משולם זישא לנגרמן

מסמך שהוקלד במכונת כתיבה –ללא ציון שם הכותב,  נמצא בעיזבונו של אהרן לנגרמן, אחיו הצעיר של משולם ולימים מנכ"ל משרד הרווחה.

רמזים בכתוב, ובהם שמו הפרטי (משה לייב) של הכותב, הובילו להשערה שהיה זה ד"ר משה אריה קורץ, מנכ"ל משרד הסעד דאז; כתב היד בתיקונים אינו כתב ידו לפי עדות בתו, פרופ' עמיה ליבליך, וייתכן שהתיקונים והתוספות  בכתב יד נעשו בידי מזכיר או מזכירה.

[סוגריים מרובעים, באות קטנה] – תוספת שלי (מ"ק)

רבי משולם זישא לנגרמן ז"ל

(ממקימי המעון[1] לילדים מפגרים "שקמה" ב- 1956 ברעננה ומנהלו עד ליום הפטירה ביום שביעי של פסח תשל"ג)

עם תום י"ב חודש מיום פטירתו התכנסו יחד מוקיריו ומעריציו על מנת להתייחד עם זכרו. בדרך צחות פרשו "זכר צדיק לברכה", כי על ידי שזוכרו באה לאדם ברכה; כלומר כל המתעורר ללמוד מדבריו הזכים וממעשיו הטובים ולחקותם, מועיל לצורך החיים.

חלפה שנה מאז הסתלק פתאום מאתנו ממשולם והוא באמצע חייו התוססים, עשירי מעשים, רגשות, השפעה והכוונה, מלאי פעילות ועשייה, שופעי תוכניות ומימושן. ח"י שנים תמימות עשה אתנו, בנה והקים בחום, עשה ורכש נפשות, פיזר בשפע אהבה, סיפוק, צחוק והנאה בקרב מוכי גורל, שחסו בצל הקורה שידיו עיצבו ורוחו שרתה בתוכה. קדמו לח"י שניו האחרונות, שנים רבות של עבודה פורייה ועשיה מוצלחת בתחומים שונים.

לפתע הסתלקה הדמות האהובה של "אבא-לה" – כפי שנקרא תוך אהבה וחיבה כנה על ידי מאות ילדיו החוסים בצל "שקמה", שכה הרבה והשכיל לטפח. נעלמה האישיות הקורנת אהבה, אמונה, תקווה וחום, נדם ופסק לפעום הלב אשר בו היה מקום רחב לכל אחד ואחד, הנותרים מסביב מיותמים הוכו כולם בתדהמה ויגון.

הסנה הבוער אוכל ואיננו.

הנשיא השלישי של מדינתנו ר' זלמן שז"ר אמר על משולם ז"ל בכ"ה בניסן תשל"ד במלאת שנה לפטירתו:

"בהוקרה ובהכרת תודה צרפוני נא למעלי זכרו היקר של ידידי ומיטבי, מצאצאי אדמו"רי חסידים, ומשומרי על גחלת אלוקים, לבל תדעך. רבי משולם לנגרמן ז"ל, שלוקח ללא עת. המחנך בחסד, בענווה, ביושר ובשים שכל, חונן עשוקים ומשקם כפופים, המרחם את הצולעת והנידחת והפיסח גם יחד. אבי שקמה של ממשלת ישראל, איש החסד והסעד והרחמים, ברוב דעת.

בשם אשתי רחל ובשמי – הורי חניכתו, אחת מני רבות, שהסתופפו בכנפי אבהותו, לעד ינון זכרו, ותעמוד לו צדקתו."

למען עצמנו, למען "ילדיו" ולטובתם, למען המשך המפעל, כדי שנוכל להמשיך ולהתחמם לאורה של הלהבה המסוגלת לחמם גם לאחר שכבתה, מצווים אנו לשמור בלבותינו ולספר – ולו במקצת – על משולם, דבר שהוא בצניעותו ובפשטותו הכנות נמנע מלעשות כל זמן היותו אתנו.

"אין עושין נפשות לצדיקים, דבריהם הם זיכרונם" – על משולם ניתן לומר "מעשיהם הם זיכרונם", כי איש מעשים ולא איש דברים היה בחייו הפעילים. הוא היה התגלמות של "אמור מעט ועשה רבה". נלקט, אפוא, סיפורים, זיכרונות על מה שעשה וכיצד, ונוכל להיעזר בדבר זה כמקור לחיקוי ודוגמה ועל ידי כך תמשיך רוחו להפעיל אותנו בבחינת "שפתותיו דובבות בקבר".

כאשר עמדתי מול חובה להעלות בציבור את דמותו במלאת שנה להסתלקותו, חיפשתי להבין מאין הגיעה אלינו נשמה גדולה זו, כיצד להמשיך ולהחזיק בה כגורם הממשיך בהשפעתו ובהשראתו גם לאחר שפסק בעצמו לפעול בקרבנו, כיצד להסתכל בדמותו ולהתחמם לאור הזיכרונות, ואולי נוכל להמשיך וללמוד ממנו כשם שעשינו זאת בימי פעולתו, בהם שימש לרבים  מאתנו כדוגמא ומופת, עוד כאשר לא הבנו לתהות על גודל נשמתו ועל המקורות הבלתי נדלים לאופטימיזם, לאהבה שאינה תלויה בדבר, לרוח טובה המדריכה לכיוון רצוי.

אנו מצווים ואחראים שדמות קורנת בלתי שכיחה כזו לא תחלוף ח"ו ותישכח בתהום הנשייה. יהיה זה אולי פשטני לזקוף הכול על חשבון זכות אבותיו שהיו צדיקים ואנשי מעשה, כשם שלא יספקנו לחשוף השפעות, רקע, קורותיו האישיים ולהסביר בכך את הרז של דמות מופלאה זו. סביר כי דברים רבים התלקטו והצטרפו וחלקם בוודאי כמוסים וטמירים בסודי סודות על מנת לעצב אדם כדמותו ובצלמו. ואנו נסתפק ונספר את הדברים הגלויים פן ילכו גם הם לאיבוד.

-/-/-/-/-/-/-/-/-/-/-/-/-

משולם לנגרמן – הורתו ולידתו בראשית המאה העשרים, לפני מלחמת העולם הראשונה (6.10.1910) בגליציה אשר במונרכיה ההאבסבורגית, בקהילה יהודית טיפוסית, שיש בה רבנים גדולים, חסידים ואנשי מעשה, שהיא עשירה במגוון רחב של מוסדות צדקה וחסד, אשר כל תושביה היהודים, ת"ח (תלמידי חכמים) כפשוטי עם, שזורים ושייכים יחד ומסייעים איש לאחיו ואחד ערב לשלומו של השני. התפרעויות אנטישמיות ומצוקה כלכלית מהוות עוד גורם מלכד ומייחד את הסובלים.

בעירה זו בק"ק רימנוב מקבל משולם את יסודות הלימוד הראשונים; לומד הרבה בחדר כמקובל ומבקר בביה"ס העממי בשפה הפולנית, לפי דרישת חוק המדינה בהתאם לאווירה של המונרכיה האוסטרית. ילד יהודי טיפוסי מצרף הרבה לימודים יהודיים במעט לימודים כלליים, ולעשר ידות של תורת ישראל (זו שבע"פ וגם זו שבכתב) מוסיף יד אחת של חכמת עולם.

בהיותו כבן 12 (בשנת 1922) עקרה משפחתו מפולין בעקבות פוגרומים ורדיפות וקשיי פרנסה. בתוך הברירה שהסתמנה בפני אבי המשפחה רבי משה לייב לנגרמן ז"ל או לרדת לאמריקה או לעבור לגרמניה, הכריעה עצת הרבי לבית רוזין; האדמו"ר מייעץ להעדיף את גרמניה על פני אמריקה ונימוקו עמו: היא קרובה יותר לארץ ישראל. זכרו נא: אלה שנות המנדט הראשונות כאשר התקווה התחזקה בלבות רבים מבני ישראל, כי יישוב ארץ ישראל איננו בבחינת מצווה שניתן לקיימה לעתיד לבוא בבוא המשיח, אלא קיים סיכוי שאתה ובימיך תוכל למעשה לקיים בגופך מצווה זו. אדמו"רים לבית רוזין הצטיינו מאז בעשייה, כולל איסוף כסף למען א"י ורוח זו השרה על המוני חסידים. טבעי ומובן שרבי משה לייב לנגרמן נוהג לפי עצת האדמו"ר, אמונת חכמים נקוטה הייתה  ככלי מחייב וחובה לנהוג לפי עצת האדמו"ר והכוונתו.

משפחת לנגרמן בונה מחדש את ביתה – את קנה – בוויסבאדן, בה גדל ומתחנך משולם ז"ל, בה הוא  מסיים את ביה"ס העממי והתיכון, בה הוא מחפש אחרי מקורות לימוד במוסדות על תיכוניים, סופג תורה ודרך ארץ ואהבת ארץ ישראל בישיבת הרב י' [=יעקב]  הופמן בפפע"מ [=פרנקפורט על הנהר מיין].

בגרמניה גדלה במהירות ומתעבה התנועה הנאצית ההמונית ומשולם הצעיר, המחפש, הפעיל, התוסס, מוצא את דרכו לנתיב הנדיר המוביל להכשרה חלוצית של תנועת צעירי המזרחי ברינגסהוף. בכל התקופה הזו אוגר וסופג משולם מכל האוצרות של  מסורת משפחתית מפוארת עמוקת שורשים מבית אבא ומבית אמא כאחד, כאשר יסודות שונים המשלימים זה את זה מוצאים ברבות הימים מיזוג נפלא ומרשים בדמותו של משולם, בדרכו, בהליכותיו, בתכונותיו, בהתנהגותו ובכל מה שהוא עושה בארץ. בשנת 1932, והוא אז צעיר חסון, רענן, מלא שמחת חיים, כאשר חלום על חברה צודקת, על תחיית ישראל, על הפרחת השממה, על בניית חברה שתשמש למופת ולדוגמא, על חברה המתבססת על עקרונות היהדות הצרופה ועל חזון הנביאים ואשר בה יתבטאו שאיפות כל הדורות שקדמוהו. ומשולם חולם ומגשים. החלוץ יוצא לפני המשפחה, עוקר מגרמניה, עולה ארצה, מצטרף לקיבוץ רודגס אשר באדמת סלבנדרי בפרברי פ"ת, אז נקודת ספר של היישוב היהודי.

פה הוא נוכח מהר שגם חקלאות תורתה היא וצריכה עיון ולימוד, הכשרה וניסיון מודרך. משולם עובר יחד עם קבוצת חברי הקיבוץ ללמוד חקלאות למעשה במשק המפותח לדוגמא במקווה ישראל, על מנת לעבור ולעבוד כמתיישב במושב כפר יעבץ. עוברים על משולם כל קשיי הקליטה, חוסר עבודה, מאבק על זכות לעבודה, התחרות קשה מכבידה ומכאיבה עם עבודה זרה וזולה, בעיות ביטחון ויחסים עם שכנים. אבל משולם החסון, רחב-גרם העקבי, החרוץ, המסור בלב, בגוף ובנפש לכל מה שקיבל על עצמו, אינו טיפוס שנכנע לקשיים. חובת הגשמה אישית מכתיבה לעמוד בכל מבחן. הוא נאבק וגובר: כך הוא משקיע בהפרייתה של אדמת השרון, זו הנטושה והעזובה במשך דורות על גבי דורות ובניה חוזרים עתה אליה למכורתם כדי להחיותה ולעבדה, כדי לחוננה כי בא מועד.

משולם איש תורה ועבודה, פשוטו כמשמעו, בלי התחכמויות ובלי פלפולים. אמנם הכין לעצמו משולם – עוד בהיותו בגרמניה – מקצוע עירוני (דפוס), אבל כדוגמת החלוצים בני דורו הבין כי ביסוס ההיאחזות היהודית בארץ ישראל פירושה עבודת אדמה; חקלאות היא יסוד ואבן פינה ובלעדיה לא תקום עצמאות ישראל. משולבים עם חקלאות הם תפקידי ההגנה עליה בנשק מפני המתנכלים והמתפרעים. משולם רואה לעצמו מקום שחקלאי עובד אדמה וחבר "הגנה". כעבור שנים, בתחושה של סיפוק וקורת רוח ובשמינית שבשמינית של גאווה המותרת ואף המומלצת, היה עונד על דש בגדו את סמל על"ה [=עיטור לוחמי המדינה], שהוענק לו לאחר תקומת המדינה על מעשיו ותרומתו לקראת הקמתה. לפעמים היה משמיע כעין טרוניה כלפי אחרים שאינם נוהגים כמותו אלא מצניעים את העיטור במגירותיהם במקום לשאת אותו לראווה ולגאווה. שהרי יש בכך משום חינוך לגבי האחרים, בבחינת "וכי ישאלך בנך…. והגדת".

שנים של עמל כפיים, עבודת השדה כולל פרדס, בהן היה גם חורש, גם זורע, נוטע, מטפח את הצמח והשתיל, גוזם את הענף ומלטף את הפרי, מאזין לירק בגידולו. כך נהג בשנותיו הראשונות בארץ ישראל בעולם הצמחים, וכך נהג בעשרות שנותיו האחרונות בעבודתו עם בני אדם. כשם שפרי השדה הגדל היה מעניק לו סיפוק עמוק בלי דיבורים והיה מכתיב לו להעניק לצמח את כל תשומת הלב, כך ועוד יותר מזה, היה הדבר בטיפולו בבני אדם. משולם לא היה נזקק לשמוע תגובות בעל פה, ידע הוא בחכמתו כי רבה ובאינטואיציה הרגישה לקרוא מה "כתוב" על גבי המצח של הזולת, מה מבטאות העיניים הפקוחות לרווחה, מה אומרת כל תנועת הגוף, מה המצוקה המעיקה וכיצד לרפאה ולהקל סבלה. ידע משולם לשמוע את הבלתי נאמר, ידע להגיב בכל דקה וכלפי כל אחד ולבטא את החום, שפע האהבה והחיבה כלפי כל יצור אנוש, כאשר העדיפות העליונה הם אלה שלא זכו לטיפוח ולאהבה יתירה מכל מקור אחר; אלה שהטבע והחיים קיפחום, המה הזכאים ליתר תשומת לב; אנו מצווים לגמול להם מלוא חופנים. משולם אינו נאה דורש, אלא בראש וראשונה בגופו הוא נאה מקיים, מעולם לא דרש מאחרים דבר שלא קיים כמותו בעצמו.

עם הכרזת העצמאות והתחלת גלי העלייה ההמונית מכל הגלויות, ומשולם אז בסוף שנות השלושים לחייו, קופץ משולם לעשייה לשם קליטת העלייה. זו תקופת מחנות העולים והמעברות, אוהלים וצריפים, כאשר צורכי העם מרובים ואילו האפשרויות כה מועטות וכה מצומצמות. משולם מתמנה כמנהל מחנה עולים א בפרדס חנה, משתמש בכל כוחות גופו החסון ובכל אוצרות נפשו העשירה, כדי להעניק לעולים הנפחדים והסובלים גמול אפשרי על ידי יחס, טון, האזנה, מסירות ללא קץ, כאשר חסרים משאבים ואמצעים כדי לספק את ההכרחי והנחוץ במהירות הגדולה. ודברים היוצאים מלבו הרגיש וחם של משולם מוצאים דרכם ללבותיהם של העולים ובני משפחותיהם, שהוא מופקד לדאוג להם. תכונותיו החסידיות והחלוציות של משולם, בו מתרכזת העממיות האוהדת ואהבת הבריות של חסידות גליציה יחד עם תחושת הסדר, הדייקנות, האחריות של חניך גרמניה ובצירוף לסגולותיו האישיות של חריצות מופלאה, מסירות ללא גבול, הזדהות מושלמת עם התפקיד, סבר פנים, כל אלה הופכים אותו לדמות אהודה ואהובה על תושבי המחנה ושמו מתפרסם מחוץ למחנה שלו. יודע הוא בחוש האינטואיציה לצרף יפה את עיקרון המשמעת, הסדר, מערכת השעות ולוח זמנים יחד עם גישה אינדיבידואלית והתייחסות הנדרשת כלפי כל אחד על כל הבעיות והמצוקות המכאיבות לו לאבי המשפחה, שהגיע מבוהל לחופי הארץ וחוויות טראומטיות של העבר מצדיקות שיהיה נפחד מפני נסתרות העתיד.

יודע משולם, בדיסקרציה מעודדת ומחזקת, ללטף באהבה, והופך מהר מאוד למגדלור במחשכי המחנות. דמותו קורנת ביטחון ורגיעה משקיטה, מנחמת, ובעצם הופעתו הוא מבטיח עתיד טוב יותר.

רק טבעי שהוא מתבקש על ידי מוקיריו, ובראשם גיורא יוספטל, להרחיב את תחום פעולתו ולקבל אחריות לא כלפי מחנה עולים גדול אחד בלבד, אלה כלפי אזור שלם, והוא מתמנה, אפוא, כמפקח על המעברות והמחנות באזור כולו.

5 שנים תמימות (1948 – 1953) עשירות מעשים טובים ודחוסות, פעולות עד אין קץ, בהן מקדיש משולם את כל כולו לצורכי העולה, ומעמיד את צורכי עצמו וצורכי בני משפחתו שלו כטפל מול העיקר שהוא עזרה לזולת. בשנים אלה מוכיח משולם את כושרו להפעיל אחרים ולכוונם לאפיקים רצויים. הוא בונה צוות רב מקצועי (מונח שטרם היה בשימוש באורח מודע באותן השנים). הוא יודע להבחין יפה בתכונותיהם של בני אדם וביכולתם ומעמיד כל אחד ואחד בתפקיד הראוי לו. כבר פה [=בתפקידו כמנהל מחנה עולים] יודע הוא לקבל אנשים ללא הכשרה מוקדמת לתפקיד המוגדר או הבלתי מוגדר, ולהפיח בהם נכונות ומיומנות, על מנת להפכם לבעלי מקצוע התורמים לרווחתו של הזולת והמוצאים עניין רב וסיפוק עמוק בעצם מתן השירות לנזקק.

עם תום חמש השנים חש משולם שעיקר העבודה הושלמה וכי עניין הטיפול בעולים והפנייתם ליישוב קבע ולעיסוק מתמיד נכנסה למסלול שלא נותר לו הרבה לחדש ולהמשיך לתרום.

ב- 1953 הוא נענה לאתגר מסוג אחר ומקבל על עצמו להקים מהריסות ומסכסוכים סניף הפועל המזרחי בפתח תקווה. למרות השוני בעיסוק, בהגדרת התפקיד, בציון המשימה, מגלה משולם את תכונותיו הבסיסיות שהן חלק מהותי מאישיותו גם פה; התפקיד הופך לנקודה המרכזית בחייו, זוכה למלוא המסירות, מרתק את כל זמנו ומרצו. וההשקעה נותנת פירות, רוח חדשה, טובה, בינה, חברתית שורה בסניף, מוקמות ועדות ומופעלים החברים, הסניף זוכה שוב לחיים שוקקים והופך להיות מרכז המסייע, המייעץ, המפעיל, המדריך ומורה דרך. העניינים מוכרעים במוסדות המתאימים, מערכת שיעורים ולימודים מתרחבת, החברים מוצאים מחדש עניין בפעילות: הקשרים עם ציבור הבודדים מחד ועם המוסדות המרכזיים מאידך נעשים תקינים, נורמליים; במקום ריב וצעקות – הדברים בנחת ובשקט נשמעים.

בראשית 1956 התמנה משולם על ידי משרד הסעד לייסד ולנהל ברעננה, במקום מגוריו, מוסד לילדים מפגרים שהמשרד החליט להקימו. בשנות הארבעים לחייו העשירים מתחיל משולם קריירה חדשה. לאחר שנים של חלוציות ופעילות בחקלאות ובהגנה, לאחר שנים של עבודה חרוצה ומסורה עם בני אדם ותפקידים ארגוניים, מינהליים עם משפחות עולים ועם ציבור פועלים, ודאגה ואחריות לסיפוק צרכים חומריים ונפשיים-רוחניים של בני אדם הנזקקים לסיוע ולטיפול כיחידים וכבני משפחה – נרתם משולם לאחריות בשטח חדש שלא הכירו קודם ולא הכשיר עצמו לפעול בו. במשך ח"י שנות פעולה זו, מתגלה משולם בדמות חדשה, כאילו מאז ומקדם נועד דווקא לטיפול מיוחד זה. הניסיון המגוון של העבר, האישיות שנתגבשה, הצירוף הנדיר של כל סגולותיו ותכונותיו הכשירוהו באופן מיוחד להתמודד עם כל הקשיים הנערמים תמיד מחדש בניהול מוסד כעין זה. בצעדיו הראשונים בתפקידו זה כמנהל המוסד "שלוחות" (כך נקרא בהתחלה טרם הוסב שמו ל"שקמה") הוא נתקל פתאום בזעם השכנים, בהתנגדות המועצה המקומית ובגילויי תוקפנות מצד תושבי רעננה נגד המוסד. משולם יודע לנווט סירתו בין הגלים הסוערים ולהבטיח בסופו של דבר שלמותה ופעילותה התקינה. זעם השכנים נרגע לאט לאט, המועצה המקומית משלימה עם עצם פתיחת המוסד וקיומו בתחום הרשות המקומית, ולא יעברו שנים עד אשר נבחרי המקום יתחילו להתפאר במוסד ויפתחו מתוך רצון את שערי המושבה בפני מוסדות נוספים מעין זה. משולם,  במזגו שלו, בבינתו ובניסיונו, בהליכותיו האנושיות כל כך, ידע באורח אינטואיטיבי לפתח את כל הטכניקות המומלצות כיום על ידי העבודה הקהילתית הרצויה, כדי לבנות קשר יציב של הבנה הדדית ושיתוף פעולה בין מוסד פנימייתי לבין הסביבה, המערכת הקהילתית. משולם מגלה וחושף כוחות פנימיים עשירים כל פעם שהוא מוצב בפני התמודדות. לאחר שגבר על תקלה ראשונה ורצינית זו מתחיל משולם לחתור לבסס עבודת מוסד חדש זה על סיפוק הצרכים של חוסיו ובני משפחותיהם, ומשולם מתחיל תוך כדי עבודה להבהיר לעצמו תהליכים שונים של תפקידו זה, שטרם נתנסה בשכמותו במשך שנות פעילותו הקודמת. באורח בו-זמני עומדים בפניו צדדים שונים בעבודתו המורכבת ויש לעסוק בכולם בבת אחת: סידורים חיצוניים, מבנה שירותים, ציוד, ריהוט וכל המגוון הגדול הקשור בבעיות אינוונטר, וכיצד להבטיח הפעלה יעילה, דייקנות של המטבח, של הניקיון, הכביסה, תחבורה, תחזוקה וכיו"ב, רבים ושונים. אבל משולם מבין מיד שהמוסד נפתח וקיים למען הילדים הנזקקים לו ולטובת המשפחות הכאובות והדוויות. מי יטפל בילדים אלה? משולם מלקט את העובדים החייבים להתמודד בבעיות הטיפול במפגרים החוסים במעון והמצווים לבנות מערכת קשרים תקינים עם ציבור ההורים. משימה זו אינה קלה גם כאשר יש צוות עובדים שלמדו והתכשרו [=והוכשרו] באורח שיטתי לעבודה כזו. על אחת כמה וכמה, קשה ומסובך התפקיד כאשר מדובר פה על אנשים בלתי מקצועיים וגם בלתי מנוסים בעבודה כעין זו. פה מתגלה משולם כאמן בלתי רגיל בעיצוב העובד והפיכתו לבעל מודעות ברורה לתפקיד המוגדר לצרכים מיוחדים אלה. משולם מצליח להפוך עובדים בודדים כאלה לצוות המשתף פעולה זה עם זה ללא תחרות של קנאה, אלא לבעלי תודעת שליחות. משולם יודע לגייס את הנשמה היתירה- לפעמים הרדומה – של כל עובד ולגלות בו תכונות שהעובד עצמו לא ידע על קיומן; משולם משרה רוח טובה בסביבתו, הופך להיות מוקד ודוגמא לעשייה ולרוח של העשייה. הוא מניע אנשים ללמוד, להשתלם, לקרוא ולהעשיר ידיעות.

במשך השנים זוכה "שקמה" להיות הטוב בין המוסדות; כל היתר שואפים להשתוות לו וללמוד ממנו. משולם תמיד יש לו עוד זמן, בו הוא נענה לפניות המשרד והופך להיות אפוטרופוס של מוסד חדש, מדריך ומכוון של כל מנהל חדש. יודע באורח נפלא לגבור על הסכנה שרובצת לפתח של תפקיד זה ולגייס את כל הדיסקרציה הדרושה, כדי שהמודרך לא יימצא בדרגה ובהרגשה נחותה. כל מעון שנפתח לאחר "שקמה" (ראש העין, שער מנשה, כפר נחמן ועוד), כל מנהל ואֵם בית שהוזמנו לעבוד אצלנו (לא אפרט –כמובן, פה שמות), כולן עברו דרך המעבדה וההכשרה של המוסד החשוב ששמו: משולם. היה משול לאותו מקור האש, שהרבה נדלקים וניצתים ממנו והוא אינו קטן ואינו דועך בשל כך. הוא הפך עובדים ללא הכשרה מוקדמת ומיוחדת לבעלי מקצוע משובחים שפועמת בהם אותה הרוח הנפלאה של שלמות, של מודעות לשיקום. הוא הפך בודדים לצוות חלוצי הפועל ושואף לנקודה מרכזית משותפת.

משולם סירב להיענות להצעות שהופנו אליו והיה בהן משום קידום אדמיניסטרטיבי-בירוקרטי בגרם המעלות; ובכל זאת נכון היה תמיד להיענות בנפש חפצה לכל צורכי המשרד [=משרד הסעד, כיום משרד הרווחה] והשירות [=השירות למען המפגר, כיום האגף לטיפול באדם עם מוגבלות שכלית התפתחותית] המתגלים; וזאת רק בתנאי אחד – שהבסיס שלו יישאר ב"שקמה" ועם תום השליחות, המשימה המיוחדת, יחזור לתפקד כמנהל "שקמה".  בשנות 1963 – 1964 ובשנת 1972 מילא מקום מנהל השירות [=השירות למפגר, כיום האגף לטיפול באדם עם מוגבלות שכלית התפתחותית] ולמרות הפצרותינו סירב לקבל מינוי זה כתפקיד קבוע. נשלח על ידנו לסיור מקצועי ולהסתכלות לימודים בארצות אירופה, למד וספג הרבה וידע יפה מה ניתן ליישם בארץ ומה הן ההתאמות הנחוצות לתנאי הארץ והשירות.

הוא היה מנציגיו האחרונים, שהפכו להיות נדירים בימינו אלה, של דור בעל מסירות נפש, של עשייה ויצירה אנונימית, תכונה נפלאה בה הצטיינה רק הקהילה היהודית בא"י בשנותיה החלוציות, היפות והגדולות.

ב- 1.2.1956 מתמנה משולם למנהל מעון "שלוחות" ברעננה [=שמו הראשון של המוסד, שמשולם החליפו לשם "שקמה", על שם עץ השקמה שגדל בחצר המרכזית, והקשר המצלולי בין שם העץ למילה שיקום]. חודשים רבים של הכנות, גישושים, מאבק נגד השכנים ואנשי הקהילה המקומית [=המאבק היה של השכנים והקהילה נגד המוסד, כאמור לעיל עמ' 4 ] וויכוח נוקב אתם.

במשך כל חודשי הסתיו והחורף של 1963 – 1964 ממלא משולם את מקומו של מנהל השירות שנמצא בחו"ל בהשתלמות.

בקיץ 1967 יוצא משולם לסיור לימודים באנגליה, שוויץ, דנמרק והולנד.

בסוף שנות השישים מתמנה על ידי שר הפנים כחבר ועדה קרואה בהרצליה ובראשית שנת 1969 לוחץ עליו משרד הפנים שיסכים להתמנות כיו"ר ועדה זו עד אחרי הבחירות לכנסת ולרשויות המקומיות.

ב- 1972 מתמנה כמנהל השירות למפגר בפועל. לכל המינויים הללו ודומיהם מסכים משולם להתמנות בתנאי אחד, שהוא ימשיך בניהול ובאחריות למעון "שקמה". בולטת נוכחותו וחברותו בהנהלת "הקרן לניהול מוסדות למפגר" שהיה לו חלק בייסודה ובתכניתה. הוא הדבר בשירותו בוועד המקום, בניהול כפר נחמן, ובשנים האחרונות בהנהלת האגודה…. [כך במקור. כנראה חסר ההמשך]

יחסיו העדינים עם ההורים, על הסוגים והמגוון הרחב של הרקע והתנאים, הם פרשה נפלאה מיוחדת, דיסקרציה נפלאה, רוח מעודדת. חכמה של "את פתח לו" סללו דרך ליחסי אימון מצד ההורים, לתחושת הסמכות החיובית, להרגשה שילדם המפגר יזכה אצל משולם לתשומת לב של "בן יחיד". כמה חום ותחושת אופטימיות מסוגל היה משולם להשרות, והמעיין הוא מעין מעיין המתגבר וזרמו גובר ומתחזק. היה מתעשר בשיחתו האינדיבידואלית עם כל אחד ובונה מכך את יחסיו וקשריו עם האחרים, כאשר הדיסקרציה והיחס המיוחד מובטחים ונקלטים יפה ובכנות. הוא הפך את ההורים ואת ועד ההורים כגורם מסייע, הנרתם בעול העשייה, ולא כקבוצת לחץ הבאה בתביעות ומנסחת דרישות. הבין לשתפם בטיולים, בעריכת חגיגות ימי הולדת וכיו"ב, וביצירת דברים שיש בהם משום תוספת תבלין חיוני ומוסיף טעם וחן לכל ההשקעה העצומה והתכליתית מטעם הממשלה.

היה בו חוש לאמנות וליופי, לפיכך צמחו והתפתחו ב"שקמה" המקהלה, חוג לחלילים, אקורדיון, פסנתר. כמה קרן אור פניו בהאזינו ובראותו את הישגי חניכיו. מי יכול היה להידמות לאושרו של משולם כאשר מקהלת ילדי "שקמה" הפליאה לתרום מגרונם בזמן חגיגית הנחת אבן הפינה בדימונה שבועות אחדים לפני פטירתו הפתאומית. היה מתגאה בבית המלאכה ובהכשרה המקצועית וידע להעריך כל תוצר של חניך בתחום המתכת, בתחום הסריגה, היה מעודד את המדריכים ואת החניכים בעובדה זו, טרח ותרם להעמיד תחום זה במקום הראוי לו.

מפה גם גאוותו על הטלפון הציבורי, המאפשר לחניכים המסוגלים לכך להתקשר ישירות עם בני משפחותיהם ללא קשר, תיווך וקונטרולה; גם הסופרמרקט ב"שקמה" יַקנה תחושה חשובה של עצמאות ושל אחריות עצמית לחניכים שיפנו לשם, גם הוא ישווה למעון ולחוסיו אווירה של חברה פתוחה ונורמלית.

מעולם לא היה איש דברים רבים והצהרות מרובות, אבל היה איש של עשייה, של חידושים; ויחד עם זאת אי הסתפקות בדברים שכבר הושגו אף כי מאוד העריך והחשיב את ההישגים, אלא תמיד היו לפניו עוד משימות מוגדרות שיש לממשן. הסתכל בסיפוק אחורנית והיה מעריך את אשר נעשה והושג אבל מיד היה מפנה מבטו קדימה, כדי לבחון את אשר יש עוד לעשות בעתיד, והרשימה ארוכה ארוכה.

גם הממונים עליו ראו בו אוטוריטה מקצועית, כולם היטו תמיד אוזן לשמוע דעתו והערכתו על הצעות ותוכניות; היה האיש המרכזי בהנהלת הקרן המיוחדת לקידום שירותים למפגר ונמנה על מנהלי אגודות שונות. לכולם – לכולנו – שימש כ"פלא יועץ". נענה לפניית המשרד והסכים לקבל על עצמו עול נוסף ולשרת כנציג שירותי הסעד בוועדה הקרואה בהרצליה, ואף שימש יו"ר ועדה זו. למלא תפקיד קשה ומסובך זה בצורה מוצלחת המניחה את דעת הכול, סייע לו ניסיון של חברותו במשך שנים כנבחר למועצה המקומית ברעננה ובשני המקומות הללו זכה לאהדה ולהערכה ביושרו ובכושרו כאחד. הוא גם מצא זמן לפעול בחוגים ציבוריים ובארגוני מתנדבים. הוא רשם דף חשוב בהחדרת נושא הפיגור לכותלי מוסדות החינוך העל יסודי והעל תיכוני ותרם להפיכת הנושא מטאבו סודי לנושא חברתי הראוי לשיחה, לבירור ולהתייחסות חיובית. התנהגותו האצילה, דבריו שבנחת נשמעו, הצליחו לסלול דרכים חדשות ולפתוח הרבה שערים לנושא עליו דיבר ונפתחו לדברים גם שערי האזנה ושערי בינה, וגם שערי הסכמה ושיתוף פעולה.

יחד עם זאת ראינוהו לעתים רחוקות לוהט בוויכוח ומתקומם נגד דברים שנראו לו כי אינם תואמים את האמת ואת המציאות. אז לא היסס ולא חשש לצאת ביד רמה, גם כאשר הנושא היה טיפול במפגר, המצב במוסדו או במוסדות אחרים. אז חיפש את ההבחנה בין האפשרויות הקיימות ופתוחות לאחר [=בעקבות] טיפול נאות בילד המפגר לבין המגבלות שנגרמו עקב המחלה המציבה בחומרתה גבולות שאין לעבור אותם בשום צורה; בדברים בוטים עד כדי התרגשות יצא נגד הטוענים אחרת.

בשתי הזדמנויות היה רגיל להסיט את משקפיו על גבי מצחו ולהסתכל כלפיך במישרין: לעתים רחוקות מאוד כאשר כעס ולעתים קרובות יותר כאשר היה במצב רוח של רוך ועדנה, וכאילו רצה להסיר כל מחיצה בינו לבין איש שיחו. ראיתיו גם מסיט את משקפיו כלפי מעלה כאשר פניתי אליו בזמן שיחת רֵעים בשם זושא.

הוא רצה להשפיע ולכוון. למרות שהייתי מבוגר ממנו במקצת בגיל ולמרות שהייתי ממונה עליו בהיררכיה היה לעתים גם מתוך יוזמתו שלו נכנס לחדרי ובהיסוס-מה החל בזהירות ובהתאפקות לחוות דעתו על שמועה או ידיעה שהגיעה לאוזניו, והוא חש חובה להעיר, להזהיר, להסביר לי שרוצה למנוע ממני משגה או כישלון. היה מביע הערכתו לחיוב או לשלילה על איש, עובד או מועמד, היה מחזק אותי בדרך מסוימת או עוצר בעדי מלצעוד לכיוון מסוים. מעיד אני בזה כי לא פעם ולא פעמיים בלבד הייתי מאזין ומושפע מדבריו ומשיקולו והייתי בעקבות שיחות אלה מעצב מחדש את דעתי והכרעתי בנושאים, ענייניים ופרסונליים, שעמדו על הפרק.

משולם היה שמו בישראל, אולם השם זושא היה חביב עליו, חשת גל של חום שהציף אותו, כאשר פנית אליו בשעת רצון בשם זושא. ואולי הייתה אזכרת שם זה יוצרת אווירה של שעת רצון. הוא היה איש המתגאה בייחוסו ובשמו, ברם הוא הבין את המונח "ייחוס" לא כמשהו המחייב את הזולת לנהוג כלפי בדרך ארץ, להעניק לו זכויות בעקבות מוצאו המיוחס. הוא הבין "יחוס" כמשכנתא המחייבת אותו, במעשיו ובתכונותיו, המכתיבה לו התנהגות כלפי הזולת כדי שיהיה ראוי לשם ולהשתייכות למוצאו: הוא חייב להקפיד על אמירת אמת, הוא חייב להתנהג בצניעות ובפשטות, הוא מצווה להצטיין במידות טובות, במוסר ובאהבת הבריות, עזר לזולת, עמידה לימין האדם בשעת דחקו, סיוע לנזקק – הם הציוויים העליונים שכל זושא חייב להצטיין בהם. הייתה זו תפיסה עילאית, מוסרית, נשגבה של המונח "יחוס" ומגילת יוחסין; לא של "מגיע לי" אלא "מחויב אני ל…" מבחינה זו ראוי היה משולם זושא להיות גם אדמו"ר ולא רק איש יהודי חסיד.

זכורני כיצד רצה פעם, וכעבור זמן עוד פעם, לשייכני לרבי משה לייב מסאסוב, מגדולי אדמו"רי גליציה. נגרמה לו אכזבה כאשר הסברתי לו כי מקור אחר לשם שלי וסבים אחרים היו לי ולא ירשתי במישרין מרבי משה לייב זצ"ל ולא כלום.

גם את "אמונת חכמים" ירש מאבותיו. בצר לו בהיותו במבוכה ומוצב בדרך חייו מול אפשרויות שונות היה פונה ושואל פי חכמים, היינו תלמידי חכמים, ואימץ לעצמו את עצתם כקו בדרכו ובהכרעתו.

היכרתיו יותר מקרוב בזמן עסקנותו הציבורית בהפועל המזרחי, כמשתייכים לתנועת תורה ועבודה, הרבה שנים לפני הקמת המפד"ל. בגלל זה משכתיו לעבודה במחלקת העלייה של הסוכנות לשמש מזכיר באחד מגדולי הסניפים בפתח תקווה. לא אכזב את הציפיות והתקוות שתלו בו חבריו, על אף הקשיים הרבים, מהם בחלקם כלפי פנים ובחלקם כלפי מערכת הקשרים והיחסים עם גורמי חוץ אחרים- עירוניים, הסתדרותיים או ציבוריים. אני מכיר אנשים רבים שמני אז הפכו למעריציו ומעריכיו. בהתנהגותו, בנאמנותו לאמת, בחיפוש אחר חוט החסד והטוב אשר קיים בכל אדם, בנועם הליכותיו, בהצגה ברורה וכנה של עמדתו שלו, בצורת הדיון והוויכוח, בהאזנה לדברי הזולת והתייחסותו הכנה כלפיהם – ידע לבסוף לנסח מחדש את עמדתו, את הצעתו, ואי אפשר היה שלא לקבלה. הוא הצליח לסלול דרכים ולרקום מערכת יחסים עליה ניתן לבנות שיתוף פעולה והבנה הדדית. בעדינות שאינה משוחררת תקיפת ידע וגיבש את טענותיו ובביישנות מה לא ויתר בוויכוחיו אף על הארגומנט של שכנות לפתח תקווה, כאשר נמנה על חברי קבוצת רודגס, שומרת הגבול הצפון מערבי של אם המושבות.

הוא נשא בלבו פנימה כאבים וסבל שנתנסה בהם בחייו, אף כי לא ניכר הדבר כלפי חוץ. היו מצבים בהם היה נצרך ונצטרף בייסורים והפך גם אותם למקור השראה ודחף לעשייה למען הזולת. בכל תפקיד בכל שליחות ובכל ייצוג יכולנו להישען עליו לבטוח בו ואף להתפאר בו. בכל משימה בפנים כבחוץ, היה רוכש לעצמו ולשולחיו מוקירים ומעריכים. במשרד, ובראש וראשונה בשירות למפגר, הקים אסכולה משלו, והפך להיות אורים ותומים בתחום עבודה זה במובן הרחב והטוב של המונח.

בכמה דברים שימש מורה דרך ודוגמא לסביבתו ולעובדים בתחומו:

1. אהבת הבריות, אהבה שאינה תלויה בדבר, בבחינת "ואהבת…. בכל לבבך", ללא שיור וללא סייג. שמח בשמחת הזולת וחש כאב פיזי חזק בראותו צערו של הזולת.
2. מוסר העבודה – תחושת השירות, מודעות לשליחות; בגאווה היה מספר שמורות צעירות שעבדו ב"שקמה" באו אליו וביקשו בהתנדבות לשבצן בתורנות לליל הסדר, מכיוון שהן חשות חובה לאפשר לעובדות הנשואות שהן אימהות להימצא בליל החג בבתיהן. משולם היה רואה בכך פרי חינוכו והשפעתו. באותה רוח היה מפנה עובדות מחוסרות השכלה ללימודים ולהשתלמויות מסוגים שונים, היה יוזם ומארגן ימי עיון ולימוד על סוגיות שונות הקשורות למכלול התפקידים. הייתה בו משמעת פנימית חזקה, כשם שכיבד ונהג בקפדנות במשמעת לממונים עליו בכל הדקדוקים הנדרשים. לפיכך הייתה קיימת בסביבתו משמעת של הכפופים לו ללא פקודות מפורשות וללא גינוני שררה חיצוניים. היה בעצמו שוקד לקרוא וללמוד ולהעשיר את ידיעותיו. כל חושיו כרויים היו לקליטה ולספיגה.
3. אהבת היופי והחדרתו כגורם מחנך, מעצב, ומביא הנאה וסיפוק, כשם שיוצר רגישות לזמן, לצוות, לקצב, ויש בו משום יכולת ביטוי לנשמות המתקשות.
4. אי התבלטות, צניעות, בריחה מחלון ראווה והימצאותו מאחורי הפרגוד גם כאשר היה המפעיל והעושה. הכול בסביבתו חשו והכירו שזו פשטות כנה ואמתית ואין בה ולא כלום מאותה התפארות בענווה והצטעצעות בענווה, כפי האמרה השגורה כי "זה העניו המפורסם והידוע".
5. היה נאה מקיים במוקם להיות נאה דורש. מעולם לא דרש מזולתו דבר שלא היה נכון לקיים בעצמו. יש והמתעצל והמתרשל היה גורם כאב פיזי למשולם. כיצד ייתכן להתנהג לא כפי שצריך להיות? בדרך כלל היה נוהג למעשה לפי התפילה של רבי אלימלך זצ"ל [=רבי אלימלך מליז'נסק, מראשי החסידות בפולין, שמשולם היה דור שמיני לו מצד אמו], שיש "לראות בכל אחד מעלות חברינו ולא חסרונם".

ופתאום נדם הלב.

ושירת חייו באמצע נפסקה, כי משרת בקודש היה, ברחימו ובדחילו, באהבה ובאחריות.

לנו נותרו מתנה נדירה ופיקדון רב חסד לכל אחד ואחד שהכירוהו – זיכרון על אדם כמופת נדיר. גלי אהבה, התרגשות וחום המתעוררים בלבנו בכל  פעם שאנו נזכרים בו, יש בוודאי בכך גם חלק של הישארות הנפש של אדם דגול ונשמה עשירה ונדירה. מעשיהם הם זיכרונם.

בלבות מאות ילדי "שקמה" ומאות הורים ובני משפחותיהם, בלבות עשרות העובדים, הוא הדין אצל נערי "כפר נחמן" וכן בכל אחד מן המעונות, תישאר דמותו האופטימית של משולם שופעת תקווה, סיכוי ואמונה כרכוש עצום הנשמר היטב היטב באוצרו האישי של כל אחד ואחד מאתנו. עוד רבות בשנים ישמשו זכרו ופעולתו כמקור השראה והתלהבות לעשייה ולהמשך הדרך. תנצב"ה.

---