"היה זה או חלמתי חלום" מאת שמואל (מוליק) יזרעאלי, פרק ז' – כינרת המושבה

כנרת המושבה – מ"בית קרשים" רעוע לבנין משקי איתן

צריף אותו הזכיר רופין במכתבו לחברת הכשרת הישוב בברלין – הוא "בית הקרשים", נבנה מצפון למבני החאן בצורת האות כ. במועד סמוך לישובה של חוות-כנרת, שיכּנה יק"א בשנים מאגפיו את מתישביה הראשונים של המושבה: ששה רווקים ושתי משפחות צ'ז'יק ושאולוב. מרכז הצריף הותאם ושימש כאורווה לבהמות ונבנה בו תנור לאפיה. בשלב הראשון ערכה יק"א חוזי אריסות עם ארבעה מתישבים: משפחת שאולוב, והרווקים יוסף צייטלין, אליישיב ליבוביץ' ואהרון בָּארְבֶּער. במהלך שנת 1909 נוספו עליהם ארבעה מתישבים נוספים: ברוך צ'יז'יק ומשפחתו, דוד רובין-יזרעאלי, רפאל ברז'נסקי ואליהו מזרחי.

ביום קיץ לוהט של שנת 1985, בעת שעבדתי ליד בית אבא, עצרה לידי מכונית מפוארת, מתוכה שאל אותי אדם בא בימים שאלה שהדהימה אותי: הוא שאל על מקומו של "הצריף". עד מהרה הבנתי ששאלתו מכוונת ל"בית הקרשים". השאלה כה עוררה את סקרנותי עד שעזבתי את עבודתי, הזמנתי אותו ואת בנו לביתי ועל כוס שתיה קרה ראיינתי אותו על אודות חלקו ב"בית הקרשים".

הסתבר שהאיש, סעדיה אֶלָזָם, בן לאחת מעשרות משפחות שבאו ממרוקו בסביבות שנת 1860 והתישבו בחיפה ברובע שנקרא "שכונת היהודים". הבן שינה כבר את שמו ליעקב אלון, מגוריו בתל-אביב והוא המו"ל והבעלים של עתון הקולנוע "להיטון".

האב, בילדותו, למד משך שלוש שנים בבית ספר אליאנס, ובהיותו נער עבד כשוליה אצל נגר מהמושבה הגרמנית, אדם בשם הֶאר בְּרָדֶר. נגר זה התחייב לבצע את עבודות הנגרות והתקנת הגגות, כקבלן משנה, אצל הקבלן הגרמני בֶּלְהַרְץ, שנשכר על-ידי חברת יק"א לבנות את המושבה. הצוות להתקנת הגגות והנגרות כלל שני פועלים ערבים נוצרים, שני נערים יהודים ופועל אחראי גרמני. הם התגוררו במבנים בהם עבדו. באחד הימים נכנס נחש לבית מגוריהם; הנערים נתקפו פחד ורצו לחזור לבתיהם. לבסוף שוכנעו להשאר, אך מאותו יום ישנו על תקרת הבית.

סעדיה החל את עבדותו בשכר של בישליק (מטבע טורקי) אחד ליום, והגיע אחרי שלוש שנים לשכר של שלושה בישליקים. שעות העבודה היו משעת  הזריחה  ועד  שעת  השקיעה.  הפועלים

התקינו מלכודות ציפורים באגף הבהמות שבצריף, ולכדו עשרות ציפורים, אותן בישלו בתנור שהיה במקום. לאחר העבודה ביום שישי צעדו ברגל לטבריה, שם קנו עראק. בליל שבת נערכה ארוחה חגיגית, בה השתתפו הפועלים והאכרים. דבר זה חזר גם לקראת השבת השניה.

כפי שזכור לסעדיה, הביאו האכרים את מי השתיה לאדם ולבהמה,  מהכנרת, על גבי עגלה עמוסת חביות. סעדיה סיפר כי החום בשטח היה כבד וכי נשמע רחש של נחשים בכל מקום. בשלב הראשון הם עבדו משך שבועיים, בהם כיסו שני גגות והרכיבו את הנגרות. אחרי מספר חודשים עבד סעדיה עם אותו הצוות בחוף המושבה בבניין מזח עץ, על בסיס עמודי ברזל. אורכו של המזח היה כחמישים מטר והוא יועד לטעינת תבואה שתשלח לגרמניה. התבואה הוטענה על גבי רפסודות ששייטו מכאן לצמח ושם הוטענה התבואה על הרכבת. עוד שימש המזח להסעת נוסעים לצמח וגם לטבריה. שמור בידי מכתב (שצילומו הובא בעמוד הקודם) ששלח רופין לרוזנהק, וממנו מתברר כי המזח עליו סיפר לי סעדיה היה פרי יוזמתו של רופין, אך כמו בנושאים אחרים בעלי חשיבות ציבורית, נבנה המזח על ידי שני הגופים המיישבים – יק"א ו"החברה להכשרת הישוב" של ההסתדרות הציונית. מן המכתב נתן ללמוד היטב על שיתוף הפעולה ההדוק שהתקיים בין שני גופים אלה.

ימינה יזרעאלי, אחותי, נשענת על החוליה האחרונה ששרדה מבסיסו של המזח שנבנה בכנרת ע"י יק"א והמשרד הארץ-ישראלי. תמונה משנות ה-40 של המאה ה-20

המבנה המשקי של כנרת המושבה

כל אחד מאריסי המושבה קבל מיק"א לקראת שנת עבודתו הראשונה, 2,200 פרנק עבור זרעים, מספוא לבהמות העבודה ולהוצאות המחיה. כמו-כן קבלו האריסים 300 פרנק כל-אחד, לשם רכישת בהמות עבודה וציוד ראשוני. במהלך השנים 1909-1911 בנתה חברת יק"א את מבני המגורים, מבני המשק, את החומה המקיפה אותם וכן במקביל, במקום שהוא היום תחילתו של רחוב הראשונים – את שני מבני הציבור הראשונים, בני הקומותיים – את בית-המרקחת ואת בית-הספר. באותה תקופה, בנה יוּפּ-יוסף טְרַיְידֶל, עבוד אחיו אַלְפְרֶד,  מבנה בן שלוש קומות, הממוקם בצפונו המזרחי של רחוב המושבה, הוא בית-חוות-טריידל. כל הבתים כולם נבנו מאבן בזלת מקומית, שנחצבה מגבעה הנמצאת ממערב למושבה. כיום עומדת על גבעה זו שכונה חדשה המכונה "גבעת הבזלת". השטח החקלאי שיועד לכל איכר ליחידה המשקית, היה כ-230 דונם. כל אכר קבל את חלקו הקרקעי כשהוא מחולק על-פני שלוש מדרגות גובה בהרים: "בראשונה" – היא מדרגת ההר הגבוהה, הנמצאת על הרכס או מעט מתחתיו; "בשניה" – היא מדרגת הביניים; ו"בשלישית" – היא המדרגה הנמוכה, שלמטה ממנה משתרעת רצועת החוף. בסך הכל קבל כל איכר, בשלוש המדרגות כ-160 דונם. את השטח הנוסף – כ-70 דונם קבל כל אכר במישור הנמוך שלחוף האגם. בכלל 70 הדונמים האלו, נכללה ה"חַכּוּרָה". זו היתה חלקת שדה שהיתה צמודה לבית האכר ולחצרו ושמשה לגידול ירקות ועצי פרי לצריכה ביתית. במשך שלוש השנים הראשונות, עד לעת שפרצה יק"א דרך אל שטחי ההר העליונים, עבדו אכרי המושבה רק כ-160 דונם מיחידתם. על-מנת ששארית השטח  לא  תשוב  ותתפס  שוב  על-ידי הבדואים, חייבה יק"א את אכרי בית-גן, לזרוע את החלקות הגבוהות של אכרי כנרת, מאחר שהדרך משם אל הגרנות של בית-גן היתה מתונה ונוחה. במסמך הבא המובא בזה מתועד פרוטוקול מאסיפת אכרי בית-גן, המתחייבים בפני יק"א לעבד את השטחים האמורים:

כבוד האדון רוזנהק שלום.

רצוף בזה הננו שולחים לכ' [לכבודו] את הפ"כ [פרטי כל = פרוטוקול] של החלטתנו מהאסיפה שהיתה בבית-ג'ן אודות אדמת דליליקה [דלאייקה] והננו מבקשים את כ' [כבודו] לבל יחשוב ויחשוד אותנו כי נתרשל בדבר הזה ונקוה אפו [איפוא] כי כ' יבטח בנו הפעם ולא יחשוב אחרת.

ברגשי כבוד בשם הועד יצחק שארפמן נחום סנדלר בית-ג'ן

פרטי-כל אנחנו חתומי מטה אריסי בית-ג'ן החלטנו לחרוש ולזרוע בדורה ושומשומין את [חלקות?] I ו-II משל אדמת מְנָרָה בדליקה, כל אחד ואחד את חלקו! והעובר על החלטה זו יענש מטעם האמיניסטרציה והועד לא לתת לו להכנס […] לביתו משך שלוש שנים.

פה יבנאל כב ימים לחודש אדר א' העתר. [ה'תר"ע / 1910]

(-) חתימות האכרים.

**

 

הראשונים

ששת הרווקים ושתי המשפחות הראשונות של כנרת נבחרו להתישב במקום על-ידי יק"א, כשהעיקרון המנחה לבחירתם היה נסיון קודם בעבודה חקלאית. אך שום רקע משותף אחר לא היה ביניהם.  עובדה זו מוצאת ביטוי ייחודי – אף כי סובייקטיבי וחד-צדדי למדי –  בכתביו של אחד משמונת הראשונים – ברוך צ'יז'יק – "מתוך יומן של פועל שהתאכר":

צ'יז'יק –אבל הנה באתי למקום, שהחלומות נשאו את נפשי וחוט-האריגה של חלומות-זהב נפסק. התוודעתי למציאות המרה, והכל נמוג ונמס. מכיר אני אישית את פרצופי ששת חברי האכרים ודמות דיוקנם הרוחני – ועש מתחיל לנקר בלבבי: האפשר להתפתח וללכת קדימה בחברה מגוונת כזאת? ניצבים לפני אחד אחרי השני: צ' בעל פנים גסים, מלובש בכובע-צמר גבוה מגזרה המצפתית, אחד הטיפוסים של "בעלי האגרוף" במושבות. את חינוכו החקלאי קבל במושבה מ' ושם נודע, כי לפני הפקידות אי-אפשר שיהיו כל האיכרים שווים, רק כל מאן דאלים גבר, ומקיים הוא במושבה הצעירה השקפתו זו. בכל כוחותיו ובכל האמצעים משתדל הוא לנחול לפני הפקידות עטרת כבוד בשם איכר חרוץ, כדי שיהיה המוציא והמביא בענייני המושבה ויוכל להשתמש להנאתו בחולשתם של האיכרים הנותרים. ר', בונה אידיאולוגיות חדשות לבקרים: מנהל תעמולה, שהאיכרים החדשים יקנו בכסף ההלוואה הניתנת מהפקידות – רק פרדות, והוא בעצמו קונה סוסים הצעיר ב' היודע לשתות מים מן הצַרְצוּר* ישר דרך הגרוגרת והחרוץ בענייני עגלונות, יתום הוא מהוריו, שהיו איכרים לפנים, ובזכות זו קיבל איכרות במושבתנו. גר הוא עם צ' והלה משתמש ורודה בו כמו בעבד. זוג שני – ל' ו-ר'. הראשון בן איכר מ-ג', איננו תופס את כל עניין האיכרות בגליל. הלא פלחים פשוטים אנו, בעצמנו חורשים וזורעים ובכלל עמלים ועובדים. על פניו ניכר, שמוכן הוא תיכף, גם ברגע הנוכחי, לעזוב את האיכרות; רק כבוד אבא עוצר, ומתאפק הוא עוד איזה זמן קצר. השני, ר', בונה אידיאולוגיות חדשות לבקרים: מנהל תעמולה, שהאיכרים החדשים יקנו בכסף ההלוואה הניתנת מהפקידות – רק פרדות, והוא בעצמו קונה סוסים. גם שונא מוחלט הוא לגדל אווזים במושבה כנרת. ובכל יום הורג אווז נוסף מעדר אווזינו. החבר ב' – אדם הגון מאד, חשך [חסך] כסף באמריקה והתאכר פה על כספו הפרטי, חולם הרבה על התפתחות המושבה, מסוגל לנהל משק ביתי, ביחוד אוהב הוא גידול עופות – אדם טיפוסי בשביל חוואי ארץ-ישראלי. אחרון-אחרון חביב – הטשרקסי ש', המתקשט תמיד במלבושו היפה, עם חגורת כסף על המתניים ופגיון נתון בנרתיק כסף. זכה להתאכר מסיבת התקווה, שתלו ביהודי גרוזיה, תושבי ההרים, שקרובים הם לטבע ויתאימו להיות איכרים בארצנו. אבל התקווה נכזבה, כי המעטים שהם איכרים ברוסיה – לא היגרו הנה, ורק עירונים ורוכלים באו, והם רחוקים מאד מעבודת השדה. גם ש' שלנו לא עובד כלל, רק מחליף בכל פעם את בהמות העבודה, שקנה בכסף האדמיניסטרציה, בבהמות גרועות יותר, ובעודף שותה לשוכרה וחי עם משפחתו בעלת שלוש הנפשות. נוסף לכל זאת – המצב הכללי של אי בטחון הנפש והרכוש, קשי החיים בשנה הראשונה להתאכרות, שיש לקנות הכל מן החוץ, והכסף מצומצם, שקיבלו בהלוואה מהפקידות, אינו מספיק אפילו לקניית מעט חלב לילדים החולים בקדחת – מעוררים עצב ותוגה; ומרגיש אני כי כל חלומותי הולכים ופגים. גומר אני לקרוא ויוצא החוצה  – ולפני משתרעת הכנרת הטובלת בזוהר השמש. המון אהבה מפכה ללבי, רחשי לבבי מתגברים והרהורי הרעים חולפים ועוברים. ברוך – הבכור לעשרת ילדיהם של שמואל-זַנְווִיל ובְּרַיְינָה, שאף מגיל צעיר לעלות לארץ. הוא הגשים את חלומו לאחר שסיים בית-ספר חקלאי של יק"א ועבד בחוות חקלאיות באזור סובטרופי ברוסיה. לארץ עלה עם אחותו בת ה-14 –  חנה. בארץ עבד במשקו של משה סמילנסקי. לאחר מכן עלה לגליל עם חבורת פועלים והתקבל לעבודה בחוות-סג'רה. במכתביו, השפיע על הוריו המתלבטים לעלות ארצה. ביפו הפגיש את אביו עם א. רופין וזה, הסכים לקבלו כעובד בחוות-כנרת. את הוריו ומשפחתו שיכן בטבריה הסמוכה. האב, שהיה אדם גס ובעל מזג סוער, מתואר על-ידי הסופר עבר-הדני, כאדם "קשה-עורף". והוא מספר על נסיבות סילוקו מחוות-כנרת: "ספרדי אחד עשה דבר שלא כהוגן, רבתי אתו וגם הרבצתי בו במכת-יד". ברוך סידר לאחר-מכן, את אביו, לעבודה בסג'רה, לשם העביר גם את כל המשפחה. בקיץ 1909 התקבל ברוך, על-ידי יק"א, כאריס בכנרת, והעביר לחדר האחד שקיבל, את הוריו ותשעת אחיו ואחיותיו. כאן קיווה להגשים את חלומות נעוריו. במקום אחר ביומניו הוא מתאר חלום זה אודות החווה שיקים בארץ ישראל:

שם כל אחד תחת גפנו ותחת תאנתו. כמו חיים ניצבים עתה רעיונותי ומחשבותי ואפילו מראות הטבע כמו שציירתי לי אז, בחלומי, אני רואה עוד פעם, כמו בהקיץ, במקום גבוה מתנוסס נוה-שאנן, בית הבנוי בשתי קומות, גינה מקיפה ובה רפידת דשא, הדומה לצבע הקטיפה.

אך כפי שתאר בכתביו, עד מהרה טפחה המציאות הקשה על פניו. באמת, היתה זו משימה בלתי אפשרית לברוך – "הפרופסור המפוזר" – שהיה כה עדין בנפשו ובגופו, לקיים בתנאי הבראשית של אז, את כל משפחתו העניפה. חברו אהרון הלוי מספר כיצד פגש יום אחד את ברוך בשדה והוא  שקוע  בבחינת  צמח  שעקרה המחרשה. "ברוך! ברוך! צעקתי פתאום, ראה איפה הפרדים והמחרשה?! הפרדים לא האזינו להסבריו של ברוך, מה-טוב שהסלעים עצרו בעדם".

נסיבות עזיבת משפחת צ'יז'יק את כנרת ואת רעיון האיכרות בכלל, גם הוא סיפור ניפתל: לשר המלחמה הטורקי, גָ'מָאל פָּשָׁה, היתה אידאה ליפות את דמשק בבולווארים (שדרות) נוסח פריז. הוא קיבל את עצת פקידו המהנדס אליהו ווִילְבּוֹשֶׁבִיץ, שהטיל את המשימה הזאת על ברוך, וזה היה עיסוקו כל שנות  המלחמה.  גיוסו  של  ברוך  לצבא,  הביא  לתחילתהנתק ושריפת הגשר בינו ובין החלום שרקם הוא עצמו, להתמיד ולחיות על שפת הכנרת הקסומה. נישואיו והמשרה המפתה שהוצעה לו, שבמסגרתה התאפשר לו לעסוק במחקר, ניתקו  אותו  סופית  מן  החלום  הזה.  מאוחר  יותר  הוא  פתח  בית  מסחר  לזרעים ולשתילים בתל-אביב. בכל אלה מצא ברוך ביטוי הולם לנטיות לבו, בעוד שאבא וחבריו החדשים המשיכו בכנרת, במאבק אישי וקיומי עד אחרית ימיהם.

את שרה, אשתו לעתיד, הכיר ברוך בדמשק, שם היתה מורה בבית-ספר עברי לבנים. ברוך התקבל לעבודה אצל האגרונום אטינגר במחלקת ההתישבות של ועד-הצירים. הוא ושרה הניחו יסוד למוזאון חקלאי שעבר  מתל-אביב לירושלים. עם יסוד המושבה הרצליה, הם בנו שם את ביתם.

**

ברוך צ'יז'יק, המתאר את "פרצופי" ששת חבריו הארכים, מתעלם משום מה מקיומם ומחולשותיהם של שנים נוספים והם אליהו מזרחי ושלו עצמו. כל השמונה תרמו, על-פי תחזיתו הפסימית לשאלה שהוא שואל "האפשר להתפתח וללכת קדימה בחבורה מגוונת שכזו?!" אכן, תוך ארבע שנים כל החבורה הזו "הצביעה ברגלים", ועזבה את המושבה – כולל ברוך עצמו. פרט לאחד – אבא! שעמד כ"סלע איתן מול כל תלאות הימים"!

למרות מיעוט החומר המצוי ברשותנו על כל אחד ואחד מן השבעה הראשונים הללו, אנסה לסכם את הידוע לי על כל אחד מהם.

צ – צייטלין:

יוסף צייטלין היה הראשון מבין ארבעת המתישבים הראשונים בכנרת, אשר עלה ארצה. הוא נמנה עם עשרת החלוצים שגייס אבא ברוסיה לכיבוש העבודה במלחמיה, שם עבד כשלוש שנים במשקו של האכר קַרְנִיאֵל. יוסף היה פועל חרוץ ומצליח. בכנרת נשא לאשה את חַסְיָה, בת זכרון-יעקב. כאן נולד בנו הבכור משה. צ'יזי'ק מתאר אותו כ"בעל אגרוף". אבא סיפר שהיה "סוחב" ציוד מן החוה ולשם הצדקת מעשהו היה טוען שהחוה תתפרק ממילא. עם בנית הבתים במושבה, הזיז את יתד הגבול, כך ששטח ה"חַכּוּרָה" שקבל היה רחב משל שכניו.

הוא היגר לאוסטרליה בשנת 1912; משם שלח להורי, בשנת 1930, את ההזמנה המצולמת בזה, הזמנה לבר-המצוה של בנו הצעיר לֵאוֹן. כפי שנודע, נהרג ליאון, כעבור מספר שנים, בתאונת אופנוע.

למרות שקבל מממשלת אוסטרליה שטח ענק והיה לבעל חוה, נראה שגם שם לא ליקקו החקלאים דבש, עקב שנות בצורת ממושכות ובעיות נוספות.

ב – ברבר:

אהרון בַּרְבֶּר, השני לארבעת המתישבים הראשונים. העדויות היחידות שנשתמרו לגביו בארכיון המושבה הן, שטר בחתימת ידו, לכיסוי הלואה בסך 300 פרנק שקיבל מיק"א לשם פיתוח משקו; ומסמך נוסף ובו המלצה ליק"א, לקבל את רפאל בֶּרֶזִ'ינְסְקִי כאריס בכנרת, עליה הוא חתום ביחד עם שלושת חבריו האריסים האחרים.

הוא היה בן למשפחת אכרים (כנראה מגדרה). לפי עדותו של ב. צ'יז'יק הוא היה עגלון חרוץ. הוא התגורר בביתו של צייטלין שהיה "משתמש ורודה בו כמו בעבד".

ש – שאולוב:

פקידי יק"א התרשמו מאד מהופעתו הדרמטית, כשהוא חמוש בפגיון וחגורות כדורים צולבות. הם סברו שעומד לפניהם גיבור עז-נפש שיתרום לנושא הבטחון בכנרת

עֲזָרְיָה שָׁאוּלוֹב, השלישי לארבעת המתישבים הראשונים. מהיהודים ההרריים שבאו מחבל דג'קיסטאן שבקווקז, המיושב על-ידי צ'רקסים. הרב יצחקי, שהיה רב העדה היהודית בַּחבל, עלה ארצה עם מספר משפחות שהתישבו תחילה במושבה באר-יעקב שבחבל יהודה. לשאולוב לא קסם משק המטעים שבהרי יהודה. הוא שאף למרחבים של שדות הפלחה בגליל. פקידי יק"א התרשמו מאד מהופעתו הדרמטית, כשהוא חמוש בפגיון וחגורות כדורים צולבות. הם סברו שעומד לפניהם גיבור עז-נפש שיתרום לנושא הבטחון בכנרת, וכך התקבלו שאולוב ואשתו למושבה.  השניים, שרגילים היו לחיות בין בני עדתם, הרגישו כאן בדידות רבה. מרוב אכזבה, החל שאולוב לשתות לשכרה, עד שאבד את המעט שהיה לו ואז נאלצו הוא, אשתו ובנו הקטן לעזוב את המקום. על הנסיבות שהביאו את שאולוב אל הטיפה מהרה, מצויה גם עדות אחרת: ביומנו של הפועל גבריאל שפירא, מראשוני חוות-כנרת, כתוב:

יום ג' 21 ביולי 1909. אבל כבד! שאולוב מכנרת הלך עם עוד שלושה בחורים. שני בחורים טבעו בירדן. עצוב מאד. אחד מהם סמואלי בגיל 23 מקווקז, והשני משה שפרני בגיל 17 מטבריה. והסברה אומרת ששאולוב לא יכול להיישיר מבט בעיני חבריו והחל לשתות.

מאז שעזב את כנרת נעלמו עקבותיו. רק לאחר כעשרים שנה מסופר עליו בקשר למה שהתרחש בתל-חרסה, שבאזור תל-מונד. בסיפור ההוא "מככב" יהודי צ'רקסי, בעל שפם ערבי, עטוי עבייה וחבוש כּוּפִייָה  ועָקָל – הוא השומר ע. שאולוב.

הפועלים המעטים שנשארו בתל-חרסה, ברחו בעוד מועד. השומר שאולוב, יהודי צ'רקסי, שחור פנים, בעל שפם ערבי, עטוי עבייה וחבוש כופייה ועקל, ומדבר ערבית רהוטה, נשאר יחידי במקום, ולא ידע מורך מימיו, נתחלחל לפתע כשהופיעו לפניו בצהרי יום המבוכה, צעירים ערביים בסכינהם וגרזיניהם ושאלוהו ליהודים המסתתרים ושיחרו למוסר אזנו, על שאיננו מצטרף למלחמת "ג'יהאד" בכופרים ושומר על רכוש "ארורי אללה", כבן לא אמון. הם שללו מכל הבא לידם, ובקריאות "אִיטְבַּח אֶל יָהוּד!" עזבו את המחנה. השומר ברח בדרך עקלקלות והשאיר את המחנה כולו הפקר, וכל עוד נשמה באפו נמלט אל הישוב העברי הקרוב. אנשי תל-חרסה חזרו למקום ומצאו הכול כשורה. בימי העדרם שלחו השלטונות משמרת חיילים אל הגבעה, לשמור על האנשים והרכוש. הרכוש נשאר ברובו שלם, פועלי הסביבה הקרובה עמדו זה כבר בעבודתם, והשומר שאולוב, שיזר את שפמו באותו השקט הקודם, כאילו לא קרה דבר.

ל – ליבוביץ':

אֶלְיָשִׁיב לֵיבּוֹבִיץ', הרביעי לארבעת המתישבים הראשונים. היה בנם השני של דב ורבקה ליבוביץ', מראשוני הביל"ויים וממיסדי המושבה גדרה. אלישיב שלמד תחילה ב"חֵדֶר", היה לאחר מכן אחד מתלמידיו של המורה יוסף ויתקין. משהדהדה בארץ קריאת הקסם "הגלילה!", עזב את משק הוריו ונתקבל על-ידי יק"א כאריס בכנרת.

לאלישיב שגדל ועבד במשק שהתבסס על מטעים, היה משק הפלחה הגלילי זר ומרוחק. משקו היה סמוך למשקו של אבא, הם חיו בשכנות והתפתחו ביניהם יחסי חברות. אבא סייע לו בהדרכה, בניהול משק הפלחה (שכאמור היה זר לו), ובכלל – עזר לו להסתגל לאקלים החם של עמק הירדן. אלישיב סבל מקדחת ממארת עד כדי סכנה לחייו. הוא אושפז למשך תקופה ארוכה בבית-החולים  טורנס בטבריה. בתקופת אישפוזו, סייע אבא לפועל שלו בהפעלת המשק. אלישיב חזר מבית-החולים כשהוא תשוש. מצבו הכלכלי התדרדר עד כדי שנאלץ לעזוב את כנרת. הוא עשה זאת בלב שבור. ברוב יאושו היגר לאוסטרליה. במלחמת העולם הראשונה התגייס לצבא האוסטרלי ושמח להמנות עם חיל המשלוח האוסטרלי למדבר סיני. בזכות הכרותו עם שטחי סיני ודרום הארץ וכן שליטתו באנגלית, עברית וערבית, מונה להיות מורה דרך ומוביל לקורפוס הגמלים הקיסרי. באחד הקרבות נפצע והוחזר לאוסטרליה. לאחר שהחלים, נשא לאשה  בת למשפחה ארץ-ישראלית ונולדו להם שתי בנות. בעזרת אביו חזר עם משפחתו הצעירה ארצה. במאורעות 1936 היה מפקד משטרת הישובים בגדרה ובאותה עת ביקר בכנרת. היו אלה ביקור ופגישה מרגשים: הורי ארחו אותו בשמחה והם ישבו עד שעת לילה מאוחרת והעלו זכרונות מימים עברו. כעבור שנתיים, ב-ג' אייר תרצ"ח, נפטר אלישיב ממחלת דם.

                                                                                                                 החייל אלישיב לייבוביץ במדי הצבא האוסטרלי                        לייבוביץ דש בזוג הסוסים המשותפים שלו ושל יזרעאלי

 

ב – ברז'ינסקי:

הורי הגדירו אותו כ"ג'ינג'י ישר והגון מאד"

רפאל בֶּרֶזִ'ינְסְקִי היה אחד ממליון ורבע יהודים שהיגרו ממזרח אירופה לאמריקה, באותה תקופה בה קלח הקילוח הדק של אנשי העליה השניה לארץ-ישראל. לאחר מספר שנים הוא עלה ארצה והגיע לכנרת. בארכיון המושבה שמור העתק מכתב, בו ממליצים אריסי כנרת הראשונים לפני יק"א לקבלו כאריס במושבה. ההמלצה התקבלה! מי היה איפוא, רפאל ברז'ינסקי? מה היו מניעיו? האם היתה ירידתו לאמריקה ירידה לצורך עליה – לשם צבירת כסף ונסיון בעבודה חקלאית, לקראת חיים עתידיים בארץ? או שהכוח שהניעו היתה  האש המחלחלת בעצמותיו של "היהודי הנודד"? מכל מקום, מעידים הורי, שהוא ורעיתו היו שכניהם הטובים מדרום; וכאדם, הוא הוגדר על-ידם כ"ג'ינג'י ישר והגון מאד". גם אבא וגם ברוך צ'יזיק ראו בו פוטנציאל שיתרום לליכוד המושבה  ולהתפתחותה. אך לא ארכו הימים ובאה פניה משותפת שלו ושל יוסף צייטלין ליק"א, בבקשה להשתחרר ממשקיהם בכנרת, מאחר שהם החליטו להגר לאוסטרליה.  זוכר אני יום אחד בראשית שנות הארבעים, שלושים שנה לאחר עזיבת משפחת ברז'ינסקי את המושבה, התארחו הוא ורעייתו עם בתם וחתנם בביתנו. הם סיפרו שהחליטו לשוב ארצה לצמיתות. שוב היה כאן מפגש מרגש מאד, מלווה בהעלאת זכרונות מימים עברו. משפחת ברז'ינסקי השתקעה במושב בוסתן הגליל, שבגליל המערבי, שם נתקבל החתן כאחד מעובדי הציבור של ועד המושב.

מזרחי

אליהו מזרחי, בעל משפחה ומטופל בילדים, גיסו של אפרים קראוזה (אחיו של אליהו קראוזה, מנהל חוות-סג'רה), היה בשנים 1907-1908 אריס במושבה כפר-תבור, שם נפצע בתיגרה עם הבדואים. לאחר החלמתו, בקש מפקידות יק"א להעבירו כאריס לכנרת. הוא שכר לאשתו ולילדיו דירה בטבריה ואילו הוא עצמו התגורר באחד מחדרי הרווקים ב"בית הקרשים". בכנרת, החזיק מעמד שנתיים בלבד. היו אלה שנים רצופות מאבקים עם חבריו, מאחר שהעסיק במשקו פועלים ערביים חוּמָשִׁיִים – שהיו שותפים על חמישית מהיבול; זאת בניגוד להחלטת האסיפה של אריסי כנרת, לקיים במקום עבודה עברית בלבד. אחרי מספר מכתבי תלונה של הועד הכנרתי לפקיד יק"א מר לוי, מכתבים אשר לא נענו, באה פניה אל מר רוֹזְנְהַק הממונה עליו:

לפקיד הנכבד מר רוזנהק

פקיד המושבות בגליל טבריה.

אדון נכבד!

אחרי שבקשנוךָ לבקש את הא' [אדון] מזרחי שיפטור את הערבים העובדים על אדמתו על החומש* מלאת את בקשתנו וכתבת מכתב להנ"ל לשנות את סדר עבודתו. אך הא' מזרחי, שהוא אריס בכנרת כאחד מאתנו, אינו מתחשב עם דעת כולנו, דבר המתנגד לקונטרקט [חוזה] שחתמנו לך אדון נכבד. ועוד יותר כמדומנו שלא התחשב את המכתב שלך לשנות את שיטת עבודתו, כי בא ואמר שהערבים פועלים יומיים הם, ואנו יכולים להראות בעובדות שחומשיים הם. אך לו היו גם פועלים יומיים העובדים אצלנו כל השנה או פחות מזאת, מתנגדים אנו כולנו פה אחד לזה, ומחליטים לא לקבל ערביים לעבודות כמו חרישה ועוד, חוץ מבמקרים יוצאים מן הכלל. הננו פונים אליך אדון נכבד, למלא את בקשתנו ולעמוד על הסעיף האומר שכל אחד מהאכרים מוכרח להכנע להחלטות המושבה.

באנו על החתום, ביום ג' כסלו תר"ע 6.12.1909.

 

"אתה בעצמך רואה שזה היה עוני. איזה תקוה נשארה לי?

לבי מלא מרירות. אולי זה טוב לעלם צעיר שאין לו משפחה".

אחרי שתי שנות מאבק פנה אליהו מזרחי אל רוזנהק במכתב (בו נושא העבודה עם הפועלים הערבים אינו מוזכר) והוא מפרט ומנמק את בקשתו לעזוב את כנרת, ועוד לאשר לו מענק של לא פחות מ-2000 פרנק, כדי לפרוע את חובותיו הרבים. הוא מציין שמצבו הכספי הדרדר  כתוצאה מפציעתו הקשה ועוד:

נאלצתי לקחת הלוואות – לא העזתי  לבקש סיוע, כי רציתי להתאושש

ולצאת מהחובות ולכן לא התלוננתי בפניך ועל כך אני מצטער היום.

כאן בא פירוט הסכומים וההלוואות שהיה חייב ומוסיף:

אתה יכול לברר זאת, אתה בעצמך רואה שזה היה עוני. איזה תקוה

נשארה לי? לבי מלא מרירות. אולי זה טוב לעלם צעיר שאין לו משפחה.

והוא מסיים:

ברצוני למסור לידיו את העניינים ואבקש לפעול כלפי כפי שפעלת עם

האדונים סוקולוביץ וארנסון שעזבו השנה מושבות אחרות.

נראה  שבקשתו לסיוע נענתה בחיוב, בזכות קשריו המשפחתיים עם האחים קראוזה. קשרים אלה גם מיתנו את תגובות יק"א לתלונות הועד נגדו. כמו כן, בעת בניית בתי המושבה, כוסו גגות הבתים ברעפים; רק הבית שיועד לאליהו מזרחי, מכל בתי המושבה, נבנה לפי בקשתו עם גג שטוח, דוגמת הבתים בכפרים הערביים, כגגות המשמשים ליעודים שונים. את משקו של מזרחי רכש יצחק כהן, שמשפחתו היתה לימים – ועד ימינו אלה – העניפה  והמסועפת בכל משפחות המושבה.

ר – רובין (יזרעאלי):

אכן היה אבא איש של אידאות, אותן תירגם לשפת המעשה!

אות הקוד "ר" בהגיגיו הנזכרים של ברוך צ'יז'יק מכוונת לא לאחר מאשר דוד רובין-יזרעאלי – אבא! אחזור ואצטט, לשם העניין שבדבר, את ה"מחמאות" שחולק צ'יזיק ברוב יאושו, ל-"ר":

ר', בונה אידיאולוגיות חדשות לבקרים, מנהל תעמולה שהאכרים החדשים יקנו, בכסף ההלוואה הנתנת מהפקידות, רק פרדות, והוא בעצמו קונה סוסים.

אין זו אלא השמצה! מאחר ש-ר' קנה בכסף ההלוואה זוג פרדות לתפארת; אך אליבא דברוך, חטאו הנורא היה הסוס האחד שרכש מחסכונותיו שלו. במקביל רכש גם שכנו אלישיב ליבוביץ' סוס נוסף. סוסים אלה נרתמו יחדיו ועבדו לסרוגין במשקיהם – כתוספת לזוג הפרדות שרכש כל אחד מהם בנפרד. אשר להיותו "אידיאולוג" – אכן היה אבא איש של אידאות, אותן תירגם לשפת המעשה! ואשר לחטאו השני הנזכר בכתבי צ'יז'יק:

מי שלא יודע מה המשמעות של עדר אווזים ללא רועה, לא יכול לתאר בדמיונו לאיזה נזקים בלתי הפיכים יכול עדר שכזה לגרום. קונפליקט זה מזכיר את המאבקים שהיו  ב"מערב הפרוע" באמריקה, שם גרמו עדרי הבקר נזקים רבים לענפי החקלאות האחרים, עד שהומצא חוט התיל הדוקרני שתחם את שטחי המרעה שם.

אבא גידל, בשתי "חכּוּרוֹת" שמשני עברי ביתו, ירקות, עצי פרי וגידולים נסיוניים שונים. אלה הושחתו חדשות לבקרים על-ידי עדר האווזים של משפחת צ'יזיק. על המציאות במערומיה, מעידה אחותו של ברוך, ציפורה, בספרה של שרה, אשת ברוך – על ברוך בנתיבותיו:

גדלנו אווזים ותרנגולות. העופות התהלכו להם חפשיים בשטחים הריקים, מבלי שיעמוד בפניהם כל בנין או גדר. הם היו מחטטים בכל מקום בו נמצא מזון, ביחוד בגורן.

כיד הדמיון הטוב על ברוך, המספר על אווז הרוג בעדרו בכל יום ויום, הרי שבתוך מספר חדשים היה כל עדרו כלה מן הארץ. אבל סביר לחשוב שבמשך מספר חדשים נפגעו אווז או שנים בהתעופף אבן מרתיעה לעבר המזיקים משיגי הגבול. ומספרת על-כך גם אמא כשהיא נזכרת בזעזוע שעבר עליה בבוקר יומה הראשון בכנרת. חלק מעדר האווזים, התעופף מעל מכלי אגירת התבואה בחצרו של אבא, והחל לזלול בכל-מקור. בתגובה, סגר אבא מספר אווזים, במגמה לשים קץ לנזקים שנגרמו לו. בתגובה, תקפו זנוויל האב, בריינה האם וכל אחיו ואחיותיו של ברוך את אבא, כדי לאלצו לשחרר את האווזים הכלואים, כשבריינה האם מנסה למשוך בשערות קרחתו המגולחת. סיפור זה, שחזר ועלה בביתנו במשך שנים, אפשר להסיק ממנו את עצמת תיסכולה של אמא ואת דאגתה מיומה הראשון בכנרת, לקראת העתיד.

*

משקו של ברוך צ'יז'יק, נוהל לאחר גיוסו לצבא הטורקי, על-ידי אחותו חיה אשר נישאה לחיים דב בלינקוב. חיים היה אדם בעל אישיות חזקה ותוססת, יליד העיר הומל, שם היה פעיל בהגנה היהודית  כנגד הפורעים בפוגרום הגדול שהיה בעיר. הוא עלה ארצה בשנת 1906. יחזקאל חַנְקִין בן עירו הכניס אותו לשמירה באירגון "השומר". נסיונותיו החוזרים להתקבל כחבר באירגון נדחו. כמוהו נדחו בקשותיהם של חברים אחרים, ביניהם יוסף לִישַׁנְסְקִי, ולכן החליטו ליסד

קבוצת שמירה בשם "המגן". אגודה זו קיבלה על עצמה את השמירה במספר ישובים בדרום.

אחותה של חיה, שרה, הכירה את יוסף טרומפלדור בעת שהיה בחוות-כנרת ויצאה אתו להגנת תל-חי – שם נפלו שניהם

בהשפעתו של יוסף לישנסקי, הצטרף חיים דב למחתרת נילי. נראה שבדרך נס ניצל מהגרדום בדמשק, בו נתלו חבריו – נעמן בֶּלְקינְד ויוסף לישנסקי. מאחר שבתקופת המלחמה הקדיש חיים-דב את מירב זמנו לפעילות באירגון "המגן" ובנילי, אי-לכך נעזרה חיה אשתו, בניהול המשק והפעלתו באחיה אפרים ז"ל, הידוע כגיבור חולדה. וכן באחותה שרה, שהכירה את יוסף טרומפלדור בעת שהיה בכנרת ויצאה אתו להגנת תל-חי – שם נפלו שניהם.

אחר המלחמה, החל משנת 1918 ועד לשנת 1926 התמסר חיים דב לעבודות המשק ולעגלונות. בקיץ 1925 הגיעו לכנרת שני יהודים, שהיו סוחרי פרוות בפולין – בנימין וַויְסְנְבֶּרְג וקרוב משפחתו בנימין וַויְכְמָן. הם הגיעו במטרה לרכוש משק חקלאי ונפגשו עם אבא, שהיה יו"ר ועד המושבה, לשם קבלת אינפורמציה. באותה שנה שתל אבא, ב"חלקת הלשון", שטח של ארבעה דונם חצילים. חלקה זו הניבה פדיון בסכום שהיה ללא תקדים – 150 לירות מצריות – סכום הזהה למחזור השנתי של משק בכנרת. שני הסוחרים "נדלקו", בעקבות סיפורו של אבא. נראה שגם יפי נוף הכנרת המרהיב פתח את כיסיהם. כאשר נפגשו עם חיים-דב, היה זה במצב של מצוקה. בנוסף, היה לו גם חלום על רכישת פרדס בסמוך לבית גיסו ברוך צ'יזיק בהרצליה. חלום זה עמד עתה להתגשם. באותו שבוע של חודש יוני נחתם חוזה בראשי-תיבות, לפיו ימכר משקו של חיים-דב בסך 800 לירות מצריות ובנוסף לכך יכסו הקונים את כל חובותיו של המשק. היה זה סכום עתק במושגי הימים ההם. מובא  בזה  צילום כתב ההסכמה של ועד המושבה לעיסקה  זו וכן תעתיק הדברים:

5.6.1925

לכבוד הנהלת הפיק"א חיפה:

א.נ.

הננו מביעים בזה את הסכמתנו הגמורה למסירת האכרות של חיים בלינקוב, למר בנימין ויסנברג.  המצב האקונומי הגרוע של מר בלינקוב, איננו נותן לו האפשרות להמשיך את עבודתו במושבה, ומוכרח למסור האכרות. כמו כן, מרוצים אנו, מחילופין אלו, יען שבאותה האכרות, יסתדרו שתי משפחות במקום משפחה אחת, שע"י זה תגדל המושבה. לפי שידוע לנו חייב, בלנקוב חובות שונים בסכום 350 לי"מ [לירות מצריות] בקירוב, כמו כן מוסר לאכר החדש אינונטר חי ומת, כלים שונים, גורן לטבק ועוד, על סכום של 250 לי"מ. בסה"כ סכום 600 לי"מ, וישאר לו רק 200  לי"מ בערך. צריך לדעת שהושקעה עבודה בנקיון אינג'יל [יבלית] ונקיון אדמה מאבנים ושיחים ע"י בלינקוב ונציגיו, באופן שהסכום שמונה מאות לי"מ שהוא מקבל ממר ויסנברג אינו מוגזם. מטעמים הנ"ל הננו מבקשים מכ' [כבודו] למלאות בקשתנו, ולא להפריע לחילופין של מר בנימין ויסנברג באכרות של חיים בלינקוב.

בכבוד, ועד המושבה כנרת

ד. יזרעאלי א. שנידמן יצחק כהן יצחק כבשנה יוסף אברמסון

זוכר אני אותו יום קיץ לוהט של שנת 1926, היום בו עזבה משפחת חיים דב את המושבה. עמדנו אני ואחי עמנואל בפתח שער הכניסה לביתנו, והנה צועדים לקראתנו דוד בן העשר ויהונתן בן השלוש, במצעד פרידה מרחוב המושבה ומהכנרת – נוף מולדתם. היה זה רגע של פרידה מרגשת, לנו הנשארים ולהם ההולכים. באותו יום עברה המשפחה להתגורר בשכנות לבית הדוד ברוך בהרצליה. שם נולד אחיהם השלישי עמירם ז"ל. עמירם היה אחד מחמשת הקרבנות בקרב האש הראשון של אירגון ההגנה נגד הבריטים, על משטרת שרונה, בשלהי מלחמת העצמאות. האחים דוד ויהונתן – גברים חסונים – תרמו גם הם את חלקם בקו האש של מערכות ישראל, והאמינו שקרבנו של עמירם לא היה לשוא.

השנים 1911-1912 היו שנים של עירוי דם ותחלופת אוכלוסין במושבה. במקום האלמנט (הגרעין) המקורי של המתישבים הראשונים, יושבי "בית-הקרשים", התיצב אלמנט הומוגני יותר של חלוצים, אנשי העליה השניה שהיו חדורים ברוח אידיאליזם שאפיין אותה. היחידי שנשאר מן הגרעין המייסד היה אבא. בטבלה המוצגת בעמוד הבא, בא פירוט וסיכום המשפחות המיסדות והמחליפות, לפי סדרן מדרום לצפון.

הזכות על משקו של חיים-דב בלינקוב, נמכרה בשנת 1925 לבנימין וויסנברג  (עליו נספר עוד בהמשך). המשק השמיני במושבה, שהיה מיועד לאהרון ברבר, נמכר על-ידי יק"א לאלפרד טריידל – כפי שכבר סופר קודם לכן. לאחר מותו הטראגי של יופ טריידל, לקראת שנות ה-30 של המאה העשרים, הועברו מרבית אדמות החווה והוחזרו לרשות חברת פיק"א. בחצר המשק השמינית ישבה פיק"א, בשנת 1930 את משפחת בנימין בלינקוב.

עוד נבנו ונוספו בשנים הראשונות הללו, בית-הספר בבנינו החדש, ובית-המרקחת, שהיה קודם לכן במבנה ארעי והועבר למבנה אבן חדש, בו שמשה נעמי שפירא כחובשת הראשונה של המושבה.

***

**

---

תגיות: היה זה או חלמתי חלום, סאו תוכן, ספרות ישראלית