"היה זה או חלמתי חלום" מאת שמואל (מוליק) יזרעאלי, פרק ו' – חוות כינרת

שנות בראשית – חוות-כנרת וחוות-טריידל

הישוב הוקם במקום היסטורי רב-חשיבות: מכאן גייסה דבורה הנביאה את ברק בן-אבינועם; כאן פקד המצביא הרומי אספסיינוס את צבאו בדרכו לכבוש את טבריה; כאן חיו ופעלו חכמי התלמוד הארצישראלי; כאן בנו שליטי בית אוֹמיה את ארמון החורף שלהם

כשבאה חברה יק"א להחליט היכן תוקם מושבה חדשה לחוף הכנרת, נשקלו שלוש הצעות:

1) על שטח של כשבעים דונמים, הנושק לחוף האגם, מצפון ליושב הקיים בחלקת "הלשון".

2) על הרכס שממערב לישוב, בגובה כמאה מטר מפני הכנרת – הרחק מיתושי האנופלס נושאי הקדחת.

3) היא האפשרות שנבחרה לבסוף – בצמוד לחאן אל-דלאייקה ומצפון לו. מקום זה נבחר על-ידי ארתור רוּפִּין וההכרעה התקבלה על דעת המשרד הארץ ישראלי וחברת יק"א. למקום היה גם יתרון נוסף: הוא איפשר תחילת בנייה מידית של החווה והמושבה, ללא צורך לקבל אישור נוסף מ"הכוח העליון" – מהסולטן שבקושטא. שיקול נוסף וחשוב אף הוא היה, שכנרת המושבה והחווה תהיינה צמודות זו לזו, דבר שיסייע בסידורי הבטחון, בשירותי הבריאות והחינוך ועוד. השם אשר נבחר לישוב – כנרת – הוצע על-ידי הסופר הצעיר  ש"י עגנון; השם התקבל בברכה על-ידי שני הצדדים.

כנרת החוה והמושבה נבנו איפוא על יסודותיו של חאן שהיה קיים במקום במשך מאות שנים. מעידה על כך תעודה  משנות השלושים של המאה  ה-18 שנשלחה ממושל הגליל דָאהֶר אל-עומָר למושל טבריה דאז. כנרת נבנתה בשיפולי השלוחה הדרומית של הרי נפתלי, סמוך לשרידי העיר הקדומה קֶדֶש היא קֶדֶש-נפתלי הנזכרת בספר יהושע כעיר גבול בין שבט נפתלי ושבט יששכר. מכאן גייסה דבורה הנביאה אשת-לפידות, את ברק בן-אבינועם "לעזרת ה' בגיבורים" (שופטים ד-ה).

הישוב עצמו הוקם על חורבותיה המערביים של העיר סִינַבְּרִיס או צִינַבְּרִי. חלקה המזרחי של העיר היה בצפונו של תל בֵּית-יֶרַח; וגשר שהיה נטוי על ערוץ הירדן הקדום במוצאו מן הכנרת, חיבר בין שני חלקי העיר. העיר סינבריס נזכרת בכתביהם של היסטוריונים ומקורות אחרים החל מן התקופה הרומית, תקופת המשנה והתלמוד ועד התקופה הערבית. כאן התרחשו מאורעות בעלי חשיבות היסטורית: כאן החנה המצביא הרומי אספסיינוס את לגיונותיו בדרכו לכבוש את טבריה  בימי המרד הגדול; כאן חיו ופעלו חכמי התלמוד הארצישראלי (רבי לוי צינבריא  תלמוד ירושלמי: שביעית פ"ו ה"ב); ובתקופה מאוחרת יותר בנו כאן שליטי בית אוֹמָיָה את ארמון החורף שלהם.

כאשר באו פקידי יק"א לרכוש את אדמות דלאייקה, היו עדין מאות אוהליו של השבט פזורים לאורך רכס הר פוריה ועל חורבותיה של העיר קדש הסמוכה. בשבט היו שתי חמולות: חמולת הסַהְוּוָה וחמולת עִיסָא. ראש השבט כולו היה השיך עיסא. מרבית שטחיה של בקעת יבנאל היו בבעלות ובשליטה של חמולת עיסא. ואילו השטח שבקדמת עמק-הירדן, היה בשליטת חמולת סהווה.

בשלב ראשון רכש ח.מ. קלווריסקי משיך עיסא, חלקים מבקעת יבנאל שהיו בבעלות חמולת עיסא. כאן יסדה יק"א בראשית המאה את המושבה יבנאל, כמושבה גדולה ובה 45 איכרים ומשפחותיהם. במהלך השנים 5-1904 נרכש שטח של כ-12,500 דונם בקדמת עמק-הירדן ורמת פוריה, מחמולת סהווה. דבר זה איפשר, ליסד על שטח זה מושבה בסדר גודל דומה לזה של יבנאל. זו היתה תוכניתו של קלווריסקי לגבי כנרת. את דמי הקדימה לרכישת אדמת דלאייקה-סהווה, שלם קלוריסקי מכספו שלו. אך כשהביא את נושא הרכישה לאשורו של פְרִייֶנְטָה  – פקיד הברון הממונה בבירות – סרב הלה לאשר את הרכישה בטענה שהדבר נעשה ללא התיעצות מוקדמת אתו. הוא הביא את קלווריסקי "לקָנוֹסָה" – אל הברון בפריז, והלה פסק, שעל קלווריסקי למצוא לאדמות הסהווה קונים אלטרנטיביים.

את אדמות דלאייקה הציע קלווריסקי ל-ד. לֶווֹנְטִין – מנהל בנק א.פ.ק. ביפו, וזה רכש כמחצית משטחי דלאייקה-סהווה. שטח נוסף של 3545 דונם, נרכשו על-ידי חברת SOCIETE  HAACHOOSO   מסנט-לואיס, חברת מניות שהוקמה ביוזמתו של שמעון גולדמן, שהיה ממיסדי המושבה בני-יהודה ברמת הגולן. על שטח זה הקימה החברה את חוות פוריה בשנת 1911.

בקונגרסים הציוניים ה-7 וה-8, בלחצם של חיים וויצמן, מנחם אוסישקין ושמריהו לווין , הוחלט שבצד הפעילות המדינית אצל מעצמות העולם, תפעל ההסתדרות הציונית גם להרחבת ההתישבות בארץ.  היה זה בניגוד לדעתו ולמדיניותו של הרצל, שסבר שאין להקדים את מעשה ההתישבות בארץ כל עוד לא הוכשרה הקרקע המדינית לכך. לשם ביצוע ההחלטה הקימה ההסתדרות הציונית את "המשרד הארצישראלי" בראשותו של א. רופין, עליו הוטלה המשימה להוציא לפועל את המדיניות החדשה. כמו-כן הוטל על הבנק אנגלו-פלשתינה ומנהלו לֶווֹנְטִין, לממן את פעילות המשרד. לראשונה נרכשו אדמות בן-שמן, חיטין וחלק מאדמת דלאייקה סהווה. במסמכים השמורים בארכיון הציוני ואשר צילומם מובא בזה, מתועדת פעילות רכישת הקרקעות וכן הצעדים הראשונים שנעשו לשם ישובם של המתישבים הראשונים בכנרת:

כתב התחייבות של פקיד יק"א לאפשר לחברת Societe Haachooso לעבד את אדמות דלאייקה-סהווה ולהשתמש במי המעין שליד המושבה ימה (יבנאל)

העתק                                                                          יפו 25 בינואר 1911

בתור בא כוחו של מר שלמה ריינך, חבר הנהלת ה-  Association Jewush Colonization,
ובתוקף יפוי הכוח שנערך בפני מר קוטיז, […] אני בזאת מודה, שמר ריינך שעל שמו רשומות כל אדמות דלייקה-סהו בטאבו העותומני, מכר ל-Societe Haachooso Plestine Land and Development cy בסנט-לואיס […] 3545 דונם מאדמות  אלה  […]  אדמות  אלה  הן  בבעלותם המלאה  של Societe Haachooso אשר שילמה תמורתם  fr 53,175 לפי 15 פרנק לדונם […]
בתור נציג ה- Jewish Colonization Asso-ciation בפלשתינה, אני מתחייב להרשות ל- Societe Haachooso לקבל חלק מן המעיין המכונה "טל" אשר בימה, על מנת למשוך את המים אל אדמות דליקה-סהו [סהווה] אשר אנו מוסרים לה, בתנאי שתשאיר למתיישבינו בימה את כמות המים הדרושה להם על מנת להשקות את עדריהם. […]

חתום: הנרי פרנק.

פנייתו של ד. לווֹנטין מנהל בנק א.פ.ק. לקלווריסקי, בה הוא מבקש את המסמכים הנוגעים לרכישת השטח על-ידי הבנק ומבקש למסור את הקרקעות לצורך מדידה ורישום.

חברת אנגליה פלשתינה                     The Anglo Palestine Company
Limited
יפו 16 ינואר 1905
Mr.
Ch. Margolies Kalvaeisky
Nazareth
אדון נכבד.
האדון בערמאן המוסר לכבודו את מכתבנו זה הוא נשלח מאתנו לפקח על הקרקעות שקנה כבודו עבודנו ערך 6800 דונאם בגליל טבריה. והננו מבקשים  מכבודו להרשות ולעזור לו לקבל את הקרקעות האלו לרשותנו למדוד ולסמן ולעשות את כל הנחוץ וכן נא למסור את כל החשבונות והדקומנטים השייכים להקניה וכן התעודות על זכויותינו עליהן … וגו'.
מבטחוננו כי יעשה כבודו כאשר נבקשו נשאר
ברגשי כבוד ויקר ובברכת ציון.

 

 

חלק ממסמך שהוצא על-ידי בית-הדין השרעי ביפו, המתיחס לרכישת אדמת דלאייקה-סהווה באמצעות מר שלמה ריינך, נציגה של חברת יק"א

 

מכתב מאת ד. לוונטין אל ח.מ. קלווריסקי ובו הוא מבקש מידע אודות טיבה של אדמת דלאייקה-סהווה וכן יעוץ באשר לאמצעים הנחוצים ולדרכים הראויות לשם עיבוד האדמות הללו

אדון נכבד

בידענו את עמלו הרב לטובת קנית האדמה שם בגליל ויגיעתו להרחבת הישוב באופן רצוי ועל בסיס חזק, הננו [..?..] לבקש מכבודו כי יואל נא לעזר לנו בהצעת יסוד של ישוב פָרְמִי [=חווה] באדמת דלאיקה ואום-נונה שקנינו והננו מרצים לפניו השאלות האלו.

א) טיב האדמה הזאת ותכונתה.

ב) לאיזה מין עבודה היא מוכשרת ביותר.

ג) איך תוכל להחלק לפי גבה ועמקה ולפי המים והיובש שבה […] באופן ישר על מין העבודה    ואופניה.

ד) כמה משפחות יוכלו להתישב באדמה זאת, על שש אלפים ושמונה מאות דנם [=דונם] שיש לנו שם או על כל העשרת אלפים דונם אים נקנה את יתר האדמה.

ה) איזה הם התנאים והתכונות הנחוצות להמתישבים שם למען יצליחו […] ביחוד במקום זה.

ו) כמה כסף צריך לכל משפחה להתישב או בעבודת האדמה לבד או […] יחד.

ז) כמה משפחות צריכות להתישב בפעם אחת לכל הפחות במקום זה […] יוכלו לשבת במנוחה ולהוציא ההוצאות הדרושות לישוב קטן.

ח) ובכלל איזה טיפוס של ישוב יותר ראוי ונכון למקום הזה.

כן נבקש ממנו לתת לנו הצעה כוללת עבוד יסוד מושב במקום הזה שהיא תוכל להי[…] לנו להוראה גם לזמן אחר.

ידענו כי העמסנו על כבודו הרבה, אך תקותנו כי ימלא את […] בקשתנו במוקדם האפשרי והננו נותנים על זה תודתנו מראש.

                                                                   והננו חותמים ברגשי כבוד וברכה –

 

                                                                                                [ —לוונטין—]

 

ממכתבו הנ"ל של לוונטין אל קלווריסקי ניכר היסוס מסויים. היסוס זה נבע מן הלחצים שהפעיל עליו ישראל בֶּלְקִינְד – מאנשי הבילויים – שרצה להקים כאן בית-ספר חקלאי שיקלוט את יתומי פרעות הוּמֶל. גם שֵם כבר קבע בלקינד למקום "קרית-ספר". דרישתו של בלקינד לא נענתה ובסופו של דבר הוקם בית-הספר החקלאי באדמות בן-שמן, שם הוא עומד עד היום. במהלך שנת 1907 ביקר רופין לראשונה בארץ. הוא סייר בחברת האגרונומים א. אהרונסון ומשה ברמןבאדמות דלאייקה. אחרי הביקור הוציא ברמן חוות דעת מקצועית. בשנת 1908 חזר רופין לארץ כממונה על המשרד הארצישראלי שעסק באירגון ההתישבות בארץ על אדמות הלאום, ואחראי על כל פעולותיה של ההסתדרות הציונית בארץ. רופין קבל את הצעתו של ברמן להקים בכנרת חווה חקלאית, שהוא עצמו יהיה מנהלה. חווה זו עמדה להיות המפעל ההתישבותי הראשון של ההסתדרות הציונית ואנשיה ראו כמובן חשיבות רבה להצלחת המפעל הזה. התוכנית האלטרנטיבית שהציע אירגון "החורש" – שאבא כזכור היה ממיסדיו – דרשה את שיתוף הפועלים בהנהלת החווה. "החורש" גם התנגד בתוקף למינויו של ברמן למנהל החווה, מאחר שהעסיק פועלים ערביים בנטיעות יער בן-שמן אך   למרות   החרם   שהוכרז   על-ידי   אירגון   "החורש",

בהתאם לתוכניתו של רופין, הגיעה, ביום השביעי לחודש יוני, שנת 1908, למחרת חג השבועות, קבוצת החלוץ של שישה עובדים, בראשותו של ברמן והתישבה בחוות-כנרת. ואלה שמותיהם: אריה אברמסון, יוסף אלקנה, גרשון גרינפלד, צבי יהודה, ישראל קרונגולד, תנחום טנפילוב. עוד באותו קיץ הוזעקה שרה מלכין מסג'רה, להיות מבשלת ומסייעת לחבורת הגברים וכן ר' בנימין כמזכיר. במהלך הקיץ דיווח רופין לחברת הכשרת הישוב בברלין, על פעילות החווה בחיתוליה. הוא הודיע על התקנת שישה חדרים, מתוך שטח הבניה , בניית מטבח וסגירה של חצר גדולה. כמו כן הוסיף פרטים על הכשרת הקרקע ועל השדות שנזרעו. במכתבו זה מציין רופין:

חברת יק"א מיישבת על ידנו 12 מתישבים; 4 מהם כבר באו וגרים בצריף.

גם המקום הזה שמו כנרת.

הצריף הנזכר במכתבו של רופין הוא "בית הקרשים", שנבנה מצפון למבני החאן, היה ראשיתה הצנועה של המושבה כנרת. על יושבי בית הקרשים – אכריה הראשונים של כנרת – אספר בפרק הבא. בדפים הבאים יסופרו גלגוליה השונים של חוות-כנרת בשנותיה הראשונות וסיפורה של חוות-טריידל.

חוות-כינרת בראשיתה  שנת 1908

החווה – "חצר-כנרת"

חוות כנרת שהוקמה על-ידי המשרד הארצישראלי ברשות א. רופין ונוהלה על-ידי האגרונום מ. ברמן, הוקמה מלכתחילה לשם הכשרת פועלי חקלאות עבריים. במרוצת השנים עברו בה קבוצות רבות ושונות וכך היתה החווה, שכונתה אחר-כך "חצר-כנרת", למעין מעבדת-נסיונות לצורות התישבות שונות. במהלך השנתיים הראשונות לקיום החווה נתגלעו חילוקי דעות וסכסוכים בין הפועלים שבה לבין המנהל ברמן. בחודש פברואר 1911 אירע דבר שהיה בבחינת "הקש ששבר את גב בגמל". אחד מן הפועלים המצטיינים של החווה – מאיר אינגברמן – נפטר ממחלת הקדחת הצהובה. חבריו הפועלים בקשו להגיע להלויתו שנערכה בטבריה, אך ברמן המנהל לא הניח להם להשתמש בעגלות החווה לשם כך. פועל מצטיין אחר ששהה אותה עת בחווה – ברל כצנלסון – עורר סערה והנהיג את חבריו לשביתה כנגד יחסו המשפיל של המנהל. כתוצאה מן השביתה פיטר רופין את המנהל ברמן ואת מרבית הפועלים. חלק מהם מצאו מקלט בבתי האכרים במושבה ובחצרותיהם. חלק אחר – קבוצה בת עשרה פועלים קיבלו על עצמם את עיבוד אדמת אוּם-ג'וּנִי בניהול עצמי. היתה זו ראשיתה של קבוצת דגניה. עם חברי קבוצת אום-ג'וני נמנו: אליעזר שוחט, השומר צבי נדב, חיים צימרמן, משה עמיעד, ישראל בלוך, שפרה בצר, ב. דובדבני, מ. שחר ויוסף וויץ. עתה נחלקה אדמת החווה לשנים – החלק שממזרח לירדן שנמסר לקבוצת אום-ג'וני; והחלק שממערב לירדן. שטח זה יועד לכמה מטרות שונות:

1) שטח התל בית-ירח תוכנן להקמת שכונת וילות.

2) כ-50 דונמים שליד "בית-המוטורים", נמסרו לעיבוד על-ידי קבוצת מגדלי ירקות.

3) שטח בגודל דומה, יועד לישובן של משפחות תימנים שהובאו להתישב במקום.

4) מספר עשרות דונמים נמסרו לעבוד ל"חוות העלמות".

בעקבות כל המהלכים האלה, ומאחר שהחווה היתה מרכז לפעילויות נוספות הפך המושג "חוות כנרת" ל"חצר-כנרת".

שכונת הווילות – Kerak am See

שכונת הווילות תוכננה על-ידי רופין וחברת הכשרת הישוב שבראשה עמד, על מאתיים הדונמים של תל בית-ירח. הגבעה הנישאה, ממנה נשקף מראה נוף מרהיב, של כל חלקת האגם והרי הגולן העוטרים לו סביב, נראתה לרופין כמקום מתאים להביא אליו ציונים בעלי ממון מרחבי העולם. חברת הכשרת הישוב הוציאה פרוספקט בו נתפרסמו  צילומים מאתרים באזור וכן פרטי אינפורמציה נוספים: ההיסטוריה של המקום, האקלים, קסמי-הנוף, קשרי התחבורה, מעיינות המרפא בטבריה והישובים העבריים האחרים שבסביבה. ולסיום באה הערה: "בכל שאלה והצעה בענין פרצלציה של מגרשים, אפשר לפנות למשרד הכשרת הישוב בברלין". כתוצאה מן הפרסום, נרכשו מספר מגרשים על-ידי מנהיגים ציוניים. כשבאו אלה במטרה לממש את רכישתם, גורשו משם בכוח על-ידי אנשי קבוצת-כנרת, שהשתלטו בינתיים על השטח והתוכנית כולה נגנזה.

הראשון שסקל וזרע חלק משטח התל, זמן רב לפני פרסום תוכנית הווילות של רופין, היה אבא. באחד ממכתביו לאמא בבולגריה הוא כותב בין השאר:

היום גמרתי הובלת התבואה, חוץ מאדמת הקרק  ששם זרענו יחד עם ליבוביטש. התיאשנו מהתבואה הזאת, מפני שבמקום הזה גנבו הערבים משבט הדלייקים את כל היבול.

קבוצת הירקנים והקבר הראשון

בקרבת מכון השאיבה הראשון שהוקם על-ידי רופין, הידוע כ"בית המוטורים", הוחכר שטח של כמה עשרות דונמים לעיבוד, לקבוצת פועלים שעסקו בגידול ירקות. ביניהם היה מנחם מנדל שמואלביץ, שהיה ידוע בכינויו הספרותי "מַמְשִׁי". הוא היה דמות מיוחדת שהתבלטה בציבור הפועלים הגלילי.

באחד הערבים יצא ממשי בדרכו מבית המוטורים, כדי להביא לחם מן המושבה לאנשי החבורה. משבושש לחזור יצאו חבריו לחפשו. גויתו נמצאה ליד גדר צבר, בתוך תעלת השקייה, כשפיו סתום ברגבי עפר ונעליו לצידו. באותו לילה עברה בקרבת מקום שיירה של בדואים בדרכה מואדי פיג'אס לחורן. מאחר והריגה בחניקה היא שיטת רצח מקובלת של אחד   משבטי   הבדואים,    ומאחר    שנעלי ההרוג שנמצאו  לידו מסמלות "גוֹם" (נקמת-דם), נראה שממשי נרצח על-ידי אנשי אותה שיירה. קברו של ממשי הוא אחד משני הקברים הראשונים שנכרו בבית העלמין המפורסם שבכנרת.

בית העלמות

אחת הקבוצות היחודיות הראשונות שהוכשרה בחוות כנרת היתה קבוצת נערות – "עלמות" – בהנהלתה של הגב' חנה מייזל. מייזל שהיתה אגרונומית במקצועה, שמה לה למטרה להכשיר צעירות, עולות חדשות, לעבודה בחקלאות וכן להקנות להן ידע עיוני ומעשי בתחום זה. אחת העלמות הללו, שלימים נתפרסמה ביותר, היתה רחל המשוררת. בית מיוחד נבנה עבור הקבוצה – "בית העלמות" – שחרג מתחום מבני החווה לכיוון בתי המושבה. עליית הגג של המבנה שימשה בתחילה למגורי החניכות. נמסר לרשותן שטח של כמה עשרות דונמים, ממערב לבית העלמין, ולימים ניטע בשטח זה גן תמרים לזכרה של רחל. בשנה הראשונה ליסוד "בית העלמות" שמש אבא כמדריכן החקלאי.

התימנים של כנרת

בין עשרות החלוצים אותם גייס אבא לכיבוש העבודה בגליל, היה גם שמואל ורשבסקי – לימים – יבנאלי. הוא יצא לתימן, עורר ודירבן שם קבוצות שעלו לארץ. הרעיון שעמד ביסוד הבאתם ארצה היה, שאלה יהיו מוכשרים ביותר לעבודה חקלאית בתנאי הארץ ויוכלו להתחרות בהצלחה בפלאח הערבי. ובאמת, רובם  עבדו  כפועלים  במושבות.  עשר  משפחות מעולי תימן נשלחו לחוות כנרת. ביוזמתו של א. שוחט, הקציב רופין בשלב הראשון, לכל משפחה מעולי תימן, חמישה דונם קרקע, בצמוד לבית המוטורים, שתשמש אותם כמשק-עזר. בשנות השלושים הועברו משפחות התימנים, בלחצה של קבוצת כנרת, לשכונת מרמורק שליד רחובות. מעשה שהרעיש את האזור והפך לימים לפרשה הידועה כ"גירוש תימני כנרת".

מעולי תימן שהתיישבו בחוות-כינרת

 

שאר שטח החווה שממערב לירדן, נמסר לעיבוד בחוזה לשנה אחת, ל"קבוצה האמריקאית", שמנתה תשעה חברים. הם השתלמו בארה"ב והביאו אתם שיטות עבודה חדישות ומכונות חקלאיות. בראש הקבוצה עמדו אליעזר יֹפֶה, אחיו ש.ד. יפה ומלך לווין. אליעזר יפה ידוע כהוגה הרעיון של מושב-העובדים. לימים יצאו מבין חברי קבוצה זו המיסדים של המושב הראשון נהלל.

ש.ד. יֹפֶה היה לימים מיסדו ועורכו של כתב העת החקלאי "השדה". בספר זכרונות שכתב, תאר יֹפֶה את השנים הראשונות של הקבוצה בחוות כנרת ואת העימותים הרבים והקשים שהיו לאנשי הקבוצה עם הבדואים המקומיים ועם בדואים משבט צוחור שפלשו מן המדבר.

חוות טריידל – "ארמון רב תפארת"

בעזרת קשריו וקרבתו לפקידי יק"א, רכש יופּ טריידל, עבורו ועבור אחיו, את "היהלום שבכתר" – את מיטב אדמות כנרת, ובנוסף – רצועת-חוף באורך כ-400 מטר לאורך הכנרת

משפחת שמואל ופּאוּלִינָה טְרַיְידֶל מן העיר מיין שעל נהר הריין בגרמניה, העמידה שלושה בנים לתפארת: הבכור יוסף-יוּפּ, השני אַלְפְרֶד והצעיר אוֹסְקָר. יופּ סיים את לימודיו בבית הספר הגבוה להנדסה חקלאית. אלפרד קבל תואר אגרונום ואילו אוסקר הצעיר סיים את לימודיו כמהנדס כימאי. יופ, בחיפושיו אחר עבודה מחוץ לאירופה, הגיע בשנת 1898 לארץ-ישראל ופתח משרד להנדסה חקלאית במושבה הגרמנית בחיפה. הוא צירף אליו כשותף את אפרים קְרָאוּזֶה, אחיו של אליהו קראוזה, מנהל חוות-סג'רה, ולימים מנהלו של מקוה-ישראל. המשרד עסק במדידות, תכנון דרכי-תחבורה, יבוש ביצות, מיפוי ותכנון ערים וכפרים. ההזמנות לעבודה התקבלו מחברת יק"א, מהאגרונומים אהרון אהרונסון וזליג סוּסקין, וכן מארתור רופין – מנהל המשרד הארצישראלי. בין השאר, קיבל המשרד את עבודות מדידת השטחים החקלאיים וחלוקתם למגרשי האכרים ולחצרותיהם, במושבות הגליל התחתון.

כאשר היה יופּ בשיא הפעילות הזו, נישא אחיו אלפרד במיין לאשתו יָאן, ילידת לוקסמבורג. הזוג הצעיר קבל מהאם פאולינה סכום כסף הגון כמתנת נישואין. באמצעות הכסף הזה, ובהשפעת קשריו וקרבתו לפקידי יק"א, רכש יופּ עבור אחיו, את "היהלום שבכתר" – רצועת קרקע באורך של 400 מטר לאורך חוף הכנרת ובצמוד לה שטח של כחמישים דונם, שגבלו עם קצהו הצפוני של רחוב המושבה. על שטח זה, שמחוץ למסגרת החומה שהקיפה את בתי האכרים וחצרותיהם, החל יופּ לבנות בית מגורים בן-שלוש קומות, בסגנון אירופאי יחודי, עבור אחיו אלפרד ואשתו הטריה. בית זה, כך מספרים, שימש השראה למשורר יעקב פִיכְמָן, שעה שכתב את שירו הידוע "על שפת ים כנרת / ארמון רב תפארת".

מאחר שיופּ היה המודד והמתכנן של אדמות כנרת, הוא איתר ורכש שטח נוסף בן כ-450 דונם עבור השותפות "טריידל את קראוּזֶה". 250 דונם משטח זה, שהם כשליש מכל רצועת הקרקע המישורית, הנוחה לעיבוד, המשתרעת לאורך כשלושה קילומטר לכיוון טבריה, נמסרו לחווה מתוך שטח שיועד לחלוקה בין אכרי כנרת. שאר מאתיים הדונמים, היו ממיטב שטחי העיבוד שבמדרונות ההר. רק לאחר שאותרו ונמדדו החלקות המיועדות לחווה, מדד יופ וסימן את יחידות הקרקע שנשארו ושהוגרלו בין שמונת אכרי כנרת. בקיץ 1910 עזב האריס אהרון בַּרְבֶּראת המושבה. לאחר עזיבתו, פנה אלפרד במכתב מיום 28 באוקטובר 1910 אל מר רוזנהק ובקש לקנות את השטח של ברבר. "במקרה זה, ציין אלפרד, אשלם לך את ערכו במזומן". העיסקה אכן התבצעה, וכללה את יחידת המשק של ברבר ובה הבית והחצר שהיתה סמוכה ל"ארמון רב התפארת". הבית שמש למגורי הפועלים ואילו החצר על כל בניניה, וכן בניינים נוספים שהקים בה אלפרד, שמשה את צרכיה המשקיים של החווה. בסך הכל,  לאחר כל  רכישות הקרקע של בני טריידל, השתרעה  אחוזתם  על לא פחות מ-650 דונם, ממיטב הקרקעות שהיו מיועדות מלכתחילה להגדלה עתידית של מספר האיכרים במושבה הקטנטונת.

עד תחילת שנת 1912, עת הגיע אלפרד סופית לארץ-ישראל, היה יופּ האיש שבשטח. הוא נע בין חובותיו למשרד שבחיפה, לבין האחוזה המשפחתית שהוקמה בכנרת. אצטט בזה קטע ממכתבה של נעמי  שפירא,    שהיתה   חובשת בכנרת בשנת 1911-1912, בו מתואר קוּריוֹז שאירע בעת שפרצה מגיפת החולירע באזור חיפה, משם הגיע יופּ טריידל באותו יום ששפירא מתארת במכתבה:

הנני לספר לכם דבר מצחיק שקרה בשבוע העברה [שעבר]: כידוע לכם מר טרייטל [טריידל] הגדול*, עובר ושב בדרכים האלה לעיתים קרובות מאד וגם ההסגר איננו מניעה בשבילו, כי הוא משלם נפולאון** בסמך*** ועובר כמובן ובא תיכף לכנרת, להשגיח על בניני אחיו. היום היה עלי ללכת אליו ולעשות לו דִיזִינְפֶקְצְיָה [חיטוי] טובה. מר גּוּלְדֶה**** שולח לי שומר ההסגר ומכוֹנָה בשביל לזרוק מי סוֹבְּלִימָט*****; ואנו מתכוננים והולכים עם לוויה שלימה שהיתה סקרנית לראות איך מָזים [מתיזים] מים על מר טרייטל.  נכנסנו לחדרו והוא קבלני בסבר פנים יפות ואני בקשתי שיעמוד הכן ויקבל עליו הדין של הזיית [התזת] מי סובלימט. והוא עמד, מוכן ומזומן, ואני פותחת את המכונה והמכונה אינה מַזָה [מתיזה]. אז פרץ צחוק אדיר מפי כולם. אך אני לא נואשתי ויצקתי את המים בבקבוקים וזרקתי עליו מכל הצדדים ויצא כשר.

 

אלפרד טריידל הגיע סופית לכנרת עם סיום הבניה, בדצמבר 1911, עם אשתו יאן ואמו פאולינה. באותו חודש כותבת נעמי שפירא:

בית האדון טרייטל עומד כבר הכן בכל הדרו והנני מקוה שבקרוב יבוא גם בעליו ויביא אתו אשה ואז תהיה השמחה בשבילי שלימה, שיהיה לי בית אינטליגנטי איפה להכנס ואולי יביאו אתם פסנתר ואוכל ללמוד אצל הגברת טרייטל.

אלפרד היה המתון והנוח באחיו. על אף המנטליות השונה מזו של האכרים במושבה ומשאר אנשי האזור, ולמרות היות החווה – חוות-טריידל – נבדלת ועומדת כיחידה עצמאית לצד המושבה; למרות זאת הוא קיים מערכת יחסים הוגנת של שיתוף פעולה ושכנות טובה, כשכל השטח בן שש-מאות וחמישים הדונם שלו ושל משרד "טריידל את קראוזה" – שחלקים ממנו היו מצויים בין חלקות האכרים – עוּבַּד בהדרגה על-ידו.

בית טריידל במקורו, נבנה כבית מגורים. עד מהרה הוסבו מרבית חדריו והותאמו לשמש כבית מלון. היה זה אילוץ שנבע מכך, שההכנסות מהמשק החקלאי בראשית דרכו, לא הספיקו לפרנסת המשפחה. השירותים שנתנו במלון היו ברמה אירופית והתאחסנו בו מיוחסי התקופה, אנשים מכובדים כארתור רופין, פרופסור יוסף קלאוזנר ואף הברון אדמונד-דה-רוטשילד, בעת שבקר בארץ בשנת 1914, התאכסן בבית טריידל במשך שלושה ימים ובכנרת נערכה אז לכבודו קבלת-פנים מרכזית, בה השתתפו נציגים מכל האזור ורבים מתושביו. פרופסור קלאוזנר הנזכר, לאחר אחד מסיוריו בגליל בראש משלחת מדעית, שבו התאכסן כאן, פירסם רשימה שהתפרסה במרבית עתוני התקופה והיא מובאת כאן בהשמטות נחוצות:

[…] גרמני גמור מיהודי העיירות הגרמניות, שהם קרובים במקצת לחיי הכפר, קנה לו נחלה בכנרת ובנה לו בית גדול בן שתי קומות, שיש בו עשרה חדרים מרווחים. כד"ר לוויטה בבת-שלמה וכניסבוים ביבניאל הוא לא רק בעל אחוזה, אלא גם עובד בידיו ממש. יש לו גינה של ירקות, יש לו עופות ויש לו בהמות; ונוסף לזה הקציע חלק מביתו לבית מלון, שאמנם הוא מקבל בשכרו מחיר הגון לפי הערך בארץ ישראל – 10 פרנקים ליום שכר לינה ושולחן לאיש, – אבל כל סדרי המלון ושולחנו משביעים רצון לא פחות ממה שמשביע רצון מלון אירופי בעיר גדולה. נקיון ורווחה ושלוה וסעודות טובות שלוש פעמים ביום. ואין ספק בעיני, שאדם זה יעשה ויצליח. כבר הביא את אמו מגרמניה לארץ ישראל. וזקנה זו, שקשה היה לה מתחילה להתרגל אל סדרי הארץ המשונים ואל הבדידות בכפר קטן, כבר היתה מתחלת אז – כמו שנוכחתי משיחתי הארוכה עמה – למצוא חפץ ונועם בישיבת-ארץ-ישראל; היא דואגת רק לדבר, שמועטים היהודים הגרמניים בארץ: הם היו מביאים לכאן סדר ומשטר, מלמדים את היהודים לאהוב את העבודה, את הנקיון ואת החיסכון, ומראים להם, האיך ליצור ערכים כלכליים חדשים בארץ. […]

טריידל חזר מעבודתו. ישבנו כולנו ושוחחנו על מצבה של כנרת, על עתידותיו של הגליל התחתון, וכדומה לזה. והנה עלתה לבנה אדומה כדם על אופק הרקיע. יצאנו כולנו החוצה וכמכושפים הבטנו איך האודם הופך לבן מעט מעט

כשבאנו, היה טריידל עסוק בעבודה: עמד בשרוולים מופשלים וזילף מים על פני הירקות. הוא ביקש סליחה וקרא לאמו, שתסדר את חדרינו, והוא עצמו חזר למלאכתו. הזקנה קבעה לכל אחד מאתנו חדר לבדו, והראתה לנו את כל מוצאי הבית ומבואיו, ואחר כך הכניסה אותנו אל הטרקלין ונתנה לנו ארוחת ירק ערבה, מוכנת בטעם גרמניה ובטעם הארץ כאחד.  בין כך ובין כך חָשַׁךְ בחוץ וטריידל חזר מעבודתו. ישבנו כולנו ושוחחנו על מצבה של כנרת, על עתידותיו של הגליל התחתון, וכדומה לזה. והנה עלתה לבנה אדומה כדם על אופק הרקיע. יצאנו כולנו החוצה וכמכושפים הבטנו איך האודם הופך לבן מעט מעט. וכשהתרוממה הלבנה במעלה הרקיע והתחילה מאירה באורה הדמיוני – באור הכסף הָחִוַּרְיָן – עלינו אל המרפסת שלפני המלון, שקענו בכסאות-הנדנדות, פנינו כלפי הכנרת וכולנו הסתכלות מרוכזת. נחלי אור כסף ניתכו מן השמים הגבוהים והעמוקים. והאור עטף בלבנוניותו את המרפסת, את ים כנרת ואת הירדן. את הרי הגלעד, את כנרת ואת דגניה ואת כל מה שבהם. ערפילים שקופים  קטנים תעו על פני הרקיע והאור נסתנן מביניהם והפך חיווריין כהה. צללים אדירים השתרעו מן ההרים ומן הבתים – וכי לא צלליהם של גיבורי הגליל הם?

בעוד שחבורת האכרים בכנרת, אנשי העליה השניה, היתה חדורה אידיאלים של עבודה עברית ועצמית; ובאופן זה גם חיו והתנהגו, הרי שהאחים טריידל באו כאילו "מכוכב אחר". מספרת עליזה, בתו של יוסף-יופ טריידל:

אבא היה לבוש תמיד בקפידה: צוארון מעומלן, קשה כמו קרש, עניבה וחליפה מחויטת (גם כשגרנו בכנרת), לראשו מגבעת שעם טרופית בנוסח בוני האימפריה הבריטית; והוא היה מסיר אותה בתנועת אדיבות כלפי כל אדם.

לשבחו של אלפרד יש לומר, שבשנים הראשונות גילה רוח סולידרית עם האכרים ולא זו בלבד שעבד בעצמו בגינתו (כפי שמתאר פרופ' קלאוזנר), אלא אף העסיק פועלים יהודים לצד הפועלים הערבים שלו. אחד מהם –  ברל כצנלסון – מספר במכתב ששלח, פרטים  וחויות מהתקופה בה עבד בחוות-טריידל. עדות זו נזכרת בספרו של יהודה שרת שכתב על ברל ובו הוא מצטט מדי פעם פרטים מפיו של אבא:

מעיד דוד יזרעאלי: 'בסמוך לאותו זמן רכש אלפרד טריידל אכרות של אחד המתישבים הראשונים בכנרת שעזב [הכונה לא. ברבר] את מקומו. נוסף על כך עיבד שטח של 500 דונם שנרכשו על-ידי שותפות טריידל-קרואזה – מה שחייב העסקת פועלים רבים'.

על פעילותו רבת התנופה של אלפרד, מוסיף ומספר גבי, בנו של אוסקר – הצעיר בבני טריידל:

המשק הזה היה הגדול ביותר. הוא נרכש על ידי הדוד שלי, לפני כל האכרים. זה היה המשק הראשון שהתקין לו מערכת מים משלו, הוא בנה מתקן שאיבה משוכלל שסיפק מים לצרכי הבית והשדות. משפחת טריידל הגיעה עם הרבה כסף, הם בנו חוה בהיקף גדול ושונה מאחרים: רפת גדולה ופרדס גדול ראשון.

תנופת הפיתוח וההכנסות מהמשק והמלון, נקטעו אחרי תקופה קצרה, עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה. במרבית חדריו של הבית שוכנה הקצונה הגרמנית שפעלה בארץ ובסיני. ואילו אלפרד ואוסקר גוייסו לצבא הגרמני  ושרתו  בחזית  האירופית.  אוסקר  ששרת  ב"חיל המעופפים"*הגיע עם יחידתו לארץ. את החוה ניהל במשך מספר שנים הפועל המסור והנאמן יוסף שֶׁרְמָן. בשנת 1920 נתפסה ידו ברצועת המנוע המפעיל את משאבת המים והוא נפטר בבית-החולים טורנס בטבריה. אסון זה, היה הראשון בשרשרת אסונות שנחתו על המשפחה: ביום 28 בפברואר 1921 נפטר אלפרד, ככל הנראה מדלקת ריאות קשה. הוא השאיר אחריו את אשתו יאן והבן מָאטִיס (מתי). לאחר מותו חזרה יאן למשפחתה בלוכסמבורג, ואילו יופּ, אשתו לִידְיָה והבנות יהודית ועליזה, עברו להתגורר בכנרת.

ליופּ לא היה כל נסיון בניהול משק חקלאי והוא נקרע בין עבודת המשרד בחיפה, לבין המשק בכנרת. הרווחים מהפעילות ההנדסית הצטמצמו מאד אחרי פטירתו של אפרים קרואזה שותפו, בשנת 1924; וההכנסות לא יכלו לכסות ההפסדים שנגרמו למשק בכנרת בשל ניהולו הכושל. יופּ מאן לשלם את הוצאות ועד המושבה וגם סרב לשלם פיצויים לאלמנתו של הפועל הנאמן שרמן,  כפי  שפסק  בית  משפט  השלום

העברי בטבריה. בגלל כך ובגלל שהעסיק במשקו רק פועלים ערביים, הסתכסך יופּ עם כל הציבור בכנרת. כתוצאה מכל זה הוא הוחרם על-ידי תושבי כנרת והציבור באזור כולו.

תנופת הפיתוח וההכנסות מהמשק והמלון, נקטעו אחרי תקופה קצרה,

עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה

עם הסתלקותו של אלפרד ב-1921 ופטירתו של אפרים קראוזה ב-1924, התנהל משא-ומתן ממושך בין יק"א והבנק אנגלו-פלשתינה, לבין יופּ, על הגדרת שטח של כ-200 דונם – ירושתה של האלמנה ד"ר אסתר קראוזה  – מתוך שטחי החווה. שטחים אלה הועברו בסופו של המשא-ומתן לבעלותה של חברת פיק"א*. לאחר מכן נהל יופּ משא-ומתן עם חברת יק"א, על מכירתם של 250 דונם נוספים שהיו ירושתם של האלמנה יאן, אשתו של אלפרד ובנה מתי. בסיומו של המושא-ומתן, העברו כל 450 הדונמים הנ"ל, ביחד עם חצר המשק והבית אשר בה, לרשותה של חברת פיק"א, כנגד החוב שצברה החווה משך שנות קיומה. השטח שנשאר בידי משפחת טריידל – כ-200 דונם, שהיו חלקו של יופּ וכן 45 דונם הצמודים לבית, כולל 400 המטרים שלחוף הכנרת – כל אלה נשארו בבעלותה של הגברת יאן טריידל ובנה מתי. בנובמבר 1926, הגיע יופּ למצב כספי קשה ביותר. הוא לקח הלוואה של 350 לירות מחברו הַיְינְץ נַגְלֶרובקש מפיק"א שכנגד 200 הדונמים שבבעלותו יערבו לסכום ההלואה. לקראת יום הפרעון, ביום 29 בנובמבר 1927,  בחוותו שבכנרת, שלח יופּ טריידל יד בנפשו. את מעשה ההתאבדות מבקשת עליזה בתו להסביר בכתביה:

אבי היה חייב סכום כסף לאדם אחד בשם נגלר ואפילו לא כל-כך הרבה כסף. אבא הלך לאותו אדם ובקש ממנו אורכה לתשלום החוב. כנראה שהאיש היה בלחץ ולא היה מוכן לדחות את התשלום ואיים עליו במאסר. מכיוון שאבא היה פרוסי באופיו והיה בידו אקדח, ואומץ בוודאי שהיה לו, הוא עשה מה שעשה. המעשה היה כרוך ברגשות שמירה על כבודו וכבוד משפחתו.

וממשיכה עליזה ומספרת:

את היום שהודיעו לאמי לא אשכח עד עולם. כמה גברות באו באוטו. אחת מהן היתה הדודה גרטרוד, אשתו של אוסקר. אמי רצה לקראתן ופתאום התמוטטה. נכנסה לבית כסהרורית, הוציאה את מעילה החרפי והתעטפה בו. נכנסה לחדר הירוק, בו היו הספרים. הגיפה את התריסים והתיחדה עם עצמה. אמא הבינה שלא תוכל להתקיים בכנרת בלי אבא. היא התיעצה עם מישהו, אינני יודעת עם מי, ומכרה את האדמות לפיק"א.

בארכיון המושבה שמורים העתקים מחליפת מכתבים עניפה שבין לידיה טריידל ואותו "מישהו" – שמואל טולקובסקי – מומחה להדרים וידיד המשפחה (אביו של דן, שהיה לימים מפקד חיל-האויר), לבין חברת פיק"א. את המכתב הראשון מסיימת לידיה טריידל במילים אלו:

אני מודה לך אדוני הנכבד, אם תואיל לבקש מהנהלת פיק"א תשובה במברק, כי מצבי נואש לחלוטין.

בסופו של המשא-ומתן הועברו לידי חברת פיק"א כ-650 דונם. כ-35 דונם נוספים, הגובלים עם בתי המגורים של קבוצת-כנרת, נרכשו על-ידי הקבוצה, בהסכמת ועד המושבה.  אחרי האסון, עזבה לידיה עם בנותיה את הארץ. היא הצטרפה אל אביה ואחותה בעיר קלן, שם עבדה כמנהלת חשבונות בבית-החולים היהודי בעיר. עם עליית היטלר לשלטון, חזרה עם בנותיה לארץ. כאן עבדה  כמנהלת משק-הבית בבית-החולים הדסה ובשלב מאוחר יותר, כמנהלת חמי-טבריה. על כך סיפרה אלישבע, בתו של הצייר יעקב נוסבאום תושבת המושבה:

כשנהלה את חמי-טבריה, היתה באה לבקר אותנו ולבלות אצלנו את יומה החופשי. לעיתים היתה ניגשת לאחוזת הקבר המשפחתית. מעולם לא חצתה את רחובה של המושבה. תמיד עקפה אותו בבואה.

אחרי שלידיה ובנותיה עזבו את כנרת לגרמניה, הגיע צעיר האחים אוסקר טריידל לכנרת. אשתו גרטרוד, בת לאחת המשפחות הידועות בברלין, ראתה בחווה שבכנרת מקום מקולל וחזרה עם שני בניה, גבי בן השנתיים וסטיפן בן ה-14 לגרמניה; שם נפטרה מדלקת אזניים קשה. הילדים אומצו על-ידי בני המשפחה. סטיפן חזר ארצה בגיל 16 והתקבל לבית-הספר כדורי. לאחר מכן התגייס לחיל-הסְפר ושרת בבסיס בזרקא שבעבר-הירדן. את גבי הצליחה אחת הדודות לשלוח לארץ בהיותו בן 10, ערב מלחמת העולם השניה. הוא הגיע לכנרת אל אביו הערירי והמאוכזב. על פגישתו עם אביו, שלא הכירו קודם לכן, הוא מעיד:

אבא, שהגורל כה המר לו – אַלְמְנוּת וחוסר יכולת לגדל את ילדיו – היה אדם מר-נפש. הוא השתדל להחזיר את האחוזה המשפחתית לימיה היפים, אך הצלחתו היתה מועטה.

ביום ה-8 בנובמבר 1952 נפטר אוסקר , לאחר שנפצע קשה מפגיעת מכונית בדרך לביתו. יש לציין שעל-אף אופיו הקשוח, ולמרות שהעסיק ערבים במשקו ולא השתתף בהוצאות המושבה, השפיעו הטרגדיות המשפחתיות שלו על היחס שגילו כלפיו אכרי המושבה, שהיה סובלני וסלחני. בעדותו על שנות חייו האחרונות של אביו, כותב הבן גבי בסיפוק:

גבי סיים את לימודיו בבית-הספר החקלאי בפרדס-חנה  ונישא לעפרה  –  בת-המושבה. הם חזרו לכנרת, אחרי פטירת האב, והחלו הכל מבראשית: שיקמו את הבית, ועל כל השטח שנותר משטחי החווה, טפחו מטע תמרים ראשון בכנרת. הם הקימו משפחה, התערו בין תושבי המקום והיו ככל בני הדור השני של המושבה. כמורים ואנשי חינוך, תרמו לחיי התרבות במקום ובשנות השבעים המוקדמות, נבחר גבי לעמוד בראש הפעילות הציבורית, כיושב-ראש המועצה המקומית של כנרת. גולת הכותרת של פעילותו, היתה הרחבה מאסיבית של המושבה.

גבי ועפרה טריידל

---

---

תגיות: היה זה או חלמתי חלום, סאו תוכן, ספרות ישראלית