעקבות הרצאתו של פרופ' קויפמן בכנס העשירי של החברה לחקר המקרא (ניסן תשכ"ב – 1962) בנושא "העברים בספר בראשית ובספרות המקראית". הפרוטוקול מתעד את הדיון שהתקיים כחודשיים לאחר הכנס, ובו השתתפו גם נשיא המדינה השני, יצחק בן-צבי, והפרופסורים חיים גבריהו, ח"א גינזברג, בן-ציון דינור ופייבל מלצר.

[2] ניסוחה של מגילת העצמאות עבר כמה גלגולים וטיוטות, אך את הנוסח הסופי כתב דוד בן-גוריון, והוא גם הוסיף את משפט הפתיחה: "בארץ ישראל קם העם היהודי".

[3] ההקדמה של החברה לחקר המקרא לספרו של דוד בן-גוריון, בתוך: עיונים בתנ"ך, עמ' 5.

[4] דוד בן-גוריון, "קדמות העברים", שם, עמ' 165.

[5] המחלוקת בין דוד בן-גוריון לפרופ' קויפמן עסקה לא רק בנושא העברים וזיהוים – אלא גם במשמעותו ובזמנו של פרק הסיום של ספר יהושע (פרק כד) ובמעמדה של העיר שכם בתקופה המקרא.   

[6] רשימות היחס בספר בראשית כוללות רשימות "אנכיות", ובהן פירוט הצאצאים של בתי אב לפי סדר הדורות, לצד רשימות "אופקיות" ובהן הסתעפויות של משפחות, שבטים או עמים. ועוד בנושא – שמאי גלנדר, ספר בראשית, האוניברסיטה הפתוחה, מהדורה מקוונת.

[7] לפי קויפמן, "עברים הוא כִּינוּיָם של בני ישראל בפי המצרים" (דוד בן-גוריון, "קדמות העברים", שם, עמ' 171). 

[8] דוד בן-גוריון, "קדמות העברים בכנען", שם, עמ' 106 – 109. ואף בן-גוריון עצמו לא התעלם מתפיסה מסורתית זו: במאמרו "ישראל והתפוצה" (תשי"ז – 1957) ציין כי "לפי המסורת גדל העם היהודי בנכר – בבית העבדים המצרי; ויציאת מצרים הייתה המאורע הגואל הראשון והמכריע בתולדות העם [..]" (דוד בן-גוריון, נצח ישראל, הוצאת עיינות, תשכ"ד – 1964 עמ' 200).

[9] בן-גוריון מבחין בין "עברי" ובין "עֵבֶר", ומזכיר כי השם "עברי" (על הטיותיו) נזכר בתנ"ך פעמים רבות: בתורה – בספרי בראשית, שמות ודברים; בספרי הנביאים – שמואל (א-ב), ישעיהו, ירמיהו ויונה; ובספר דברי הימים א. אזכורים אלה כוללים את הצירופים "נער עברי", "ארץ העברים", "איש עברי", "מיילדות עבריות", "אלוהי העברים", "עבד עברי" – ועוד. עם זאת, נראה שיש אי התאמה בין שתי טענות של בן-גוריון בעניין העברים: מצד אחד הוא קבע כי השם עברי "מתחיל רק באברהם העברי" ("קדמות העברים בכנען", שם, עמ' 106), ומצד אחר לא פסל את האפשרות שהעברים היו "עם אבטוכתוני" (ילידי המקום), שישבו בארץ "עוד לפני בוא אברהם" ("קדמות העברים בכנען", שם, עמ' 117). כדי ליישב אי התאמה זו הסביר בן-גוריון כי ההיסטוריה שלנו מתחילה אמנם רק עם  אברהם העברי, אך "אין זו ראיה שלפני אברהם לא היו עברים. מה שהיה לפני אברהם איני יודע. זה אינו מסופר בתנ"ך". והוא חזר והדגיש: "לפני אברהם אין זכר בתנ"ך לעברים" ("קדמות העברים בכנען", שם, עמ' 110, 112).

[10] "מהתורה ברור שבארץ היו, עוד לפני בוא אברהם, מאמינים באל עליון, כפי שאנו לומדים מפרק יד, שמַלְכִּי צדק מלך שָׁלֵם היה כוהן לאל עליון" (דוד בן-גוריון, "אבי האומה העברית", בתוך: עיונים בתנ"ך, עמ' 98). זאת ועוד: לפי הכתוב, כבר בימי אנוש (בן שת, נכדו של האדם הראשון) "הוּחַל לִקְרֹא בְּשֵׁם ה'" (בראשית ד 26), "וזה היה שבעה-עשר דורות לפני אברהם". וגם על קין נאמר, שהוא הביא "מִנְחָה לה'" (בראשית ד 3. ועוד בנושא: דוד בן-גוריון, "קדמות ישראל בארצו", בתוך: עיונים בתנ"ך, עמ' 74 – 76).

[11] השם "יהודים" הוא מן המאה ה-8 לפני הספירה: לאחר חורבן ממלכת ישראל נותרה בארץ רק ממלכת יהודה. תושביה נקראו "יהודים", והלשון שדיברו בה נקראה "יהודית" (מלכים ב, יח 26, 28; ישעיהו לו 11, 13; נחמיה יג 24).

[12] דוד בן-גוריון, "קדמות העברים בכנען", שם, עמ' 107.

[13] דוד בן-גוריון, "קדמות העברים בכנען", שם, עמ' 117; דוד בן-גוריון, "יציאת מצרים", שם, עמ' 244, 252. 

[14] דוד בן-גוריון, "יציאת מצרים", שם, עמ' 106, 119, 119.

[15] שמואל א, ד 6, 9; יג 3, 7, 19; יד 11, 21; כט 3. בן-גוריון מציין כי השם "עברי" לא נזכר בספרי יהושע ושופטים, אך אין בכך ראיה שלא היו קיימים באותה תקופה: מאחר שהעברים היו קיימים בימי שאול (ספר שמואל א), "אין צל של ספק שהיו קיימים גם בימי השופטים ובימי יהושע" (דוד בן-גוריון, "קדמות העברים", בתוך: עיונים בתנ"ך, עמ' 167).

[16] דוד בן-גוריון, "קדמות העברים בכנען", שם, עמ' 121 – 122.

[17] מאמריו של בן-גוריון בנושא קדמות העברים נכתבו כ-15 שנה לאחר ניסוח מגילת העצמאות, אך סביר להניח שהייתה זיקה רעיונית – ולו סמויה – בין הניסוח הפותח את מגילת העצמאות ובין עמדתו של בן-גוריון בעניין קדמות העברים בארץ.