"היה זה או חלמתי חלום" מאת שמואל (מוליק) יזרעאלי, פרק ב' – בית אבא

א-    אבא דוד רובין יזרעאלי – ציוני נלהב עושה דרכו לארץ-ישראל

אבא דוד רובין יזרעאלי היתה לו קרבה משפחתית למשפחת הרב קוק

ולחנה'לה – נכדתו של הבעל-שם-טוב

אבא, דוד רוּבִּין יזרעאלי, נולד בשנת 1886, בעיר יְקַטְרִינוֹסְלאָב (דְנְיפְּרוֹפֶּטְרוֹבְסְק) – עיר של תעשיה כבדה על גדותיו של נהר הדְנְיֵיפֶּר.

אביו, בנימין, שהיה סופר סת"ם, היתה לו קרבה משפחתית למשפחת הרב קוק. אמו חַיָּה-מַלְכָּה, לבית חָנָל'ְס, באה ממשפחה בעלת שושלת יוחסין ישירה עד לחנה'לה – נכדתו של הבעל-שם-טוב. חנה'לה זו, היתה גדולה בתורה בזכות עצמה וכל צאצאיה לדורותיהם נקראו על שמה – חָנָלְ'ס.

מסלול חייו של אבא הותווה בראשיתו על-ידי הוריו, בהתאם למסורת המשפחתית, ששורשיה היו נטועים עמוק במסורת היהודית. הוא נשלח ל"חֵדֶר" והצטרף למקהלת בית-הכנסת הגדול בעיר, בניצוחו של החזן קְרֶטְיָנְסְקִי, שזכה לכינוי "בעל בקול האלוהי". את לימודיו המשיך אבא בישיבה וכנער מתבגר, עבד בבית מסחר לספרים, כדי לסייע בפרנסת המשפחה.

באותה עת, סער הרחוב היהודי ברוסיה והתחלק לשלושה פלגים: הדתיים שהתנגדו לעליה וטענו שהגאולה תבוא רק עם בוא המשיח; הסוציאליסטים חברי מפלגת הבונד, שראו את פתרון בעיית העם היהודי בכך שישתלב במהפכה העולמית; והזרם השלישי, שהיה אז שולי ברחוב היהודי, היה הזרם הציוני ובראשו תנועת "חיבת ציון".

אבא היה רגיש ובעל נפש הוזה וסוערת. לימודיו בחדר ובישיבה, כמו גם סיפורי הוריו על עברו המפואר של העם בארצו, חורבנם של שני בתי-המקדש ואלפיים שנות הגולה על הפורענות המתמשכת בהן, כל אלה גבשו בו מסקנה חד-משמעית, שפתרון העם היהודי והבראתו אפשריים רק בארץ-ישראל. ולא עוד, אלא שהגיע העת "לִבְנוֹת עָרִים נְשַׁמּוֹת וְלַשֶׁבֶת,לָטַעַת כְּרָמִים וְלֶאֱכוֹל אֶת פִּרְיהֶם" – ככתוב בנבואת הנביא עמוס; הגיעה העת לחדש את קריאתם של הביל"ויים: "בֵּית יַעֲקֹב לְכוּ וְנֵלְכָה" יש ללכת בעקבותיה של העליה הראשונה ולחדש את תנופת ההתישבות בארץ-ישראל. אבא החל לפעול ללא לאות, במסגרת  המועדון הציוני בעירו – "גואלי ציון", ותוך כדי כך חיכה לשעת כושר בו יוכל להגשים את חלום חייו – העליה לארץ-ישראל. ברחבת בית-הכנסת הגדול בעירו היתה ה"בִּירְזָ'ה" – המקום בו התנצחו פלגיהם של צעירי היהודים. כל פלג ופתרונו שלו למצוקות העם. ואבא – מקומו לא נעדר משם! הוא יצג בכבוד את עמדת "חובבי ציון" כשהוא קורא בלהט וחוזר וקורא את שירו הראשון שכתב:

הַחוֹלְמִים

במשך העשור בו התרחשה העליה השניה, היגרו ממזרח אירופה לאמריקה "ארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות", כמליון ורבע יהודים. רבים אחרים התגייסו ופעלו במסגרותיהן

של המפלגות, שהניעו את גלגלי המהפכה רק טיפטוף קל של עולים, קלח לכיוון ארץ-ישראל. מרכז הציונות ברוסיה, היה באותה העת ביקטרינוסלאב – עירו של אבא – מאחר שהתגוררו בה מנהיגי הציונות ברוסיה ומיצגיה בקונגרסים הציוניים – שְׁמַרְיָהוּ לֵוִין ומְנָחֵם אוּסִישְׁקִין. אבא, כפעיל מרכזי במועדון הציוני, היה מבאי ביתם. בתוך-כך נודע לאבא דבר הקול הקורא שפירסם יוסף ויתקין, המורה מכפר-תבור וכן שמע מאוסישקין על מכתביו של המורה צבי שֹהָם ממלחמיה. כל אלה גרמו שגמלה החלטה נחושה בלבו – לעלות לארץ בהקדם האפשרי. אבא יצר קשר עם צבי שהם והחל לארגן קבוצת חלוצים לשם עליה לארץ וכיבוש העבודה במושבות הגליל.      באותה עת היתה התנועה הציונית בשיאו של משבר חמור. העליה כמעט נפסקה, ולמרות התמיכה שנתנה על-ידי הברון אדמונד דה-רוטשילד, לא הצליחו בני המושבות, אנשי העליה הראשונה, להגיע לעצמאות כלכלית.

"חורף 1904 – כותב אבא, מראשוני העולים לגליל– וחברי אגודתנו 'גואלי ציון' ביקטרינוסלאב התאספו באולמו של המהנדס ברוק, לשמוע את הרצאות שני האורחים שחזרו מארץ-ישראל, בנציון מוסינזון וחיים בוגראצ'וב (בוגר). הראשון תיאר את המצב בארץ, ובוגראצ'וב הלהיב את הקהל ודרש עליה לארץ: 'אם לא יקומו עכשיו עשרת אלפים בני-נעורים ויעלו ארצה – שוא הציונות!', טען. בו בערב נרשמו לעליה כחמישים איש, ואני נבחרתי כמזכיר לחבורת העולים. יסדנו קופת-עליה, וכל חבר הכניס חצי רובל בחודש. בימי הפסח התאספנו וקראתי בפני החברים מכתב תשובה שקבלתי מהמורה שוהם במלחמיה, על מכתבי אליו. במכתבי שאלתי, אם יש מקומות עבודה במושבה, והוא השיב, כי נאם על נושא זה בפני אכרי יבנאל, והם הסכימו לקבל עד עשרה איש – בתנאי שהם יתנו כלכלה ודירה, ואת שכרם ישלם פקיד יק"א קלווריסקי. שוהם פנה בשאלה זו אל אכרי מלחמיה, וגם הם הסכימו לקבל אותנו, אף לשלם לנו חצי נפולאון בחודש. חברי קבלו את ההצעה האחרונה והודעתי לשוהם. באספתנו בחג השבועות, קבענו את עשרת החברים הראשונים, שיעלו לעבוד במלחמיה, ומועד נסיעתם נקבע לראש השנה. בהתקרב זמן הנסיעה נתברר, כי רק שלושה נכונים לנסוע והשאר נתקלו בקשיים שונים. הלכתי אצל אוסישקין, המורשה של הוועד הפועל הציוני בעירנו, והוא מסר לי כי כמה עשרות צעירים פנו אליו בשאלה על עלייתם כפועלים במושבות, אשר מהם אוכל לבחור לי חברים לנסיעה. בו במקום התפתח בינינו ויכוח, כי לדעת אוסישקין לא היינו צריכים ללכת לעמק הירדן מיד, הועיל ושם ההתאקלמות קשה. אך אני עמדתי על דעתי, כי כבר הודעתי על בואנו.

לכבוד שלושת העולים סודרה מסיבה על-ידי ציוני העיר. מהמסיבה ליווה אותנו הקהל לתחנת הרכבת. בהשתתפות אוסישקין, ולקול "התקווה" זזה הרכבת

בימים הראשונים לחודש אב סיירתי לאורך הדנייפר עד חַרְסוֹן ובחרתי את החברים המתאימים, אף אל פי שפה ושם נתקלתי גם בטענת  האמהות, כי באתי "לגזול: מהן את בניהן. הימים היו ימי תסיסה ומהפכה, כאשר נדמה היה כי משטר הצאר קרוב להתמוטט והשמש תזרח ברוסיה ותאיר את חשכת הגלות, ואף האנטישמיות תכלה. – מה טעם איפוא לעליה לארץ-ישראל? והיו שאמרו, כי אם חשקנו במדינה – מדוע דוקא ארץ-ישראל המסורה לידי תורכיה? – כלום אין טריטוריות אחרות פנויות (ימי אוגנדה והטריטוריאליזם)? טענות אלו וכיוצא בהן הושמעו כלפינו ערב נסיעתנו, ב"בירז'ה" – זו רחבת בית-הכנסת הגדול ביקטרינוסלאב, מקום הפגישות והויכוחים הסוערים. אך אנו עמדנו איתנים בהחלטתנו. בעירנו יקטרינוסלאב, סודרה לכבוד שלושת העולים מסיבה על-ידי ציוני העיר. מהמסיבה ליווה אותנו הקהל לתחנת הרכבת. בהשתתפות אוסישקין, ולקול "התקווה" זזה הרכבת. אף זאת אזכור, כי לפני נסיעתי שאלתי את אוסישקין: מי הציוני שאפנה אליו בגליל? – והשיב: קלוואריסקי. ובהפרדי הניח אוסישקין אקדח לכיסי".

בכיסו השני של אבא היו שני מכתבים; האחד – שכתב אביו לרב יצחק הכהן קוק, שעלה לארץ שנה קודם לכן; והשני – שכתבה אמו לר' נפתלי חנל'ס, פרנס העדה בצפת, מקרובי משפחתה. השנה היתה שנת 1905, ואבא, בראש קבוצת החלוצים, החל עושה את דרכו לארץ-ישראל.

ב-     אמא חנה – המורה הראשונה בגליל התחתון

כדי לפאר את מצעד הנצחון שלו, על היהודים שמרדו ברומי בשנת 70 לספירה, הצעיד טיטוס אַסְפַּסְיָינוּס בחוצות רומי הבירה אלפי שבויים ובהם כהנים ולויים, ואת כל אוצרות בית-המקדש ששדד. בתוך המצעד העצוב הזה, הלכו גם בני ארבע משפחות משועי יהודה, שגם אותן בחר טיטוס להציג לפני מעריציו. משפחות אלה נודעו בכינויין "מִן-הָעֲנָוִים", או בקיצור – עָנָו (מקור השם מן המילה עֲנָוָה). ברבות הימים דבק כינוי זה והתלווה לשמותיהם הפרטיים של בני המשפחות האלה. משפחות אלה שמקום גלותם הראשון היה ברומי – איטליה של ימינו, נפוצו במרוצת הדורות בארצות מערב אירופה – ספרד, אנגליה וגרמניה וכן בארצות הבלקן יוון, בולגריה ותורכיה. משך הדורות הוציאו משפחות אלו מתוכן ענקי-רוח – סופרים, בלשנים, רופאים ועוד. במאה ה-ט"ו, בעת שהשתרש הנוהג לצרף לשמות הפרטיים גם שמות משפחה, הפך כינוין של משפחות אלה – "מן הענווים"  – להיות שמן הרשמי. אחת מהן, הגיעה בדרך נדודיה והתישבה בעיר פְּלוֹבְדִיב שהיא השניה בגודלה בבולגריה. נראה שהמשפחה הגיעה לכאן הישר מרומא, או דרך יוון; ויתכן גם שהגיעה עם מגורשי ספרד.

יהדות בולגריה, כמו כל יהדות הבלקן, הושפעה במרוצת המאה ה-19 מהגותו של הרב יהודה אַלְקָלַעי. הרב אלקלעי, שנחשב לאחד ממבשרי הציונות המדינית, הטיף להקמת מרכז מדיני ליהודים בארץ ישראל. תאודור הרצל שהושפע עמוקות מהגותו והיה אחד ממעריציו. גם משפחת הענווים מהעיר פלובדיב ואבי המשפחה אברהם, הושפעו מתורת הציונות של הרב והיו ממניפי דגל הציונות בקהילה שמנתה כמה עשרות אלפי נפש.

    לאברהם ענווי ולאשתו אוֹרוּ (זהבה) נולדו ארבעה בנים ושתי בנות. שמה של אחת מהן – מרים בּוֹלִיסָה. זהבה, האם, נפטרה בשעת לידה ושתי בנותיה הרכות אומצו על-ידי קרובי המשפחה.

קודם לעליתם, נערך בעיר טקס האירוסין של הבן ניסים עם מרים בוליסה

בת ה-11 – בתו של ידידו אברהם ענווי

לאברהם ענויי היה חבר קרוב בעיר הולדתו – שלמה בעלול שמו. היחסים ההדוקים ביניהם נרקמו כנראה על רקע פעילותם הלאומית. שלמה בעלול, שהיה חשׂוּך בנים, נדר נדר לאמור: "אם יוולד לי בן – אעלה לארץ-ישראל". ואכן קרה הנס ובן נולד לו; ולרך הנולד ניתן כמובן השם ניסים. בהגיע הנער לגיל מצוות, החליט שלמה שהגיעה השעה לקיים את נדרו. קודם לעליתו, נערך בעיר טקס האירוסין של הבן ניסים עם מרים בוליסה בת ה-11 – בתו של ידידו אברהם ענווי. על-אף גילה הצעיר, היתה המשפחת ענווי גאה ושלימה עם צעד זה. הם ראו במרים בוליסה מגשימתו של חלומם שלהם – שגרירתם בארץ-ישראל.

בקיץ 1876, הפליגה המשפחה הקטנה – האב שלמה, האם זִימְבּוֹל (ע"ש מין פרח), הבן ניסים והארוסה הצעירה מרים בוליסה לבית-ענווי, בדרכה לארץ-ישראל. לאחר מספר ימים, עגנה אוניית הקיטור בה נסעו, במחוז חפצם – בנמל יפו. כנראה שהיתה זו המשפחה  הראשונה שעלתה מבולגריה על רקע לאומי-ציוני.

באותה עת, היתה בולגריה נתונה תחת שלטונה של האימפריה העותמנית. על-כן היה שלמה האב דובר תורכית על בוריה. בשבועות הראשונים לשהותם בעיר יפו, קשר קשרים עם המושל והפקידות הבכירה. מאחר שהיה בעל מקצוע מעולה – שען וצורף – הוא רכש לעצמו עד מהרה חנות, ממול למגדל השעון המפורסם של יפו, בבנין העומד על תילו עד היום הזה. אף שביפו היתה קהילה יהודית קטנה בלבד, החליט שלמה כי כאן מקומו. חנותו, שהיתה אחת המפוארות שבעיר, שרתה את עשׁירֵיהָ ואת הפקידות התורכית הבכירה. עם יִסוּד המושבות ביהודה, התרחבה פעילותה של החנות והיא היתה למקום מפגש בו ניתן שירות לחלוצי המושבות.

שבע שנים חלפו מאז חגגו משפחות אברהם ענווי ושלמה בעלול את טקס האירוסין של בניהן ניסים ומרים, טרם עליתם ארצה, ועד ליום בו נחוג בצינעה טקס כלולותיהם. בחתונה השתתפו פקידי ממשל תורכיים, בני משפחת האוּרְפֶלִים  (משפחות ממרוקו שנתפרסמו בשל עושרן הרב), משפחות שְׁלוּש, מוֹיָאל, רְוִּימי וכן השתתף הקונסול האנגלי אַמְזָלֵג ואחרים.

יפו של הימים ההם היתה עיירה לבנטינית, ללא שירותים רפואיים שיכולים היו לתת תשובה הולמת למחלות של אותן זמנים – הקדחת הממארת, החולירע, הגָּזֶזֶת והַטְרָכוֹמָה (מחלת עיניים) – בה אבדה מרים את עינה השמאלית. בשל חולשתה של האם, נולדה אמי, הבת הבכורה למשפחת בעלול, רק בהריון השלישי, לאחר שתי הפלות. היה זה בשנת 1888. משך השנים נולדו לבני הזוג בעלול ארבעה בנים וארבע בנות. שלושה מן הבנים נפטרו טרם הגיעם לבר-מצוה, הבן ששרד – משה, והבנות – חנה, אסתר, עליזה ונעמי – החלו את לימודיהם בבית-הספר אָלִיאַנְס של חברת "כל-ישראל-חברים". הם השלימו את למודיהם בבית-הספר העברי שנוסד על-ידי הוועד האוֹדִיסָאִי של "חוֹבְבֵי-צִיּוֹן". המנהלת של בית-הספר העברי הראשון לבנות ביפו, היתה רוֹזָה יָפֶה – אחות של הד"ר הלל יפה, מזכרון יעקב. יד ימינה של רוזה יפה בבית-הספר היה המורה הידוע גְּרָזוֹבְסְקִי-גוּר, שהוציא לאור את המילון העברי הראשון. בתו של גרזובסקי, הדסה, היתה חברתה הקרובה ביותר של אמא – גם לאחר נישואיה של הדסה לאֶדְוִּין סָמוּאֵל, בנו של הנציב העליון, נשמרו קשרי החברות בין השתים. בבית-הספר, שהיה בית-ספר עממי (יסודי) התקיימו כיתות המשך ובהן הכינה רוזה יפה את קָאדֶר המורות והגננות למושבות הראשונות שנוסדו באותה תקופה. כאן זקפה אמא, כנערה שגדלה ויפתה, את מלוא שיעור קומתה: תלמידה מצטיינת היתה ובעלת רקע לאומי-שרשי שקיבל חיזוק בבית-הספר. לכן אך טבעי היה שתבָּחֵר אף היא לאותה נבחרת של מועמדות לכיתות ההמשך.

באותה עת נוסדו השכונות היהודיות של העיר יפו – נוה-שלום ונוה-צדק. המשפחה, שבבולגריה התגוררה בבית-מידות, נאלצה להסתפק בבואה ליפו בבית צנוע בשכונה מעורבת. עם יִסוּד השכונות החדשות, רכשה המשפחה דירה מרווחת בנוה-צדק וכאילו "נולדה מחדש".

ידידות עמוקה, "ממבט ראשון" נוצרה בין אמי לבין שרה – בת זכרון-יעקב, שהיתה מבקרת כאן לעיתים בלווית אחיה – אהרון אהרונסון

היו אלה ימים של התרוממות-רוח. הרחוב היהודי רגש. יִסוּדן של המושבות והשכונות החדשות, החלוצים ברוחם התוססת-סוערת, שנחתו בחופה של יפו, והיו "חורשים" את סמטאות העיר ובפיהם שירה עברית רעננה. כל אלה הפעימו ברחוב היהודי  תחושה של "פעמי משיח הנה זה בא".

נשות החלוצים ובנותיהן היו פוקדות את החנות "יוצאת הדופן" הסמוכה-צמודה ל"בית-השעון". מהן היתה חנה מרחיבה את חוג חברותיה. ידידות עמוקה, "ממבט ראשון" נוצרה בינה לבין שרה – בת זכרון-יעקב, שהיתה מבקרת כאן לעיתים בלווית אחיה – אהרון אהרונסון – לימים מיסדה של המחתרת היהודית "נילי". בין השתים נרקמה חברות רבת שנים, שהופרתה מאד מן הלהט הלאומי המשותף לשתיהן. עם תום שנות הלימודים של המחזור הראשון, בו הוכשרו תלמידותיה המצטיינות של רוזה יפה לשמש כמורות וכגננות, התנהל משא-ומתן בין רוזה יפה לבין פקידי יק"א על שיבוץ התלמידות-המורות בבית-הספר במושבות. אמי, שהיתה צעירה יחסית, שובצה לעבודה בבית-הספר בכפר-תבור. לאחר שנים, היתה אמא חוזרת ומספרת על חרדותיה לקראת הניתוק מבית הוריה והמעבר שיקשה עליה מחיי העיר לחיים במושבה מבודדת בגליל הרחוק והפרוע. עם זאת, בעזרת העידוד הרב וההדרכה שקבלה ממורתה, שטיפלה אישית ודאגה לכל פרט מצרכיה, יצאה אמא לדרך – לגליל.

מאחר שהדרכים מיפו לגליל משובשות היו וללא כל תחבורה מסודרת, היה צורך להמתין ליד מלון חיים-בּוּרֶך, שהיה מקום המפגש של אנשי המושבות והחלוצים. מכאן אפשר היה להצטרף לנוסעים בעגלת אכרים מזדמנת הנוסעת צפונה. לקראת מועד פתיחת בתי-הספר, אירגנה רוזה יפה מקום לאמא בעגלה. לפני היציאה התאספו כל בני משפחתה של אמא, חבריה ומורתה, כדי להפרד מעליה ולאחל לה דרך צלחה.

בעוד שנתיים – עם גמר החופש הגדול, בדרכה לפתיחת שנת לימודים חדשה במושבה מלחמיה – באותו מקום ובאותו זמן, יתקיים המפגש שיהיה גורלי כל-כך וישפיע על כל חייה – המפגש עם אבא

הנסיעה לגליל ארכה ארבעה ימים. התחנה הראשונה היתה המושבה זכרון-יעקב, אליה הגיעה העגלה לעת ערב. מאחר שכל עשרות בתי המושבה, מרוכזים היו משני צידיו של רחוב אחד, מצאה אמא עד מהרה את בית משפחת אהרונסון, שם פגשה את חברתה שרה. זו ניסתה לשדל את אמא ללון בבית הוריה, אך אמא היתה "מצויידת" במכתב מרוזה יפה לאחיה – הד"ר הלל יפה – שבביתו תיכננה ללון. אך בשנים שלאחר מכן, משך כל חמש שנות עבודתה כמורה בגליל, היתה אמא מתארחת בבית אהרונסון, בכל עת שנסעה דרומה ליפו וממנה.

     למחרת, בשעת בוקר מוקדמת, נמשך המסע בדרך המקבילה לחוף הים, עד למלון טַנְטוּרָה שבחיפה. כמו מלון חיים-בורֶך ביפו, כן שימש מלון טנטורה בחיפה, מקום מפגש ותחנה חשובה בדרכם של מתישבים וחלוצים מן הדרום צפונה או בדרך ההפוכה. כל פרט מנסיעת-בכורה זו, היה לאמא חוויה בלתי נשכחת לכל ימי חייה. אך למלון טנטורה היתה משמעות כפולה במאגר חוויותיה. באותו ערב ראשון זה, בו התארחה במלון לא יכלה עדיין אמא לעלות בדעתה כי כאן, בעוד שנתיים – עם גמר החופש הגדול, בדרכה לפתיחת שנת לימודים חדשה במושבה מלחמיה – באותו מקום ובאותו זמן, יתקיים המפגש שיהיה גורלי כל-כך וישפיע על כל חייה – המפגש עם אבא; שיעבור כאן, עם קבוצת החלוצים שגייס, בדרכו לכבוש את העבודה במושבת מלחמיה.

לאחר לינת לילה במלון טנטורה, למחרת בבוקר, נמשך המסע צפונה. דרך עמק יזרעאל, ובמעלה ההר בואכה נצרת – כאן התגוררה אחותה של רוזה יפה, שהיתה אשתו של ח.מ. קלווריסקי – פקיד יק"א בגליל. בעל העגלה, האכר מיבנאל, הוריד את אמא ליד בית משפחת קלווריסקי, ששמחו לקבל את אמא כבת חסותם. מודעים היו לכך שאמא היתה מיועדת להשלים את צוות המורים בבית-הספר בכפר-תבור, המושבה שתחת חסותו של קלווריסקי. הם קיבלו בשמחה את המכתב בו ציינה רוזה, בין השאר, כי אמא היא אחת מתלמידותיה המצטיינות! לילה ויום  ועוד לילה, בלתה אמא בבית הקלווריסקים ובסיורים בעיר. בצהרי היום השני, ליוותה אשת קלווריסקי את אמא אל החאן של משפחת טוּטְרִי, בעליהן של מספר מרכבות – דְלִיזָ'אנְסִים – שהסיעו נוסעים בקו נצרת-דמשק.

נותרה אמא לבדה עם העגלון הערבי, שראשו החל להסתחרר

מעובדת היותו לבד עם צעירה יהודיה

תמורת תוספת תשלום סוכם, שהמרכבה תסיע את אמא עד לכפר-תבור. לקראת היציאה היתה אמא הנוסעת היחידה. לשאלת אשת קלווריסקי לפשר הדבר, הרגיעה העגלון ואמר שישנם נוסעים נוספים אותם יאסוף בדרך. הדליז'אנס יצא לדרך והנה נצרת כבר מאחריהם. לשאלתה של אמא ענה העגלון, כי את הנוסעים יאסוף בכפר-קנה; אך מאחר שגם כאן לא עלו כל נוסעים נוספים, נותרה אמא לבדה עם העגלון הערבי, שראשו החל להסתחרר מעובדת היותו לבד עם צעירה יהודיה. יצריו גברו. אמא היתה מבוהלת, אך לא אבדה עשתונותיה. מהיותה ילידת העיר יפו, הכירה את המנטליות הערבית ואת השפה הערבית על בוריה. היא החל להעסיק את העגלון בשיחה, על-מנת להרגיעו מיצריו. לשאלתו אם איננה פוחדת לנסוע לבד עם גבר זר, השיבה: "הן כאח אתה לי; והנשמע כדבר הזה שאח יפגע באחותו?! אָנָא בִּינְת אֶל בָּלָד (אני בת הארץ) – אין אני זרה כאן. אבל דיבורים נאים לא הועילו. משהחריף המצב ועמד על סף פיצוץ, שנתה אמא את נוסח הדברים והחלה לאיים באמרה: "דע לך שאני בת חסותו של הפקיד והוא ממקורבי השלטון ואם תעז לפגוע בי, יהיה דינך לתליה!" וכך ניהלה אתו שיחה של "סִיָאסֶה-עָרַבִּיֶּה" (פוליטיקה של ערבים). והנה נתמזל מזלה ולפניהם נראתה עגלת אכרים הנוסעת לכיון כפר-תבור. אמא זנקה מהדליז'אנס הנוסע ורצה כל עוד נפשה בה לקראת העגלה. היתה זו עגלתו של זלמן כהן, ממיסדי כפר-תבור. זלמן זה, לפני עלותו להתישבות, התגורר בגפו ושמר על אדמות הברון רוטשילד באזור סָאחֶם-ג'וּלָן. עתה היה בדרכו חזרה מנצרת שם ערך מסע קניות לביתו והכין את כלי העבודה לקראת עונת הזריעה המתקרבת. אתו בעגלה היו מספר אכרים שהתלוו אליו לשם קניות וסידורים. והנה, באמצע הדרך, קצת אחרי כפר-קנה, לנגד עיניהם הקרועות לרוחה ופיותיהם הפעורים מתמהון, בשארית כוחותיה, רצה נערה יהודיה יפת מראה, כשהיא מנופפת בידיה וצועקת בקול כדי להסב את תשומת-לבם. סמוקת פנים  ומתנשמת  מעצמת  המאמץ  והחוויה  הקשה שעברה עליה, נאספה אמא לעגלת האכרים. הם ניסו לדובב אותה, אך רק לאחר דקות ארוכות, משנרגעה מעט, הצליחו להציל מפיה קטעי מילים ומשפטים שנתנו להם מושג על הטראומה הקשה שעברה עליה. לאחר ששמעו האכרים את כל סיפורה של אמא – על כל ארבעת ימי המסע וביחוד על הסכנה הגדולה ממנה נחלצה זה עתה, חלקו לה שבחים על תושיתה ועל אומץ לבה.

מספר חדשים לאחר שאחי עמנואל ז"ל נהרג בתאונת דרכים, נאלצתי להחליף את הרכב שהיה ברשותי. בעל מגרש המכוניות בתל-אביב, יהודי בעל מבטא הונגרי כבד, שמע על האסון שקרה ואמר "אסור להתגרות בשטן". הוא עמד על-כך שהפעם ארכוש מכונית אמריקאית מאסיבית. אחר ביצוע העיסקה, המליץ שהמכונית תטופל במוסכו של מ. טוטרי – ערבי נוצרי מנצרת. משהגעתי לשם לטיפול ראשון, ישבנו על כוס-קפה וספרנו מחוויות נצרת, עד שהגעתי לסיפור הטראומטי של אמא. בן שיחי נאלם דום למספר דקות. כשהתאושש, סיפר שסבו היה הבעלים של אותן מרכבות בקו נצרת-דמשק והוסיף, שעם הופעת ה"מרכבות ללא סוסים" החליף אביו את מרכבות סבו והמשיך להסיע נוסעים בקו לדמשק ב"מרכבות" החדשות שרכש. ואילו הוא, הנכד, בנה על המגרש שהוריש לו סבו את המוסך עליו המליץ "אוטו רייכמן" כמוסך המתאים לטיפול במכוניתי החדשה; שרכשתי כשישים ושמונה שנים מהיום בו התמודדה אמא ביצריו של הרכב של טוטרי הסב.

כשאר תושבי המושבה, שמעו גם שאר הנוסעים בעגלתו של זלמן כהן, ממר קלווריסקי על המורה הצעירה והמוכשרת המצטרפת לבית-ספרם כגננת וכמורה לכיתות הנמוכות, והנה היא לפניהם! מלאי רשמים מיופיה ומנועם הליכותיה, ומלאי סקרנות פנו אליה בשאלות על משפחתה, על בית-הספר בו למדה ובמיוחד על מנהלת בית-הספר, רוזה יפה. טרם שהגיעו אל הכפר, גמלה בלבו של זלמן כהן החלטה, לארח את אמא בביתו ללינת לילה. לקראת שקיעה נכנסה עגלתו של זלמן לרחובה האחד של המושבה, שעשרה בתים בנויים היו ממזרחו ועשרה בתים נוספים ממערבו. הפרדות הובילו את העגלה אל מול שער הכניסה של זלמן. הוא מיהר לבשר בשמחה לבני הבית על האורחת שתבלה את הלילה הראשון בכפר בביתם.

לילה הראשון של אמא במושבה, היה ליל נדודים. ככל שניסתה להפעיל את דמיונה, לא יכלה לחזות שהגורל הועיד לה לחיות בבית אכרים גלילי עד יומה האחרון

היתה זו הכרותה הראשונה של אמא עם בית אכרים גלילי. קבלת הפנים החמה לה זכתה, הרחיקה כל דאגה מלבה והשכיחה ממנה את העובדה שחפציה נשארו ארוזים במזוודות באותו דליז'אנס שאמור היה להביאה לכאן. למרות שנתקבלה בחום ובסבר פנים יפות, היה לאמא לילה הראשון במושבה, ליל נדודים. ככל שניסתה להפעיל את דמיונה, לא יכלה לחזות שהגורל הועיד לה לחיות בבית אכרים גלילי שכזה, עד יומה האחרון. שמונים שנה חלפו, והיא הגיעה לשיבה טובה בגיל 96. היא זכתה לסיים תשע שנות הוראה פוריות, חמש מהן במושבות הגליל; אך באותו לילה ראשון, מוטרדת היתה ומלאת דאגה לגורל משפחתה ביפו. לא מכבר נקלעה המשפחה למצוקה כספית, בשל פטירתו של הסב. אביה של אמא, שהיה בן יחיד וגודל כילד מפונק, התקשה להכנס לנעליו של אביו. אמא, הבכירה במשפחה, חשה את כל כובד האחריות שהוטלה עליה בגיל כה צעיר והיא חכתה בקוצר רוח ליום בו תקבל את משכורתה הראשונה, אותה יעדה לעזרת המשפחה מרובת הילדים שנותרה ביפו.

אחרי ארוחת הבוקר ליוותה רחל כהן, אשתו של זלמן, את אמא לביקור היכרות בבית המורה יוסף וִיתְקִין. ויתקין היה רוק שהתגורר אצל הוריו; אך הוא היה קרוב ומעורב ובעל השפעה בכל פרט מהנעשה במושבה: בקשרים בין המושבה לפקידי יק"א, וביחסים עם הבדואים ומצב המשקים החקלאיים ואף ביחסים החברתיים בין אנשי המושבה היה מעורב ומשפיע. הוא קיבל את אמא במאור פנים והיא מסרה לידו את מכתבי ההמלצה שנתנו בידה רוזה יפה וח.מ. קלווריסקי. לאחר מכן התפנה לשמוע את כל המוצאות אותה מרגע פרידתה ממשפחתה ביפו ועד הגיעה הלום. בתוך כך העמידה אותו אמא על הצורך הדחוף לקבל חזרה את מזוודותיה שנשארו בדליז'אנס של טוטרי מנצרת. אכן, עוד באותו יום שלח ויתקין שליח דחוף מצויד במכתב מתאים אל קלווריסקי ולאחר יומיים קבלה אמא את מזוודותיה בשלמותן. מדי פעם היתה אמא מספרת על אישיותו המיוחדת של ויתקין. הוא הקדיש לה הרבה מזמנו, כדי להרחיב את השכלתה ואת אופקיה בתחומי התנ"ך וההיסטוריה היהודית והכללית. הוא היה לה כאב-רוחני. למרות גילה הצעיר העריך ויתקין מאד את רצינותה ושיקול דעתה של אמא ונהג לשתפה בהתיעצויות בנושאים שעמדו על הפרק. ומאחר שהיה אדם חולני והיה נופל מפעם לפעם למשכב, היתה אמא ממלאת את מקומו בהוראה גם בכיתות הגבוהות.

שנת הלימודים החלה. צוות המורים מנה שלושה: ויתקין, שגם היה המנהל, המורה קוֹמוֹרוֹב מנס-ציונה ואמא. אחת החוויות הבלתי-נשכחות מאותו חורף שהיה גשום במיוחד, היה הבוץ העמוק, הבלתי-עביר שמלא את המושבה. זלמן כהן, שבביתו הוסיפה אמא להתגורר, העמיד אז לרשותה חמור שהיה בחצרו ועל-גבו היתה אמא עושה דרכה אל בית-הספר וממנו.         כאמור, היה ויתקין משתף את אמא ברעיונותיו בעניינים שונים. אך בעיקר העסיקו אותו, וגם אותה, הנושאים הלאומיים, שהיו כאש בעצמותיו. אמא היתה עדה ואולי אף שותפה לחיבור המנשר ההיסטורי שכתב ויתקין במטרה לזעזע את יהדות הגולה. ובאמת, "שר ההיסטוריה" הוא שיחס את ההתעוררות שהביאה את גלי העליה השניה, לאותו מנשר שכתב ויתקין, שעה שאמא היתה לידו.

מערכת יחסים מוזרה שררה בין הנערה הצעירה התוססת לבין ויתקין בעל הרעיונות והמחשבות. הוא היה מבוגר ממנה בהרבה וכאמור אף חולני היה. אך מערכת היחסים ההדדית שנרקמה ביניהם היתה כפי שנהוג לומר: על גבול ה"אהבה האפלטונית". זכורני, שבערוב ימיה, לאחר מות אבא ז"ל, עברה אמא להתגורר בביתנו. מפעם לפעם בעת ארוחת הבוקר היתה מספרת לי עוד מזכרונותיה ומחוויות העבר. בוקר אחד, כשהתישבתי לידה, פרצה לפתע בצחוק רועם ומתמשך ואמרה: "נו! ומה תגיד עליהם? (היא התכוונה להוריו של ויתקין) – כל כך מצאתי חן בעיניהם עד שמידי פעם ניסו לשדל אותי להנשא לו.  והוסיפה: "איך העלו זאת בדעתם, הן הוא היה כה בוגר ממני וחולה; החסרו בחורים צעירים בגליל?!" קוריוז זה מעיד על-כך שהוריו של ויתקין, שהיו עדים להערכה ההדדית והזיקה הרוחנית בין השנים, פרשו ואולי קיוו, שהיחסים ביניהם יתפתחו ויבשילו אף לקשר רומנטי.

בכנס מורים ארצי שנערך בתל-אביב בשנת 1962, נשאה אמי, חנה יזרעאלי, דברי ברכה ובין השאר גם דברים לזכרו של חברה הותיק ויתקין וכך אמרה:

בהזכירי היום זכות ראשונים, הנני לציין דמותה של אשה ומחנכת דגולה, רוזה יפה, אחותו של דר' הלל-יפה. הראשונה שדאגה להכשיר מורות וגננות בבית-ספרה, כיסוד לסמנריון עברי ראשון בארץ. בשנת 1903, בהתאם לבקשתו של מר קלוריסקי ז"ל, נשלחתי כאחת מחניכותיה יחד עם אברהם קומורוב ויוסף ויטקין ז"ל, ליסד את בית-הספר הראשון בכפר-תבור, בהנהלתו של ויטקין, שעזב את בית-הספר בראשון-לציון וחדור התלהבות ראה תפקידו זה כמפעל חלוצי ממדרגה ראשונה. מכאן נשלח מנשרו הידוע לתפוצות הגולה "קומו ועלו".

ביום חגנו זה, כשאני סוקרת לאחור את הימים הראשונים, יש לציין במיוחד את הרוח שהחלה לפכּות מהמרכז החינוכי הוא בית-הספר. היא הרוח שאיחדה את הלבבות של המורים ותלמידיהם כאחד. בית-הספר כמרכז מאחד – לכל הציבור במקום,  בנים והורים. בבית-הספר שררה הרמוניה והבנה שסייעו להתגבר על התנאים המיוחדים לימים ההם. כל אחד מאתנו היה עליו ללמד בעת ובעונה אחת בכיתות מספר. שאבנו עידוד וסיפוק מיחס ההזדהות והערכה שלוו את פעולותינו מצד תושבי המקום. ראינו את פעולתנו כמשימה מיוחדת, להקמת דור חדש, בריא בגופו וברוחו, ראשון לגאולה. היום אסיים בברכה להורים, בנים, נכדים ונינים שלא הכזיבו – כה לחי!

                                                    חנה יזרעאלי.

*

לא הועילו התערבותו של ויתקין ואף לא רצונו הטוב של קלוריסקי, מאחר שההוראה החד-משמעית להעביר את אמא מכפר-תבור הגיעה ישירות מפריז

שנה אחת בלבד הורתה אמא בבית-הספר בכפר-תבור. לקראת שנת הלימודים השניה הוחלט על-ידי פקידות יק"א, להחליפה באחת מ"נסיכותיו" של שָׁיִיד (פקיד בכיר של הברון). ה"נסיכות" היו מבנות המושבות שלמדו בפריז ואומצו ונוצלו על-ידי אותו פקיד. החלטה זו נתקבלה חרף התנגדות נמרצת של אנשי המושבה, שהעריכו עד מאד את עבודתה של אמא. לא הועילו התערבותו של ויתקין ואף לא רצונו הטוב של קלוריסקי, מאחר שההוראה החד-משמעית הגיעה ישירות מפריז. אמא היתה המומה ועברה משבר קשה, מאחר שבמשך השנה נוצר קשר נפשי עמוק בינה ובין תלמידיה, קשר של קרבה והערכה, גם עם הורי הילדים ועם ויתקין. אך בעיקר קשה היה עליה הניתוק ממשפחת זלמן כהן שבמהלך השנה שעשתה בביתם הפכה לבת המשפחה לכל דבר. בנוסף לכל אלה הוטל עליה לעבור למושבה מלחמיה, על אקלימה החם והמעיק.

עשרים וחמש שנים לאחר האירועים הללו, היתה לי הזדמנות לחוש על בשרי שלי, שמץ ממה שחוותה אמא כאשר עברה מכפר-תבור למלחמיה. וכך היה המעשה: בשנות העשרים המאוחרות, היו מספר שנות בצורת רצופות. במשקנו היה עדר בקר בן כמה עשרות ראשים, שסבלו מרעב. אבא החליט לצאת בעגלה לכפר-תבור כדי "לשבור שם שבר" לעדרו. הוא בקש לקנות "תִּבֶּן אַחְמָר" (תבן אדום) העשוי מקטניות והוא בעל ערך תזונתי גבוה. על-אף גילי הצעיר אז, נעתר אבי להפצרותי והסכים לצרפני למסע. הגענו לכפר-תבור בשעות הצהרים. על מה שקרה לנו שם אספר במקום אחר;* מכל-מקום, בשל אירועי  אותו יום, נאלצנו ללון בכפר-תבור ורק למחרת, מבוקר קריר מלא טללים בגרנות של כפר-תבור, הגענו לכנרת ליום חם ומהביל של קרוב ל-40 מעלות בצל. המעבר החד מאקלימו הממוזג של כפר-תבור לאקלים הלוהט של עמק הירדן, הכניסני לרגע קט לנעליה של אמא, שלאחר שנת הוראה בכפר-תבור, היה עליה לעבור לבית-הספר במלחמיה, שאקלימה חם עוד יותר מזה של כנרת.

עם סיום שנת הלימודים, לקראת נסיעתה לבית הוריה ביפו, לבלות בו את ימי החופש הגדול, נפרדה אמא בעיניים דומעות מתלמידיה, מהוריהם, מויתקין ומהוריו, ממשפחת כהן ומהכפר שכה נקשרה לנופיו. שוב יצאה לדרך בעגלת אכרים, באותו מסלול: נצרת, חיפה, זכרון-יעקב. כאן עצרה כדי לקיים הבטחתה לחברתה שרה ולנה בבית האהרונסונים. עד שעת לילה מאוחרת שיתפו זו את זו בחוויות השנה שחלפה מאז נפגשו כאן לאחרונה. למחרת, בשעת ערב מאוחרת, לאחר שנה שלימה של ניתוק מבית הוריה, שבה אמא אל חיק משפחתה. היתה זו שנה בה גדלה וַתִּיף והיתה לאשה צעירה מגובשת ובוגרת, שנה בה הרחיבה את השכלתה ואת אופקיה.

המשפחה טרם התאוששה מפטירתו הפתאומית של הסבא שלמה –  אבי המשפחה, והנה שוב, הכה הגורל האכזר ושני נכדיו נקטפו בעודם באיבם

מאז ומתמיד היתה אמא גאוות המשפחה; מעתה היתה גם "נותנת הטון" בבית ועל פיה ישק כל דבר. מלאת סיפוק ומאושרת היתה כשיכלה להקדיש את רוב משכורתה לעזרת משפחתה העניפה – אמה, סבתה, שתי אחיותיה ושלושת אחיה הקטנים. אך ימי אושרה בבית נקטעו לפתע, עקב טרגדיה משפחתית: אחיה ואחותה התאומים בני השש, חלו לפתע בדלקת קרום המוח – מחלה שהיתה חשוכת מרפא באותם זמנים. ימים ולילות היו היא אמה והרופאים צמודים למטת חוליים, עד לפטירתם. לא היה גבול להלם המשפחה ולאבלה. זו, טרם התאוששה מפטירתו הפתאומית של הסבא שלמה – אבי המשפחה ומפרנסה העיקרי, והנה שוב, הכה הגורל האכזר ושני נכדיו נקטפו בעודם באיבם. שני קברים רעננים נכרו – אח ואחות תאומים שהובאו לקבר ישראל, מלווים על-ידי בני משפחתם והשכנים.

מכל הלידות  שילדה מרים אם המשפחה, שרדו והגיעו לבגרות אמי, אחותה אסתר, אחיה אלברט שנפטר בשנת 1912, אחיה משה ושתי האחיות הקטנות עליזה ונעמי. אסתר סימה את לימודיה כגננת והתקבלה לעבודה בגן-ילדים בחדרה. האח משה נשא לאשה את בוליסה – בת למשפחת רוומי – משפחה  עתירת  נכסים  ממוצא  מרוקאי.  נישואין  אלה התקיימו חרף התנגדות ההורים. האחיות הצעירות עליזה ונעמי סימו את סמינר לוינסקי ועבדו כגננות במושבות השרון והגליל וכן בחו"ל. אם המשפחה, אמי ואסתר אחותה, עשו כל מאמץ על מנת לממן את לימודיהן. כל ארבעת האחיות שירתו כמחנכות וכולן נישאו לימים, לחלוצים אנשי העליה השניה.

עם תום ימי האבל, תמו גם ימי החופש הגדול ואמא יצאה שוב בדרכה צפונה. הפעם היה יעדה חדש – המושבה מִלְחַמִיָה, המושבה הראשונה בעמק הירדן. ממש באותה עת הושלמה הנחת מסילת הברזל של הרכבת החיג'אזית – "רכבת העמק" – בקו  חיפה-צמח  ואמא  זכתה להמנות עם נוסעי הרכבת הראשונים בקו זה. מחיפה הגיעה הרכבת לתחנת גִ'יסֶר אֶל-מַגְ'מְעָה, שנמצאה מספר קילומטרים מדרום למלחמיה, מכאן היו הנוסעים ממשיכים למושבה בעגלה אשר המתינה לבואם.

---

תגיות: היה זה או חלמתי חלום, סאו תוכן, ספרות ישראלית