"היה זה או חלמתי חלום" מאת שמואל (מוליק) יזרעאלי, פרק א' – הַגָּלִילָה!

היה זה גליל פרוע ומופקר, בצידי הדרכים היו מוטלים פגרי מתים

ואין קובר ואין חוקר ואין עונש

הגליל התחתון – חבל ארץ סחוף רוחות ושחון ובו מקורות מים מועטים. כאן חלשו משך מאות שנים שבטי בדואים גדולים ונועזים. מקור פרנסתם – בנוסף לשוד, שהיה מלווה לעיתים ברצח – היה גידול עדרי צאן ובקר. היה זה גליל פרוע ומופקר, עליו כתב, בין השאר, קנטור – המהנדס של יק"א: "בצידי הדרכים מוטלים פגרי מתים ואין קובר ואין חוקר ואין עוֹנֵש". מצב זה הרתיע את בני העליה הראשונה, שלא התישבו ופסחו על חבל ארץ זה. עקב כך, נותר פער של כ-100 קילומטר בין מרכזי ההתישבות שבצפון לבין אלה שבדרום. המושבה הדרומית מצפון היתה ראש-פינה, והצפונית מדרום היתה זכרון-יעקב. בני שבט ה"זְבֵּחִ'ים" שלטו על אזור התבור; ה"דַלָּאיְיקִים" חלשו מרכס הר פוריה על בקעת יבנאל וקדמת עמק הירדן ממזרח; שבט "צְ'חוּר אֶלְע'וּר" – בשולי הגליל המזרחי ועמק הירדן הדרומי; ה"הִינָאדִים" ממרכזם בכפר דֶּלְהְמִיָּה חלשו על חלקו הצפוני של עבר הירדן. מכאן לכיוון בית-שאן התפרסו מאות אהליו של שבט ה"בָּשַׁאטְוִּים".

במסגרת מדיניות ה"הפרד ומשול" של התורכים, יוּשבו בין שבטי הבדואים, מיעוטים שונים, בהם, בשנת 1854, פליטי מרד ה"בֶּרְבֶּרִים" נגד הצרפתים באלג'יר, בפיקודו של האמיר עַבְּד-אֶלְ-קָאדֶר מוּחִי-אָ-דִּין; ובשנת 1878 הצ'רקסים בכפר קַמָּה, שממול לתבור וכפר נוסף באזור בית-שאן. צ'רקסים אלה היו מפליטי המלחמה נגד הרוסים בקווקז. גם בני כת הַבָּהָאִים, שגורשו מפרס, הקימו מאחזים מצפון לכנרת וממזרחה.

ההתישבות היהודית בגליל התחתון, התאפשרה גם היא כתוצאה ממדיניות זו של "הפרד ומשול"; אך בעיקר הודות להסכם שחתם לקראת סוף המאה ה-19, הבּרוֹן אֶדְמוֹנְד דֶה-רוֹטְשִילְד, עם הנהלת חברת יק"א בפריז, לאחר פטירתו של הברון מוֹרִיס הִירְשׁ – מייסדה של חברה זו.

כעשרים שנה חלפו מאז תקעו יתד, חלוצי העליה הראשונה בארץ. עשרים שנה של התמודדות בלתי פוסקת, של מצוקות ומשברים; מלווים בעזרתה של תנועת "חובבי ציון" ובתמיכה כספית של הברון רוטשילד – והתמיכה לה נזקקו המתישבים היתה כ"בור ללא תחתית". לבסוף הגיע הברון למסקנה, שרק חברת התישבות, הכוללת מומחים ואנשי מקצוע, עשויה להביא את המושבות לעצמאות כלכלית. חברת יק"א שהקים הברון הירש במטרה לישב יהודים בארגנטינה ובמקומות נוספים, נראתה לו מתאימה למטרה זו.

במשא ומתן עם הנהלת חברת יק"א בפריז, בראשותם של נַרְסִיס לוֹוֶּן – נשיא אגודת "כל ישראל חברים" (כי"ח), קְלוֹד מוֹנְטִיפְיוֹרִי והרב הראשי צַדּוֹק כֹּהֵן, במו"מ שנוהל לאחר פטירתו של הברון הירש סוכם: "יק"א תקבל לרשותה את המושבות והנכסים של הברון בארץ-ישראל, במטרה להביאם עד שכלולם הגמור"1. כדי להבטיח את החברה מהפסד, הוסיף הברון רוטשילד, על הונה של החברה  שהיה באותה עת כ-30 מיליון פרנקים, עוד 20 מליון פרנקים נוספים.

ראשי התיבות של יק"א פרושן: החברה היהודית להתישבות.

The Jewish Colonization                           Association

חברה זו, נוסדה בשנת 1891 בלונדון. הברון הירש שם לו למטרה ליישב – באמצעות החברה שהקים – פליטים יהודיים מאירופה (בעיקר פליטי הפוגרומים ברוסיה) במקומות שונים בעולם בהם לא צפויה להם סכנה. עיקר פעילותה של החברה כוון באותן שנים לארגנטינה. אחרי שנחתם ההסכם עם הברון רוטשילד, נקבעה ביק"א המסגרת האירגונית  לפעולה: אֶמִיל מֵאִירְסוֹן מונה כאחראי על  כל  הפעילות   בארץ-ישראל. על יהושע אַבַּרְבָּיָה, שמקום מושבו היה  בבירות , הוטלה משימת ההתישבות בגליל התחתון; ועל חיים מרגליוֹת קַלְוֶורִיסְקִי, ששימש עד לשנת 1901 כמנהל חוות סֶגֶ'רָה, הוטל המאמץ העיקרי של רכישת הקרקעות, כיבושן ומימוש ההתישבות בהן.

בחזונו ראה קלווריסקי איכר עברי המסתפק במועט, דוגמת הפלאח הערבי, כדרך לגמור שנה חקלאית ללא גרעונות

ממקום מושבו בסג'רה, העביר קלווריסקי את מגוריו ואת מוקד פעילותו לעיר נצרת. יק"א החלה את פעולתה בגליל בשנת 1899, באמצעות באי כוחה הראשונים במקום – דְיֵיגוֹ, יהושע אוֹסוֹבִיצְקִי וקלווריסקי. הצעד הראשון היה רכישת קרקעות סג'רה והקמת החווה, שקלווריסקי היה מנהלה. בכך ניתנה לו הזדמנות להגשמת חזונו – עיצוב דמות חדשה של איכר עברי גלילי. וכך הוא כותב:

ההתישבות בגליל התחתון, היא הדרך ליצור את האיכר העברי, אשר מושבות המטעים ביהודה ובשומרון לא הצליחו לעצבו.

בחזונו ראה איכר עברי המסתפק במועט, דוגמת הפלאח הערבי, כדרך לגמור שנה חקלאית ללא גרעונות. בחווה ראה מנוף להכשרת הפועלים והכנתם להתישבות. אחרי סיור בגליל כתב יצחק בן-צבי, שלימים היה נשיאה השני של מדינת ישראל:

הגליל התחתון מסמל בשבילי את החיים הפשוטים של האיכר העובד, החי על אדמתו, בעיקר על הפלחה, אולפן ובית הכשרה לפועל, בתקופה אשר לא נמצא לו גואל ומשען לכף רגלו. קסם לנו הגליל בפראותו ובשממונו, בתוך הסביבה הבדואית, דרוזית וצ'רקסית, של "על חרבך תחיה".

על אף שהמטרה היתה הוכחת רווחיותה של החווה, העסיק בה קלווריסקי כ-70 פועלים לשם הכשרתם לעבודה חקלאית. לעובדה זו היה חלק בכך שהשנה הסתיימה בגרעון. אך "מעז יצא מתוק" – כתוצאה מן הגרעון, הגה קלווריסקי את רעיון האריסות:

"על האריס להחזיר בתום השנה את הזריעה, הזנת הבהמות וכן 25% מהיבול".

אי-לכך, התארגנו בימי הבראשית של סג'רה שלוש קבוצות של אריסים: חבורת רָדִילִינְסְקִי, האחים טֶטְלְבּוֹיְם וקבוצת הארבעה, בראשותו של הַשִּׁמְשׁוֹנִי.

ב-1902 פנו עשרה מטובי הפועלים בחוות סג'רה לאברביה, היועץ החקלאי של הברון, בבקשה לישבם כאריסים בחלק מאדמות החווה. עם ישובם, יצא "מוסד" האריסות לדרך.

כאמור, בסופה של שנת 1901, הוטלה על קלווריסקי המשימה לרכוש קרקעות במרחב הגליל ולישבן; ואילו הנהלת החווה בסג'רה ואריסיה נמסרו לאליהו קְרָאוּזֶה, שהיה לימים מנהלה של מקווה ישראל.

מנצרת, בה קבע קלווריסקי את מקום מושבו, סייעו בידו "שני המופלאים" – יהושע חַנְקִין ושבתאי לוי – ברכישת הקרקעות ובכיבוש מרחביו של הגליל. בשלב הראשון, בנוסף על סג'רה, נוסדו שלוש המושבות הראשונות – מֶסְחָ'ה – היא כפר-תבור; יַמָּה – היא יבנאל ומִלְחַמִּיָה (על-שם ואדי מִילְח' העובר בתחומה) – הנקראת היום מנחמיה. כך נוצרה פריסה של ראשי-גשר התישבותיים מהתבור ועד לדרומו של עמק-הירדן.   בשלב השני פעלה יק"א ליסוּד ארבע מושבות נוספות והן: בית-גן, כנרת, מִצְפָּה, ומושבת שלושת האכרים, מחוץ לחומת העיר טבריה. בהמשך, החל משנת 1908, נוסדו במרחב הגליל הישובים הנוספים הבאים: חוות כנרת – על-ידי ההסתדרות הציונית; חוות מגדל, פוריה ושרונה – על-ידי יזמים פרטיים.

העיר טבריה – בירת הגליל ומרכז המושבות

עם הכיבוש הערבי, נקרא הגליל ג'וּנְד אַל-אוּרְדוּן. טבריה שמשה כבירת המחוז ובה היה מרכז השלטון המקומי. מצב זה נמשך מאות שנים – גם אחרי הכיבוש התורכי. מקום מושבו של הַקָּאִימָקָאם (המושל התורכי), היה בחלק הגבוה של חומת העיר ובצפון, בסמוך, בתוך החומה, שכנה הַסַּרָאיָה – מקום בו נכלאו שודדי הסביבה וגנביה.

תנאי ראשון להצלחת הישוב בגליל היה כרוך  ביצירת  קשר ישיר ואישי עם השלטונות. יהושע אברביה עשה זאת עם  השליטים  בבירות  ובדמשק   ואילו

קלווריסקי הרבה לספר על קשריו עם מושל עכו וטבריה – אַרְסְלָן הדרוזי, שסייע בראשית הדרך נגד הבדואים העויינים. קשרים אלה לוו במתן בקשיש. משסרח ארסלן והפך למכשול, הופעלו על-ידי יק"א קשריה ב"חלונות הגבוהים" והוא סולק מתפקידו.

בעיר טבריה – שהיא אחת הערים המקודשות בארץ ישראל – היתה, עם הגיעם של ראשוני המתישבים, קהילה יהודית גדולה, שהתקיימה בעיקר מכספי "החלוקה", שנאספו בגולה. קהילה זו כללה בשנת 1740 – תקופת שלטונו של הבדואי דַהֶאר אֶלְעֹמָר – את קהילת הספרדים הוותיקה, בראשות הרב מאיר אַבּוּלְעַפְיָה, וקהילה אשכנזית לא מבוטלת, שהיתה לה זיקה חזקה לעדה החרדית בצפת, ובראשה ר' נפתלי חָנָלֶס, מצאצאיו של הבעל-שם-טוב. גלים נוספים של עליות הגיעו לטבריה ממרוקו, מעירק ובעיקר מכורדיסטאן. לקראת ראשית המאה ה-19 מנתה האוכלוסיה היהודית בעיר כ-3500 נפש.

אי-אפשר לתאר הצלחת ההתישבות היהודית במושבות הגליל, ללא הקשר והזיקה ההדדית בין המושבות לטבריה. תרומתן העיקרית של המושבות, היתה בזקיפת קומתה ובחיזוק בטחונה של האוכלוסיה היהודית בטבריה; ובמקביל, נעזרו פקידי יק"א והמתישבים ביהודי טבריה, שהכירו את מנהגי הבדואים ואת שפתם. רבים מסוחרי טבריה הסתובבו עם סחורותיהם בין כפרי הערבים ומאהלי הבדואים, כשהם רכובים וחמושים. סוחרים אלה היו לרוב בני חסותם של השיכים הבדואים ואף שילמו להם דמי-חסות – "כָּאוּוָה".

הסוסות המהירות ורובה ה"אבו-חמשׂה" – הנשק הסודי של ראשוני השומרים

גם בנושאי הבטחון היה צורך באמצעים למניעת התנכלויות לישובים, שהיו מוקפים חומה. כל המתישבים חמושים היו וכך היו יוצאים לעבודת החריש או הקציר. כמעט לכל ישוב היה ה"כָּאיֵּל"(השומר הרוכב) שלו, שנשכר על-ידי הפקידות על-מנת לרכז את נושא הבטחון. ה"כּאיֵלים" – חבורת אנשים, גזע מיוחד מבני הישוב הישן, שומרים רוכבים, נושאי רובה ורומח, לבושים בבגדי בדואים והם דוברי ערבית רהוטה, מכירים את מנהגי המקום ומסורותיו  – הם ראשוני הפרשים ממלאי השליחויות, שומרי הראש של הפקידות. מספר מצעירי טבריה, מהם ספרדים ואשכנזים, שימשו כ"כאילים", הפילו את חתיתם בעיר ומחוצה לה. בתחילה גוייסו צעירים אלה כמלווים חמושים של הפקידות בדרכי הגליל העקלקלות והמסוכנות. בעת הקמת הישובים והעימותים שנִלווּ לכך בזמן כיבוש הקרקעות, היה להם תפקיד מפתח חשוב, מאחר שהכירו את אורחות הבדואים ואת תעלוליהם, וידעו להשיב להם באותה מטבע. היתה זו מערכת יחסים מדהימה ומוזרה,  בה היו  מעורבים  יהודי  "החלוקה", חלוצים, כּאילים, שיכים, פקדי יק"א, אנשי השלטון ומשפחת המופתי – עַבְּד אֶלְסַאלָּם טַבָּרִי ובן אחותו סָעִיד אַ-שיך – שהיו "ידידים" ומקורבים לפקידות יק"א והמושבות בחיתוליהן. מפגשם של כל ה"שותפים" הללו התרחש בעיר טבריה.

בשורות הבאות יסופר על הבולטים מבין הכּאילים ששמשו בעת ההיא באזורי הגליל ועמק-הירדן.

מלחמיה, המושבה הראשונה בעמק-הירדן, מוקפת  היתה "קיני צרעות": שבט הַבָּשַׁטְוּוִים מדרום,  בראשו  השיך  סְלֵיימַן אֶלְבָּאקֶר;  שבט  צְ'חוּר אֶלְע'וּר בעבר הירדן, ובראשו השיך אִימְשָאוָּאח'; הכפר עַבּוּדִיָּה מצפון ושבט ההִינָאדִים ששלט ממרכזו בכפר דְּלְהְמִיָּה על שתי גדות הירמוך, ובראשו השיך עַגֵּיילָה בן קוּטָאִין אֶעָ'ה, שהיה הגדול והחזק ובעל ההשפעה יותר מכולם, שקשריו התפרסו מדן ועד באר-שבע.

הכּאילים האחים טוֹיְסְטֶר  – היו בני חסותו של השיך עגיילה. הבכור בהם – לֵייבְּקֶה קוֹנְסְטָטִינוֹבֶר – היה רוכב לבוש כבדואי וחמוש מכף רגל ועד ראש. הוא שימש יועץ, איש-סוד ומנהל הפיננסים של השיך; ובאמצעותו נמסרה השמירה במושבה מלחמיה לבני שבט ההינאדים. בזכות הקשרים האלה, כרתו אנשי מלחמיה ברית עם השיכים של בני השבטים האחרים, והצליחו במקרים רבים, להחזיר גניבות מעומק עבר-הירדן ועד לבאר-שבע.

לפני מותו אמר הכּאיל שלמה חייל: הסוס חבוש והריני יוצא לדרך!

הכּאיל שלמה חייל – כרוכב חמוש מלווה היה את פקידי יק"א בדרכים וכן היה שומר בסג'רה. סייעו בידו שלושה: צ'רקסי ממשפחת גַּרְכָּד, מוּגְרַבִּי וזְבֵּחִ'י. בולם היה ומחזיר את גניבות הזְבֵּח'ים; וב-1903, אחר שפרצו הלוּבָּנִים את חומת החווה בסג'רה והוציאו מהאורווה שלוש סוסות, יצא שלמה עם חבורתו המוזרה בעקבות הגנבים, הצליחו להחזיר את הגניבה ולעצור שישה מהם. כנקמה, ארבו לו חבריהם ופצעו אותו ביריה. עקב פציעתו נאלץ לחזור לעירו טבריה ובה שימש כשומר בבנק א.פ.ק. לפני מותו אמר: "הסוס חבוש והריני יוצא לדרך".

מנחם פִּיזֶם מִלְחָם – היה בראשית דרכו מוּכָּאר של פרדים. (על המוכּארים ותפקידם בראשית ההתישבות בגליל, אספר בפירוט בהמשך הדברים). אחר-כך שימש כשומר בחדרה ובעין זיתים. הוא היה הכּאיל המלווה של אוֹסבִיצְקִי בראשית דרכו. מלווה היה שיירות באזורי יהודה, ירושלים וטבריה; ואת אוסביצקי ליווה בסיוריו בגליל. החל מ-1911 עם יסוד חוות פוריה, היה הכּאיל האחראי על בטחון החווה. משך שנים הטיל את חִתָּתוֹ על הבדואים באזורי טבריה וצפת.

מנחם גְּרָזוֹבְסְקִי, הכּאיל של חוות מגדל – השטח עליו הוקמה חוות מגדל, נרכש מגרמנים שניסו להיאחז במקום ונכשלו. כוחם לא עמד בהתמודדות עם הקדחת הממארת, שנות הבצורת ושבטי הבדואים המטרידים שחלשו על האזור – שבטי הַסָּמָארִייָה, המוּוָאסִי  ועָרַבּ-אֶלְע'וּר ובראשם השיך עִנְדָאוּוִי. על גְּלִיקִין, מנהל החווה, היה קודם כל להתמודד עם גל הגניבות ומעשי השוד, עליהם ניצח ענדאווי. על כן הזעיק את מנחם  גרזובסקי – הוא אֲבּו-מוּסָה – ששִׁמעוֹ יצא כ"אביר הכּאילים של ראש-פינה". משעמדו הבדואים על גבורתו ועל חכמתו, החלו מבקשים את קרבתו והיו מביאים בפניו את סיכסוכיהם, מאחר שסמכו על יושרו ועל כושר שיפוטו. לשמירה בחוות מגדל, גייס גרזובסקי מספר בחורים מראש-פינה, אותם חישל ואימן למשימות השמירה והבטחון. ממגדל פעל וסייע במושבות נוספות ועד מרחביה הגיע. כמו-כן היה יועצם של אנשי אגודת "השומר".

הכּאיל שלום הלוי המכוּנה סָאלִים חַצְבָּאנִי – בן למשפחה מחצבייה שבלבנון, שלא נטשה את האזור מאז חורבן בית-שני. מנעוריו נודע ככּאיל. הוא נשלח על-ידי ח.מ. קלווריסקי לכנרת – החווה והמושבה – כדי לעזור נגד הדָלָאיקים  המתגרים בעוז, בערמה ובחוזק-יד.  שבט הדָלָאִיקָה, על מאות אהליו הנטויים ברמת פוריה, חולשים על בקעת יבנאל במערב ועל מרחבי עמק-הירדן במזרח. בני השבט הצטיינו כרוכבים תוקפניים ועזי-נפש. חרבו הנוקמת של שיך עִיסָא – ראש השבט, היתה לשם-דבר ולצידו תמיד גדולי השודדים שבסביבה – קָאנְגִ'י, הִינָאדִי, פָאִיז ואחרים, שהיו ידועים באכזריותם. יתרונם של הבדואים היה בעליונותם המספרית וברוח-הלחימה שלהם. תשובתם של הכּאילים היתה תושייתם והסוסות המהירות בהן הצטייד אירגון "השומר", שהיו מהירות מאלו של הבדואים. כמו כן הובאו לארץ רובים חדישים שכונו "אבו-חַמְשֶׂה" (על שום מחסנית חמשת-הכדורים שלהם), היו אלה רובי מָאוּזֶר גרמניים, שנרכשו מחיל האויר האוסטרי. זו היתה תשובתם לרומח ולרובה ה"יוּנָאנִי" (היווני) שהיה מוזן בכדורים בודדים.

כדוגמה לתחכום לעורמת הכּאילים מסופרים על חַצְבָּאנִי, הכּאיל מכנרת, שגייס את השוטר מוסה הצ'רקסי לתעלול, על-מנת לבלום את חוצפתם של הדלאיקים. הם עלו בבוקר למאהל הדלאיקים, שעה שקאנג'י ישב בניחותא בבית השער (באהלו) ולא קם לברכם כמקובל. הדבר חרה למוסה הצ'רקסי שהחל להסתער עליו בצעקות – כפי שתכננו השנים מראש:

– "יש לי פקודה לגרש שודדים וגנבים!" צעק, תוך שהוא חותך את מיתרי האהלים. ואז התערב חצבני:

– "יא מוסה! קרא, משים עצמו לפתע כמגינם של הבדואים, "אני ערב לבדואים המסכנים כי לא ישחיתו יותר בגבולם". ובעוד הצ'רקסי מצליף במגלבו, כרעו הבדואים ונישקו את רגליו של "השתדלן" החדש שלהם. בסופו של מעשה, חתמו הבדואים על כתב התחיבות, שמיום זה והלאה יהיה סאלים חצבני – שעד לאותו יום לא הכירוהו – ערב להתנהגותם הטובה. היה גם אמצעי עזר נוסף והוא השבועה ב"מוּזָרִיט" – קבר המוזריט הקדוש מצוי עד היום במרומי ההר בין מנחמיה ליבנאל. לפי אמונת הבדואים, כל הנשבע שבועת שקר ליד קבר המוזריט, אחת דינו – שילשול ומות! על-כן, לאחר פיגוע או גניבה, היו הכּאילים מעמידים את החשוד בניסיון והיו דורשים ממנו שבועה על קבר המוזריט. אם נתקלו בסרוב, היתה זו הוכחה לאשמת האיש.

בעת שהיו האיכרים יוצאים לחרוש את חלקות האדמה שנרכשו זה מקרוב, היו השיכים, שמכרו את הקרקע, מזעיקים "פזעה" של המוני פלאחים ובדואים, שבאו אף הם לחרוש את אותה חלקת אדמה שנמכרה

בהתאם לחוק התורכי, קרקע שנרכשה אך לא עובדה, חוזרת לאחר תקופה מסויימת לבעליה, או לרשות השלטונות. לכן, בעת שהיו האיכרים יוצאים לחרוש את חלקות האדמה שנרכשו זה מקרוב, היו השיכים, שמכרו את הקרקע, מזעיקים "פַזְעָה" – התקהלות – של המוני פלאחים ובדואים, שבאו אף הם לחרוש את אותה חלקת אדמה שנמכרה. עימותים אלימים רבים התרחשו עקב כך. משהוזעקו החיילים התורכים לשטחי המריבה על-ידי פקידי יק"א, היו הפלאחים והשיכים נשבעים בפניהם אף הם במוזריט, שהם עומדים על אדמתם. אכן, לא היתה זו שבועת שקר, מאחר ולפני צאתם ל"פזעה" היו מכניסים עפר לנעליהם, מקרקע שאכן היתה בבעלותם. רק הכּאילים, שמצויים היו אצל הבדואים, דברו ערבית על בוריה והכירו את כל אורחותיהם, ידעו להתמודד מול עזות-מצח זו. הם היו קוראים לעברם: "אֶשְׁלָחוּ בֻּסְטָרִיקוּם" – חלצו את נעליכם – ועכשיו תשבעו במוזריט. מובן שאת זאת הם לא העזו לעשות.

מאבק ההיאחזות בשנים הראשונות של ההתישבות, עת חברו יחד כּאילים, אכרים ופועלים, כולם חמושים בנשק ובאהבת הארץ, כה הרשים את שבטי הבדואים והכפריים הערביים, עד שכינו את אלה "מוּשׁ  יָהוּד – גְ'רוּד"   –  לא יהודים – שדים!

נושא הבטחון לא היה התרומה היחידה של המטרופולין טבריה לחידוש ההתישבות היהודית בגליל התחתון. גם בכלכלה היתה תרומתה נכבדה וחשובה. סוחרי טבריה, שהחשובים בהם – שלמה כּהן, טוֹדְרוּס אֶפְּשְׁטֵיין, שלמה ומשה בָּרוּך, האחים מזרחי ואחרים – סיפקו לאכרי הגליל את כל שהיה דרוש להם למחיתם ולקיום משקיהם. משנתבקש האכר לפרוע את חובותיו, היתה תשובתו תמיד: "את התמורה תקבל מן הגורן". אך לא אחת הכזיבה הגורן, בשל הבצורת או בגלל מכת עכברים או אש שהיתה מכלה יבול שנה שלימה. ואז היה חוזר משפט אחר: "אינשאללה – מִן שִׂינְת אֶגָ'אִי   –   בעזרת השם – משנה הבאה. במקרים כאלה היה הבנק של שלמה גרוסמן נחלץ לעזרה – תמורת ריבית קצוצה כמובן. במקביל, התאמצו האיכרים לשכנע את הפקידות של יק"א כדי שזו תבין "כוח עליון" מהו, ותתרום אף היא את חלקה לשיקום המשקים שנפגעו.        בנוסף לסוחרים, היו בטבריה גם בעלי-מלאכה שחלקם התמחו במלאכות הקשורות למשק החקלאי – נפחים, רצענים ועוד. כל אלה נהגו לפי הכלל הידוע: "העגל רוצה לינוק והפרה להיניק".

אי-אפשר לתאר את הווי החיים בטבריה, מבלי להזכיר את אכסנייתו של משה לֵיבּ שָׁפֶר ואשתו שרה – אכסנייה שהיתה מקום המפגש של אכרי הגליל, פקידי יק"א, אנשי העיר לגווניהם וכן חלוצים בדרכם מדרום הארץ לצפונה.

השירותים הרפואיים

הד"ר טורנס נשלח לגליל מטעם הכנסיה הסקוטית, למען היהודים

בכל מושבה הקימה יק"א בית-מרקחת והציבה רופא נייד שנתן עזרה רפואית למספר ישובים. אך השירות הרפואי העיקרי בטבריה ובמרחב הגליל כולו, ניתן על-ידי בית-החולים הסקוטי, בניהולו של ד"ר ד.וו. טוֹרַנְס. הוא הגיע לגליל בשנת 1888 בראש משלחת רפואית, מטעם כנסיית "סקוטלנד למען היהודים". אוכלוסיית העיר מנתה באותה עת כ-6000 נפש, מתוכם כ-3500 יהודים. בהתאם להמלצת המשלחת, הקימה הכנסיה הסקוטית מרכז רפואי בעיר בהנהלת הד"ר טורנס.  בית-החולים שפעל שנים רבות בהנהלתו, הציל חייהם של רבים מתושבי העיר והאזור, נפגעי קדחת בעיקר מהבְּטֵיחָה, שַׁמְסִין (ליד יבנאל) וכנרת. ונכתב על כך: "אלמלא ד"ר טורנס הזכור לטוב, לא נותרו גם מעטים בחיים". הוא היה טובל את חולי הקדחת במים קרים, ובדרך זו מחזיר לחולה את התיאבון. הד"ר טורנס אף הקים בבית-החולים מטבח כשר עבור היהודים, וכן מחלקה מיוחדת ליולדות, ששירתה את נשות טבריה והגליל התחתון ואת עולליהן, עד לאמצע שנות החמישים של המאה ה-20. יחסו של הד"ר טורנס היה כה אוהד ותומך, שמן הראוי היה כי יוכרז כ"חסיד אומות העולם".

המבחן הראשון והקשה ביותר לצוות בית-החולים היה עם פרוץ מגיפת החולירע בשנת 1902, בה נספו כ-600 איש מתושבי העיר, ובמחוז כולו עוד כ-1400 נפש. בנוסף לבית-החולים, פעלו בעת המגיפה בעיר טבריה, הרופא ד"ר בְּלִידֶן ומשרד הבריאות הממשלתי, שעיקר תפקידו היה בשמירה קפדנית של ההסגר שהוטל על האזור בפקודת השלטונות. בנוסף למגיפה, היתה אותה שנה שנת שמיטה. רבני העיר שדבקו בלהט העשיה החלוצית, נחלצו והשפיעו על רבני ירושלים, להתיר ולאפשר חריש וזריעה ובכך מנעו את הסכנה שהקרקעות שזה מקרוב נקנו, יוחזרו לבעליהן הערביים. עקב ההסגר החמור שהוכרז, שותקה מרבית הפעילות במושבות. מרגליות קלוֶוריסקי, שחלה אף הוא בחולירע, המריץ ממיטת חוליו את האיכרים לצאת לחריש "מחשש שהשיכים פָאדֶל מדלאיקה ואחרים, ינצלו את מצב החירום ויקדימו את האיכרים".

המוכּארים – נהגי החמורים והפרדים – היו מספקים לאכרי

הגליל את כל צרכיהם

סוחרי טבריה היו מגיעים לכל כפר או מאהל בדואי בכל מרחבי הגליל התחתון, עמק-הירדן דרומה עד לבית-שאן, בעבר-הירדן עד אירביד ובמרחבי הגולן. היו מהם שסיפקו את הסחורה באופן אישי, אך ברוב המקרים היו שולחים את הסחורה המוזמנת על-ידיהם של ה"מוּכָּארִים". המוכּאר רוכב היה על חמור או על פרד, או מוביל שיירת חמורים ופרדות. הם היו נאמני הסוחרים ושליחיהם. יש לציין כי התנועה בכלל ובמיוחד העברת סחורות במרחב הפרוע בו שלטו השיכים הבדואים, התאפשרה רק הודות לדמי חסות – "כָּאוָּה" ששולמו להם בעין יפה.

היו מוכּארים שפעלו באופן עצמאי, לא כשליחי הסוחרים, אלא מטעמם של מזמיני הסחורות. בשנים הראשונות ליסוד המושבות, כשהדרכים המקשרות אותן עם המטרופולין בטבריה, ראויות היו רק לתנועתן של בהמות משא, שימש מוסד ה"מוכּארים" עורק מרכזי וחיוני לקיומן. כל מושבה וה"מוכּאר" שלה. ה"מוכּאר" היה מקבל "רשימת קניות" מאשת האיכר, את הרשימה היה מביא לאותו סוחר או סוחרים שהמשפחה היתה קשורה איתם בקשרי מסחר; לאחר שריכז את כל המצרכים המוזמנים, חוזר היה ה"מוכּאר" אל המושבה ומחלק את הסחורה, מבית אכר אחד למשנהו.

הדרכים הראשיות אל הגליל וממנו

את הגליל חצו שלוש דרכים ראשיות: האחת – "דרך הים", VIA MARIS – שהובילה ממצרים, דרך עמק  יזרעאל  והתבור,  לסוּק אֶלְחָאן המצוי  בין  סג'רה   לכפר-תבור,   מכאן  הסתעפה לכוון לוּבִּיָּה בצפון ובית-שאן בדרום-מזרח.    השניה – הדרך שהובילה מעבר-הירדן, לגִ'יסֶר אֶל מַגָ'מְעָה (גשר הנחלים) ליד קיבוץ גשר. המשכה בוָאדִי פִיגָ'אס, ליבנאל ומכאן לתוּרְעָן ולעכּוֹ.  והדרך השלישית – שבאה מסוריה ומעבר-הירדן הצפוני, דרך ערוץ הירמוך עד לכפר הערבי סָמָך (צמח). מכאן יצאה שלוחה אחת אל צפונה של הארץ ושלוחה שניה, דרך גשר הירדן שליד בֵּיתַנְיָּה, במעלה ואדי פיג'אס אל יבנאל, כפר-תבור והלאה לעכו.

עם יִסוּד שמונת המושבות והחוות, פרצה יק"א דרך עפר בין המושבות, ומהן לטבריה. סלילה ראשונה היתה מסג'רה לטבריה   ובהמשך  לכפר-תבור   וליבנאל.

מיבנאל נסללה שלוחה למלחמיה (מנחמיה) ושלוחה שניה לכנרת. מספר שנים לאחר יסוד כנרת, שוכללה הדרך ממנה אל טבריה.

עורק התחבורה החשוב ביותר היה מסילת הברזל של רכבת העמק. זו נסללה ב-1904 מחיפה אל הכפר צמח ומכאן המשיכה מזרחה לחִיגָ'אז עם שלוחה שהסתעפה צפונה לכוון דמשק. באמצעות הרכבת שלחו איכרי כנרת והאיזור את תוצרתם החקלאית לדמשק ולשאר אזורי הארץ. מחיפה היו מגיעים אל תחנת הרכבת בצמח המצרכים וחומרי הבנין המיועדים לגליל התחתון ולצפון הארץ בכלל. מכאן היו האיכרים מובילים בעגלותיהם ומחלקים את הסחורות באזור.

*

ואדי פיג'אס היה משופע בצמחיה עבותה שסיפקה מסתור ומחסה לגנבי האזור ולשודדיו. כאן היו הבדואים מתנכלים לעוברי האורח ומשאירים אותם לעיתים

כשרק תחתוניהם לעורם

מקדמת-דנא היו בדרכי הגליל מספר "צווארי בקבוק": נקודות קשות למעבר ומועדות לכל פורענות. שתי נקודות כאלה היו באזור כנרת – ואדי פיג'אס וקָלְעַת אֶלְרוּל (מבצר השדים). המעבר בואדי פיג'אס הצריך התמודדות עם מי-הנחל שזרמו בו לאורך כל השנה. לכן משופע היה הואדי בצמחיה עבותה שסיפקה מסתור ומחסה לגנבי האזור ולשודדיו. כאן היו הבדואים מתנכלים לעוברי האורח ומשאירים אותם לעיתים כשרק תחתוניהם לעורם. במקרים רבים, כאשר הנשדד היה מגלה התנגדות, לא היססו לרצחו נפש. הואדי היה גם העורק דרכו היו השודדים מעבירים את עדרי הצאן והבקר ששדדו, אל עבר-הירדן מזרחה. הגניבה המשתלמת והבטוחה ביותר היו בהמות העבודה: סוסים ופרדות. כשהם רכובים על גבי הבהמות, היו השודדים הבדואים חוצים את הירדן והירמוך, ובתוך מחצית השעה היו כבר מצויים עם "טרפם" מעבר לגבול. בעת מרדף, כשהאיכרים והשומרים נתקלו בשודדים בתוך הסבך, פרצו לרוב קרבות אש, בהם היו נפגעים משני הצדדים.

הדרך מכנרת לטבריה היתה כרוכה גם היא בסכנת נפשות, בעיקר באותו "צואר בקבוק" המכונה קלעת אלרול. במקום זה נושק ההר את האגם. ההר, זרוע היה סלעי בזלת מאיימים ובמרכזם סלע ענק – הוא ה"קָלְעָה". המקום היווה מסתור לשודדים הבדואים מבני שבט הדלאיקה. לרוב היו ראשוני המתישבים, מתארגנים למעבר במקום זה, בשיירות חמושות. בחילופי האש עם השודדים שלמו כאן בחייהם אחדים מן השומרים, ביניהם סְפֶּקְטוֹר, פִּינְסְקֶר ואחרים. גם כאן קרה לא אחת, שההלך הבודד היה נשאר עם התחתונים בלבד לגופו. מסופר על מעשה תעלול של הכּאיל מילְחָם – הוא מנחם פִּיזֶם: כשהוא חמוש ולבוש כבדואי לכל דבר, עצר כאן שיירה של חלוצים, ואחרי שהפשיטם, פנה אליהם ביידיש ופרץ בצחוק רועם.

 עקב הסכנה שהיתה כרוכה במעבר בין כנרת לטבריה, היו שהעדיפו את התחבורה הימית, בספינת הקיטור, במסלולה מהכפר צמח לטבריה וחזרה. אך גם כאן היו הנוסעים נתונים לחסדיהם של השייטים הערביים וגם לחסדי שמים. ואכן, כך מצא את מותו אחד מראשוני המתישבים ומהבולטים שבהם, הוא יוסף בּוּסֶל – ממקימי קבוצת דגניה וממנהיגיה – שטבע בכנרת הסוערת בדרכו מטבריה לדגניה.

במסמך מראשית המאה ה-18, שנשלח מדהאר אל עמר – המושל הבדואי של הגליל, למושל טבריה, הוא מצווה להציב כיתת חיילים בחאן אל-דלאיקה (המצוי בחוות כנרת), במטרה להגן על השיירות בדרכן מדמשק לטבריה. מסמך זה מעיד כי הסכנות בפניהם עמדו ראשוני המתישבים באזור הכנרת, שמקורן בשליטתו הפרועה של שבט הדלאיקה, לא היו דבר חדש כלל וכלל. למעשה נמשכה התמודדותם של המתישבים עם שרידי השבטים הבדואיים שנשארו באזור, עד למלחמת השחרור.

בצומת המוביל מכביש טבריה-צמח לאכסניית הנוער, בדרך לפוריה, בסמוך למקום בו ניצב הסלע המאיים של "קלעת אלרול", הקימה בשנת 1995 המועצה המקומית כנרת, ביוזמת גיורא כהן, ראש המועצה, מונומנט יחודי מאבני בזלת – יד זכרון לראשוני השומרים-החלוצים שנפלו כאן בהגינם על עוברי האורח בדרכם מכנרת לטבריה. את האנדרטה עיצב מָתַנְיָה אַבְּרַמְסוֹן, בן המושבה.

 

 

 

המושבות: המתישבים, מבנה הישובים ויחידות הקרקע

מאחר ואזור הגליל התחתון עני במקורות מים, התבססו המושבות החקלאיות בעיקר על ענף הפלחה החָרֵבָה (חקלאות הבעל) שכללה את תבואות החורף – חיטה, שעורה ועדשים; ואת תבואות הקיץ – חומצה, חמניות, דורה ועוד. ענף משק נוסף היו עדרי הבקר, הצאן והאווזים שניזונו מרעיה טבעית, עם תוספת חציר וקש מן הגורן. הצלחה או כשלון של שנה חקלאית הותנו בכמויות הגשמים שירדו. גורם נוסף היו פגעי טבע אחרים כגון להקות הארבה או עכברים. מאחר שמבנה המשק היה אקסטנסיבי (ללא השקייה), נקבעה על-ידי יק"א יחידת קרקע של כ-250 דונם למשק.

המושבות נבנו כישובים מבוצרים – המוקפים בחומה – לפי דגם שהועתק מהמושבות הצרפתיות באלג'יר, שגם הן היו יעד להתקפות של בני המדבר. כל מגרש כלל בית-מגורים וחצר משק, בשטח דונם וחצי וברוחב של כ-25 מטר. המושבות הגדולות נבנו בשני טורים מקבילים, שרחוב ראשי חוצה אותם וממנו מסתעפות הגישות לבתים ולחצרות. במקביל לרחוב, נבנתה חומה לכל שורת בתים. בגבול חצר-המשק, על חזיתה הפנימית, נשענו מבְנֵי-המשק. מעברה החיצוני של החומה, בהתאם לרוחבו של כל מגרש ובהמשך לו, היתה מצויה ה"חֲכּוּרָה" – היא חלקת אדמה הצמודה לחצר המשק והמיועדת בעיקר לגידול ירקות ועצי פרי לתצרוכת עצמית של המשפחה. הגישה מחצר המשק לחכּורה נעשתה דרך פשפש צר ונמוך וזאת כדי למנוע מן השודדים  להוציא מכאן את הבקר והצאן ובעיקר את בהמות העבודה. משך כל הלילה היו השומרים, אליהם הצטרפו האיכרים, כל אחד בתורו, עושים את ה"דּוּרִים" (סיבובים), שהקיפו את רחוב המושבה ומסביב לחומה. לא אחת פרצו קרבות אש בין השומרים, שנעו במקביל לחומה, לבין הבדואים שניסו לפרצה. קרה גם, שבלילות חשוכים וסוערים, הצליחו השודדים להרחיב פירצה ליד הפשפש והוציאו דרכה את הבהמות. הם היו מריצים אותן לעבר ואדי פיג'אס ונעלמים בסבך עם שללם. מכאן פתוחה להם דרך ההברחה לעבר-הירדן. הסיכוי להשיג את השודדים במרדף הלילי היה קלוש. אך קרה ששליחים שלנו יצאו לעבר-הירדן, כשהם מצויידים במטבעות זהב, הצליחו לשחד את מי ששחדו והחזירו את הבהמות חזרה.

פקידי יק"א נהגו למיין את המועמדים להתישבות בארבע המושבות הראשונות בגליל התחתון. המועמדים המועדפים היו בני-האכרים  מיהודה ומשומרון, גֵרים שמוצאם מן הכפרים ברוסיה, עולים חדשים שרכשו אדמות מחברת יק"א בסָאחֶם גּ'וּלָן (שליד ג'בל דרוז הר – הדרוזים – שבדרום סוריה) והתישבותם שם לא התאפשרה וכן פועלים שנודעו כפועלים מצטיינים במושבות יהודה, שההתישבות בגליל קסמה להם. ארבע המושבות והחוות שנוסדו בגל השני, החל משנת 1907, השלימו את ההתישבות בגליל התחתון בשנים בהן היתה העליה השניה בשיאה. היתה זו עליה של יסודות אנושיים ערכיים, אידיאליסטיים ומגובשים מבחינה חברתית. פועלים שעבדו יחד מספר שנים והִווּ מאגר זמין, שממנו יכלה יק"א לבחור את כוח האדם הטוב ביותר לישוב המושבות. במתישבים אלה, יכלה יק"א, גם למלא את מקומם של מתישבים ראשונים, שנטשו את משקיהם, שבמושבות הראשונות, לאחר שכשל כוח עמידתם. עתודה חדשה זו, ואנשי העליה השניה, היתה מעין "עירוי דם" למושבות האלה ובעיקר ליבנאל, שהיתה המושבה הגדולה מכולן, והיוותה מרכז אירגוני חשוב.

בניגוד לבתי האיכרים שנבנו בפשטות, נבנו בניני הציבור הראשונים במושבות הגליל כמבנים מוצקים ורחבים. הללו היו בתי-הספר ובתי-המרקחת. קלווריסקי, שהיה אבי הרעיון אודות איכר עברי גלילי המסתפק במועט, כשכנו הערבי, אך בניגוד לו – יהיה בעל השכלה ורחב אופקים, ראה לנגד עיניו מבנה חברתי בעל ארבע צלעות שוות: משק רווחי, בטחון, חינוך ובריאות. מסיבה זו התערב קלווריסקי לא רק בתיכנון המבנים ובניינם, אלא גם בפרסונאל המאייש אותם ועמד על כך שאנשי החינוך והבריאות יהיו ברמה גבוהה. הוא היה רוכב ממושבה למושבה על סוסו השחור והאציל, מלווה על-ידי שומר ראש בדואי, עוקב אחר הבעיות המשקיות, שותף בפתרון בעיות בטחוניות רגישות ואף אורח קבוע בבתי-הספר. מאושר היה להיווכח כי בתי-הספר, בנוסף ליעודם החינוכי, הפכו להיות מרכזי התרבות והחברה של המושבה כולה.

את בית-הספר בכפר-תבור נהל המורה יוסף וִויתְקִין– אישיות דגולה, שהאציל מרוחו על המתישבים והיה מעורב, כמרבית המורים בגליל, בחיי הציבור במושבה. בקול-קורא שפרסם יוסף ויתקין, ליהדות הגולה, הוא מתאר את המבוי הסתום אליו נקלע מפעל ההתישבות בארץ. קריאתו אכן התגלגלה והדהדה בעיירות היהודיות וזעזעה רבים, אשר נעורו ונענו לה ועלו לארץ בגלי העליה השניה. במקביל,  באותה  עת,  כהן  בבית-הספר  במושבה  מלחמיה, המורה צבי שֹׁהָם. אף הוא היה אידיאליסט, וכמו יוסף ויתקין בכפר-תבור, אף הוא טבע את חותמו והשפיע בכל התחומים של חיי המושבה. לפני עליתו ארצה, שימש צבי שהם כמורה לשפה העברית לבניו של אוסישקין. עם הגיעו לגליל, קיים קשר קבוע של חליפת מכתבים עם אוסיקשין, בהם סיפר לו על הנעשה בארץ. אמי חנה, זכתה לשרת כמורה במחיצתם של שני מורים דגולים אלה, והם אף השפיעו רבות על אישיותה, כפי שיסופר בפרק הבא.

הערות שוליים

תגיות: היה זה או חלמתי חלום, סאו תוכן, ספרות ישראלית